א    🔗

מיהרתי. הרמתי את החבילה שבידי השמאלית והשתדלתי להדקה היטב למותני, שלא תתגלגל. האצבעות המתוחות של ידי הימנית קפאו ממשקל המזוודה שהתנודדה וטפחה על שוקי. רגע נצנצה מחשבה לעמוד, להוציא ממחטה ולנגב את הזיעה שהרטיבה את המצח, זרמה מעל גבות העיניים וטפטפה מקצה האף על החולצה, על הצוואר החשוף, הלח והשמן שבקפלי עורו נקוותה שוב אותה הזיעה – אך לא, הזמן קצר, הרכבת יוצאת בשתיים וחצי.

עוד מרחוק רואה אני התקהלות לפני הכניסה לתחנה. ככל שאני מתקרב, הגוש האחיד מתפורר והולך לחלקיקיו: אנשים, נשים וטף מצטופפים, נדחקים, צועקים. ליד הפתח עומד שוטר בריטי צהוב־שפם וכחול־עיניים, מנענע בראשו, מנסה כנראה להשתמט מחבילת סמרטוטים אדומה ומנקרת עיניים שספרדייה אחת מסורבלת מנפנפת בה כנגדו.

“נוֹ סיטס. אין מקומות…”

שאר דבריו של השוטר נבלעים בנחשול חדש של נהם אחיד. אני נמצא כבר בתוך הקהל ונסחף בזרם המסתער אל הדלת. מישהו דוחף אותי מאחור ואני דוחף מישהו לפני. השוטר הודף את הראשונים. ביתר שאת מתנפנפת מול אפו, בידיים שמנות, החבילה האדומה, במהירות עצומה היא מורמת ויורדת. אני מבחין בתינוק בתוך החבילה. התינוק פוער פה… השוטר מחייך חיוך שאין לערער עליו:

“אין מקומות. רק לאנשי צבא. אינני יכול ליצור מקומות אם אין…”

האישה אינה מבינה אנגלית. אני מבין. במאמץ נואש אני פורץ מתוך הקהל, ורגע קט מתחכך מצחי בשפם צהוב ודוקרני. השוטר רוצה להדוף אותי. אני צורח לתוך אוזנו:

“אני עובד בצבא. אי־שם. מוכרח לחזור לעבודה.”

“יש לך תעודה?”

“כן.”

אני מראה את כתב ההזמנה. עיניים כחולות מעיינות בו עיין היטב. השוטר מפַנה דרך.

“היכנס.”

בלובן מבהיק מזדקר סימן “T” על הקרון מולי. מחלקה ראשונה. הקטר נושף, פולט ענן סמיך, שורק שריקה אדירה. אני רץ ומתקדם. “רק לאנשי צבא” – מהחלונות מציץ בליל עיניים, פרצופים, סרטים, כוכבים על רקע חאקי. מחלקה שנייה; שלישית – סוף־סוף. אני מנסה לעלות במדרגות.

“אין מקום,” מודיע ערבי היושב על המדרגה התחתונה ורגליו מקופלות לו תחתיו. על המדרגה השנייה והשלישית יושבים עוד זוגות. הרציף מלא עד אפס מקום.

“אבל,” מנסה אני להסביר, “נתנו לי להיכנס, יש לי תעודה.”

“שמה,” מצביע הערבי על הקרון האחרון.

אני נדחף לתוך פתח ודורך על משהו. מישהו פוער את פיו, אבל קולו נבלע בשריקה ניצחת של הקטר. הרכבת זזה, ואני מאבד את שיווי־המשקל ונופל על החבילה שלי.

החבילה רכה, שמיכה ומזרן בתוכה. אני יושב עליה, מוציא את ממחטתי, נהנה מהתגשמות החלום של ניגוב הזיעה ומדליק סיגרייה. פו–פו–ו–ו ארוך מתפרץ מגרוני.

יש לי שהות להסתכל על סביבותי.

