יוליוס יאקוב פון היינאו

יוליוס יאקוב פון היינאו
Julius Jakob von Haynau
	ליתוגרפיה מאת יוזף קריהובר, 1849
לידה	14 באוקטובר 1786; קאסל, רוזנות הסן, גרמניה, האימפריה הרומית הקדושה
פטירה	14 במרץ 1853 (בגיל 66); וינה, אוסטריה, האימפריה האוסטרית
מקום קבורה	בית הקברות סנקט לאונהרד בגראץ
מדינה	האימפריה האוסטרית
בן או בת זוג	תרזיה ובר פון ורוינפלס (1808–ערך בלתי־ידוע)
צאצאים	קלוטילדה, ברונית פון היינאו
השתייכות	הצבא הקיסרי האוסטרי
תקופת הפעילות	מ-1801
דרגה	פלדצוגמייסטר, פילדמרשל
פעולות ומבצעים
	המלחמות הנפוליאוניות
עיטורים
	אות המסדר מריה תרזיה בדרגת מפקד; דרגה רביעית במסדר גאורגיוס הקדוש; אביר הצלב הגדול במסדר מריה תרזיה; מסדר כתר הברזל; מסדר אישטוון הקדוש של הונגריה; עיטור אנדריי הקדוש; אות מסדר העיט הלבן; אות המסדר אלכסנדר נבסקי הקדוש; אות המסדר אנה הקדושה, דרגה 3; המסדר הצבאי של מריה תרזה ;

ברון יוליוס יאקוב פון היינאו (בגרמנית: Julius Jacob Freiherr von Haynau; ‏ 4 באוקטובר 1786, קאסל – 14 במרץ 1853, וינה) היה גנרל קיסרי אוסטרי, יליד גרמניה, בעל אחוזות במחוז סטמר בממלכת הונגריה ואיש צבא מוכשר. שמו נודע לשמצה בשל אכזריותו בדיכוי המרד נגד האוסטרים בברשה שבלומברדיה ב־31 במרץ 1849 ובדיכוי המהפכה ההונגרית והמאבק העצמאות של הונגריה באותה שנה. הוא כונה "הצבוע מברשה",^[1] "התליין הצמא דם" או "התליין מארד". יוליוס יאקוב פון היינאו הגיע בשרותו הצבאי עד לדרגת פלדמרשל-לוטננט.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדותו ונעוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוליוס יאקוב פון היינאו נולד בשנת 1786 בעיר קאסל כילדם הצעיר, השביעי ללא נישואים של רוזה (רבקה) וילהלמינה דורותאה ריטר (1833-1759), ושל הנסיך וילהלם (1821-1743), לימים (החל משנת 1803) הנסיך הבוחר של הסן-קאסל. ^[2] הנסיך וילהלם היה נשוי משנת 1764 לנסיכה וילמה קרולינה פון אולדנבורג, בתו של פרדריק החמישי, מלך דנמרק, ובעת נישואיו ניהל רומנים רבים מחוץ לנישואים. רוזה (רבקה) דורותאה הייתה פילגשו השנייה של הנסיך ואם ילדיו. היא נולדה בביל שבשווייץ, כבתם של הרוקח יוהאן גאורג ריטר ומריה מגדלנה ויץ. יוליוס יאקוב נולד אחרי שאביו חזר עם אשתו ומשפחתו להסן-קאסל בתום שהות בת עשרים שנה בדנמרק. אביו הכיר בו ודאג לחינוכו ולגיוסו לצבא כפרח קצונה. בשנת 1800 זכו יוליוס ושאר ששת ילדיהם של הנסיך וילהלם ופילגשו בתארים ברון (פרייהר) או ברונית (פראין) פון היינאו. לבקשת הנסיך וילהלם העניק הקיסר יוזף השני לאמו של יוליוס את התואר ברונית לינדנטל.