קרון־מטען. על הרצפה מצטופפים ערבים וצרורותיהם לידם. כָּפִיוֹת, עבאיות, עיניים זועפות, שפמים מדובללים, שמלות שחורות רקומות אדום וצעיפים מופשלים.

אחד פותח צרור עטוף מטפחת ומוציא שתי פיתות ואשכול ענבים. הוא מכבד את שכנו, ושניהם לועסים לתאבון ומשוחחים אגב מצמוץ עיניים. בקצה הקרון מסלסל אחד את קצות שפמו ונועץ בי מבט של תמיהה. שכני משמיע נחרה מקוטעת, ספק מתוך שינה ספק מתוך נזלת, כשהוא שוכב בהרחבת־הדעת ומקטרתו בפיו. הנה מוציא מישהו קמיצת טבק מתוך שקית, מהדקה הדק היטב בין זרת לאגודל ומגולל סיגרייה במסירות וקפידה. בזהירות רבה הוא מורט את סיבי הטבק שהשתלשלו משני קצות הסיגרייה, אוספם בכפו ומחזירם לשקית. רגעים אחדים הוא טופח על גלגל המצית עד שהוא מואיל להפריח ניצוץ, ואז הוא מתחיל לנפחו, לחיייו מתפקעות מאוויר ופניו מפיקים ריכוז ורצינות.

שתי גחלים לוחשות מולי על פנים שחומים, יגעים, שזופים וגאים: ערבייה. צעירה, כמעט נערה. ראשה נטוי קצת קדימה על צווארה הארוך, החזה זקוף, יהיר. שתי קשתות חכליליות צמודות היטב ומוסיפות נופך משלהן לארשת הבוז הקורן מתחת לריסים מורמים־דוממים, קופאים. ארבע אמהות מציצות ממעמקי תהום רבה, לובשות בשר, קורמות עור ומזדקרות נכחי בשתי כפות רגליים מפושקות קמעה, נוקשות, אפורות. מבטי מגשש עליהן, מנסה לזחול על גבי האצבעות המצופרנות ואובד בקפלי השמלה השחורה, המכהה מעט את ברק העיניים…

תינוק צווח בעריסה.

אני מחפש מקום נוח יותר לשבת ומוצא שטח פנוי ליד הקיר. מעביר לשם את המזוודה, מניח עליה את החבילה ומתיישב בהרחבת־הדעת, נשען אל הקיר.

העשן ממלא את הקרון, מתפתל, מיתמר, מתאבק, מתערבל ונח בשכבות כחלחלות על התקרה, מוכן ומזומן לספוג סילונים חדשים. ריח חריף ומשכר של טבק זול וזיעה חמוצה חודר לנחיריים וממלא את הפה והגרון, עוכר את האוויר, מדמיע עיניים. נושם הקטר המפורזל, נושם בכבדות ובקצב מוצק, והקרונות מתרוננים בעקבותיו בחריקת אופנים על הפסים. הולם אדיר, ואחריו זמזום משתקשק, מתלעלע, מפעפע, וחוזר חלילה. הקיר מתנודד מאחורי גבי, מנענעני בקצב מנגינת הרכבת, מעלף, מרדים…

הערבייה מולי התרוממה וחלצה שד שחום. גל העשן הציף את הקרון והסתיר אותה מעיני. אני נאבק בגל, פוסע על ראשי האנשים, ובעדינות אני מלטף את השד החשוף. איש אינו מגיב, ואפילו היו מגיבים לא אכפת לי. אני מתחיל ללטף את אצבעות רגליה, מפשיל את שולי שמלתה הרחבה. שוקיים גמישות וּורודות מבהיקות בערפל. היא תופסת את ידי ונושכת, אך אני איני מוציא הגה מפי. בתנועה מדודה ומחושבת (מה היה לי? – חותר סימן־שאלה ממעמקים וחוזר וצולל תהומה) אני ממשיך להפשיל את שולי שמלתה וחושף את גופה. בעיניה שוועה אילמת; אני עוטף את ראשה. היא מפרפרת, בועטת, מנפנפת בידיה, ננעצת בי בציפורניה. קרב אילם. ידי על העליונה. אני מפשיל את זרועותיה מאחורי גבה. חולצתי קרועה, משפתי נוטף דם אחרי בעיטה קולעת. ידי מלאות פצעים משריטותיה. אני מזיע. אגלי דם וזיעה רועפים ממני אל גופה: בין השדיים, על הבטן. רביבי זיעה ניגרים ונמהלים בדם, רוצעים בבשרה השחום פסים צרים וּורודים־בהירים. נכנעה. שמאלי תחת ראשה, מגלה אני את פניה ונלחץ אליה בכל גופי… יד חזקה תופסת בצווארי לטלטלני. אותו שוטר שעמד ליד הכניסה לתחנה עומד זקוף לפני ונועץ בי מבט קר, לגלגני. אני מעיף בו מבט וממשיך… הוא תופס אותי בכתפי ומטלטל בכל כוחו…

אני קופץ ומשפשף את עיני.

“ישנת? אנו קרובים לגבול. הראה נא את תעודותיך.”

“בבקשה.”

כן, אותו השוטר. במתינות הוא בודק את תעודותי. אני מביט סביבי. דמדומי שקיעה. הקרון התרוקן כמעט. קולות דוממים נחתכים לשניים בשאון הרכבת.

סיוט.

השוטר מסיים את בדיקת התעודות ומחזיר אותן באדיבות.

אני יוצא אל הקרון הסמוך. רוח קרירה ומרעננת מחזירה אותי למציאות.

על הספסל הראשון אני מוצא עוד שלושה יהודים.

“לאן?”

“ל…”

“הו, גם אני לשם.”

“כמה זמן יש עוד לנסוע?”

“ודאי נגיע רק בבוקר.”

אני יושב על ידם ומעביר שוב ידי על עיני.

סיוט.

 

ב    🔗

אפרורית לטושה של כביש לחוך־שרב הבהיקה מתוך צהוב־החולות. מלחיתים השתרכנו ארבעתנו – איש משאו הכבד על שכמו – סופגי להט חמה ומוכי צמא.

דממה. יש שטרטור אופנוע או מכונית־משא בודדת פולח את דממת הישימון המלבין, עובר על פנינו כחץ ונמס בחלל המותך. ואותו כדור אדמומי מצליף על גבותינו ומסעף את סילוני הנוזלים המלוחים, המוּכרים. החולצות נדבקות לגוף והלשון מלקקת את השפתיים. יובש לוהט בפנים ורטיבות ממוססת בחוץ.

“עוד רחוק?”

“כמה זמן עוד יש ללכת?”

“מי יודע?”

דממה.

ערבי מהלך לאטו בצדי הכביש, מסלסל את קצה שפמו המחודד ומפזם פזמון מסולסל. עוד שני ערביאים שסלים בידיהם הולכים לאטם ומשוחחים, ואחריהם ערבייה שכד על ראשה. שורות ירוקות של שיחי צבר חותכות ריבועים מרניני לב באין סוף החול המופז ושומרות על גולגלותיהם המוטות של האבטיחים שלא תעבורנה את גבולות המקשות. ריח יישוב עולה ומבשר את בקתות החומר המתובן עוד לפני הופעתן מאחורי משוכות הצבר. כפר.

רצועות־רצועות משתרג הכביש לכל העברים.

לבנים, מצוחצחים, רחוצי טל בוקר ונגובי להט צהריים רוקדים במעגל שיפועי הגגות של האוהלים הצבאיים. קצתם מצטופפים, מתחככים זה בזה, קצתם עומדים לבדד, גאים בבדידותם ומתאווים להתבלט מבין חבריהם. חייל פוסע הלוך ושוב בצעדה צבאית כמו לפקודת מפקד פלאי בלתי־נראה, וכידון רובהו מסנוור לרגעים בברק מלוכסן. מופיעים בנייני בטון חומים מכוסים גגות פח. בתחילה אחד, אחר־כך עוד אחד, ואחריהם זוגות־זוגות – זה מול זה משני צידי הכביש. עמוסי אחריות ומשקל תלויים מנעולי הברזל על בריחי הדלתיים. מחסנים מספר 38, 39, 50, 60… ויש שמתוך דלת פתוחה נראים טורים מעוקבים גבוהים ורחבים של שקים וארגזים ועליהם כתובות ומספרים. כפרוזדור ארוך אובד במרחקים המעבר שבין הטורים, ועמו זכר לאי־מי שחמק בו בהריצו עגלה. ריח סחורה הדוקת שנים…