קריירה צבאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1801, כשהוא בן 15, התגייס היינאו לצבא הקיסרי האוסטרי כפרח קצונה רגלי. הוא רכש ניסיון צבאי רב כחייל במלחמות הנפוליאוניות, השתתף בקרב אולם וקודם לדרגת קפטן-לוטננט בזמן מלחמת הקואליציה החמישית. היינאו נפצע בקרב וגראם בשנת 1809. הוא הצטיין בקרבות שניהלו האוסטרים באיטליה בשנים 1813 ו־1814 והועלה לדרגת מייג'ור. בין השנים 1815–1847 קודם היינאו פעמים נוספות עד לדרגת פלדמרשל-לוטננט.

תפקידו בדיכוי המהפכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

היינאו נודע כבעל מזג אלים, שפגע ביחסיו עם מפקדיו. תמיכתו במונרכיה גרמה לו להתנגד בנחישות לתנועות המהפכניות באמצע המאה ה־19. כשפרצו המרידות המהפכניות באיטליה, נבחר היינאו לפקד על הכוחות שנועדו לדכאן. הוא נקט צעדים חמורים בדיכוי המרד בברשה והעניש את המשתתפים בו. כאשר המון משולהב טבח בחיילים אוסטרים נכים, שהיו מאושפזים בבית חולים, הורה היינאו על ביצוע פעולת תגמול, שבה רבים מהתוקפים האחראים לטבח הוצאו להורג.

ביוני 1849 נקרא היינאו לווינה כדי לפקד על צבא מילואים. הוא נדרש לדכא את המהפכה בהונגריה ולבסוף הצליח לעשות זאת בעזרת כוח משלוח רוסי גדול. היינאו התגלה כמפקד יעיל אך אכזר. האסטרטגיה התוקפנית שלו נועדה להראות כי הניצחון על המהפכנים הושג בזכות אוסטריה עצמה, ולא בזכות הכוח הרוסי.^[3] הוא היה משוכנע שהפנייה לסיוע רוסי הייתה מיותרת, ושאוסטריה הייתה יכולה להסתפק בתגבורות מאיטליה.^[4] בהונגריה כמו באיטליה הוקע היינאו בגין גישתו הברוטלית, ונטען נגדו שהורה להלקות נשים שנחשדו בשיתוף פעולה עם המורדים. הוא הורה על הוצאה להורג בתלייה של שלושה עשר הגנרלים המורדים ההונגרים בעיר ארד ב־6 באוקטובר 1849. גנרלים אלה הידועים בהונגריה כ"שלושה עשר המרטירים מארד" (אנ'). יריביו כינו אותו "הצבוע מברשה" או "התליין מארד", אך החיילים האוסטרים מעריציו קראו לו "הטיגריס ההבסבורגי".

שנותיו האחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר שב השלום לאימפריה התמנה היינאו למפקד הארמייה השלישית בהונגריה. מזגו הסוער גרר אותו למריבות עם שר המלחמה והוא התפטר בשנת 1850. אחרי הפרישה ערך טיולים במערב אירופה ובאנגליה. שמו כמדכא אכזרי רדף אחריו. בבריסל הוא נמלט בעור שיניו מפני המון זועם. בלונדון הוא הותקף על ידי כמה שליחים של מבשלת הבירה "בארקלי אנד פרקינס" בסאות'ווארק, שהשליכו עליו בוץ ואשפה וגירשו אותו לאורך בורו היי סטריט בצעקות: "הלאה הקצב האוסטרי!". בשנת 1864, בעת ביקורו באנגליה, דרש ג'וזפה גריבלדי לבקר במבשלת הבירה כדי להודות לשליחים על מעשיהם.^[5]

היינאו מת בשנת 1853 והובא לקבורה בבית הקברות סנקט לאונהרד בעיר גראץ, אוסטריה.