ולפתע משתרעות גם על פני החולות קוביות ענקיות מכוסות אברזין צהבהב – גבעות שעינן כעין החול. ומבעד לשוליים מורמים של כיסוי זה או אחר מבצבצים דליים, צינורות, כובעים, בגדים, מסמרים, צמיגים. מחלונות אחד הביניינים נשמע תקתוק מכונת־כתיבה; עשרות גבות כפופים על שולחנות, פרצופים מרוכזים ושפתיים מהודקות בחוזקה… הכביש הופך רחוב, המחנה – כרך. גורדי שחקים בנויים ארגזים, חומות עשויות שקים. שורת חיילים בריטים עוברת בסך, סבלים ערבים מתרוצצים הנה והנה וכמו שוקעים בחול מכובד המשא על הגב. זחוחי שפם מהלכים המפקחים. מלבינות שיניים מתוך שחור: חייל כושי פורט על באנג’ו וחבריו מוחאים כף בהתלהבות ילדותית. מופשלי שוליים חולפים כובעים אוסטרליים. חייל פולני בהיר־שער מנפנף ברובהו וגוער בקבוצת שבויי מלחמה איטלקים, חייכניים, המעמיסים רכבת־משא, וזו שורקת, נושפת בקוצר רוח, צמאה למלא את כרסה בד, עור, עופרת וברזל ולהעבירם לעומקי המדבר, להתחרות בשיירות־שיירות של מכוניות־משא המטרטרות על פני הכביש בטרטור אדיר, קצוב ובוטח. מסתובבים הגלגלים עטופי צמיגים כפולים, מיטלטל ההגה בידיים מיובלות, נלחצות הדוושות המחוספסות. רצועות עור ענקיות מכשכשות בין האופנים, נעים מנופים אדירים ופולטים ענני בנזין מפויחים, וכשהללו מתפזרים משתרבבת לשון ברזל, חותרת בחול ודולה נד מבטנה של האדמה השדופה. מים. משאבת המדבר. רעש המכונות גובר והולך, לעומתו מהדהד מנבכי הנשמה, מוורידי הדם, רעש אחר, המולה פנימית צנועה ועמוקה מתחלפת בשאון; רעם תותחים, ריסוק גופות, דרדור מכונות־ירייה, פצצות מטוסים, אנקות גברים, שוועת נשים, זעקת ילדים…

חייל העמיד פתאום את אופניו לפנינו: “נשלחתם לעבודה, בחורים?”

“כן.”

“רואים את הבניין ההוא?”

“כן.”

“פנו לשם.”

מוכי חום, רצוצים מכובד המזוודות, עייפי רשמים, נכנסים אנו למשרד קטן. אני מראה את מכתבי. חייל טוב־לב וממושקף מצטחק ומכבד אותי בסיגרייה.

“אולי יש מעט מים?” אני שואל ומלקק את שפתי.

“לא. כבר מאוחר. מים יהיו פה רק מחר בבוקר. אין דבר. תתרגל.”

הוא שואל אותי שאלות אחדות ורושם כמה פרטים.

“מחר תצא לעבודה. הרי לך פתק למחנה.”

חצי מעגל אוהלים בתוך החולות. אחד־אחד אנשים יוצאים לפתחים. רואים אותנו.

“חדשים, חדשים!”

“מה נשמע בארץ?”

“איך המצב?”

“מי שלח אתכם?”