חייו הפרטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהיותו קצין צעיר בן 22 יוליוס היינאו נשא לאשה את תרזה ובר פון טרוינפלס, בתו של הפלדמרשל ובר פון טרוינפלס, שנהרג שנה אחר כך בקרב אספרן-אסלינג. בני הזוג חיו יחד עד למותה של תרזה בשנת 1850. נולדה להם בת אחת – קלוטילדה (1897–1809).

דמותו במדיה התרבותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

1862 – בימי מלחמת האזרחים בארצות הברית, אחרי כיבוש ניו אורלינס על ידי הכוחות האוניוניסטים, הורה הגנרל בנג'מין באטלר שתושבות העיר המקללות את קציני צבא הצפון תטופלנה כזונות. משום כך כינה הגנרל הדרומי פ.ג.ט. בורגארד את באטלר "היינאו של הצפון".^[6]

אירוע המחאה נגד היינאו על יד מבשלת הבירה בארקלי אנד פרקינס מצא הד הספרו של ג.ק. צ'סטרטון "פשעי אנגליה" (1916).^[7]
2022 – תיאור דמיוני של פון היינאו מופיע ברומן של קייט הארטפילד Assassin's Creed The Engine of History: The Magus Conspiracy.

פרסים ואותות הוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אזרחות כבוד של בודפשט (1850) – בוטלה ב-2011.
אזרחות כבוד של הערים שופרון (1849), וינה, גראץ, ברטיסלבה וארד.
פסלו הוצב בכנסיה למוזיאון להיסטוריה צבאית בווינה.
עיטורים צבאיים באימפריה האוסטרית:
- עיטור מסדר מריה תרזה עם דרגת מפקד והצלב הגדול של המסדר (26 במרץ 1850).
- עיטור מסדר לאופולד עם דרגת מפקד.
- עיטור מסדר כתר הברזל.
- עיטור מסדר אישטוון הקדוש של הונגריה.
- עיטור מסדר גאורגי הקדוש דרגה רביעית.
- אות מסדר אלכסנדר נבסקי הקדוש.
- עיטור אנדריי הקדוש.
- אות מסדר אנה הקדושה דרגה שלישית.
- אות מסדר העיט הלבן.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיה וקבצים בנושא יוליוס יאקוב פון היינאו בוויקישיתוף

יוליוס יאקוב פון היינאו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
יוליוס יאקוב פון היינאו, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

עשרת הימים של ברשה - באתר אתנאו ברשה - לרגל מלאת 140 שנה לטבח בברשה במרץ 1849

Renzo Bresciani Brescia 1848 e 1849 in Le Dieci Giornate Comune di Brescia, Ateneo di Brescia, Comitato bresciano del l'Istituto per la Storia del risorgimento italiano Stamperia Fratelli Geroldi Brescia 1989

Simone Valtorta Le campagne del 1849 in Italia 2017

באתר storico

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ 2017 Valtorta
^ האתר הגנאלוגי geni
^ Alice Freifeld – Nationalism and the crown in liberal Hungary 1848-1914, 2000
^ Nationalism and the crown in liberal Hungary, 1848-1914 Alice Freifeld 2000 p. 90-91
^ Judith Flanders The Victorian City St MArtin Press, New York 2014 עמ' 345
^ War of the Rebellion: Official Records of the Union and Confederate Armies, series 1, volume 10, page 531
^ Chesterton, G. K. "The Crimes of England". Project Gutenberg

[1] 2017 Valtorta

[2] האתר הגנאלוגי geni

[3] Alice Freifeld – Nationalism and the crown in liberal Hungary 1848-1914, 2000

[4] Nationalism and the crown in liberal Hungary, 1848-1914 Alice Freifeld 2000 p. 90-91

[5] Judith Flanders The Victorian City St MArtin Press, New York 2014 עמ' 345

[6] War of the Rebellion: Official Records of the Union and Confederate Armies, series 1, volume 10, page 531

[7] Chesterton, G. K. "The Crimes of England". Project Gutenberg

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

	ערך מחפש מקורות
	רובו של ערך זה אינו כולל מקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים. אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים. אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.