“מאין אתה?”

“אה! מירושלים!”

אני ניגש לאוהל המשמש חדר‏־אוכל. מוציא צלחת ממזוודתי ומקבל בה נתח בשר חזיר, פרוסת לחם ומרק פירות.

“סלח לי, אין לנו עוד מנות בשבילכם,” מתנצל הטבח השמן.

החלב נמס בתוך הצלחת. אני שותה בצמא את מרק הפירות.

מרוב עייפות נעשות תנועותי אוטומאטיות. איני מרגיש ולא כלום. אני שרוי בערפל. לא שמתי לב: נתחלפה השמש בירח. מישהו מביא אותי לאחד האוהלים.

“יש לנו מיטה צבאית מיותרת. תוכל לישון בה.”

“תודה.”

האוהל מלא מיטות אך אין בו איש. כולם בחוץ. אני משתטח על מזרן הקש ומחלץ את עצמותי. חושך באוהל. אני מתהפך מצד לצד ומתפלא על עצמי שלמרות העייפות איני יכול להירדם. מבחוץ נשמעים קולות. קבוצת בחורים שרה מיני שירים במנגינת “וולגה־וולגה”. רוגז בלתי־מובן תוקף אותי על שהם שרים הכול מלבד השיר הזה עצמו. כנראה אין יודעי רוסית ביניהם. צריך ללמד אותם.

מוזר, אינני מתעצל לקום מן המיטה וללכת לקול הזמרה. אני מגיע לשולחן שסביבו יושבים בחורים אחדים ושותים קפה. לאור הירח מבחין אני בפניו של הטבח השמן. הוא מגיש את הקפה בפחיות שימורים.

“והנה גם אחד החדשים,” מכריז הטבח בשביעות רצון. “זהו בית־הקפה שלנו, אבל פרטי. תמורת גרוש וחצי במזומנים תוכל לקבל כוס קפה ועוגה.”

“לא, תודה. גם בלי הקפה אינני יכול להירדם.”

“מה? אינך יכול להירדם? אז מה אתה שותק? יש לי דבר מצוין! תטעם.”

הוא נעלם באוהלו הקטן. כעבור רגעים אחדים הוא חוזר ומגיש לי כוסית. אני גומע. המשקה חריף מאוד וטעים. אני מבקש עוד.

“נו, טוב, אה? מעשה ידי להתפאר,” נהנה הטבח.

שתיתי כוסיות אחרות והחלטתי לחזור. העייפות רפתה קצת והערפל בראשי התפזר. רוח קרירה, בלתי־צפויה בכור‏־היתוך זה, רִעננה אותי וציננה את החולצה הרטובה.

הסתכלתי סביבי. כיפת רקיע מכוּכב פרושה על פני המדבר כקערה הפוכה, צמודה היטב בשוליה־אופקיה אל החול. הכול סגור ומסוגר במעטה כחול נקוד. חצי־כדור אטום נוקשה שבמרכזו אני ובקודקודו הירח.

ירחים הבריקו ברביבי החול.

 

ג    🔗

אני רוצה להתקדם ואינני יכול. דמות ערפילית חוסמת את דרכי. קשה להבחין בפרטיה, אבל ברור, האופקים מתהדקים, והדמות ניצבת כקיר לרוחב המדבר, מאופק עד אופק, כמלאך בפני אתונו של בלעם. אין מעבר.

ודאי רק אדי המשקה שבראשי גרמו את זה. אני מנסה לפרוץ את המעטה חסר הצורה, אבל מהלומה כבדה מחזירתני לאחור וצליל נקישת מתכת מהדהד באוזני.

חומר גַלי תחוח מתחיל להתרכז, להתגבש, להתחשל, מצטיירים קווי מתאר כהים: גמד מתכת. גולגולת ענקית רחבת מצח מהוקצע, השׂער חוטי פשתן, ריסים‏־מחטים, אישונים־יהלומים, וגוף פעוט ממוכן: גלגלים, מנופים, רצועות, ברגים; פטישים הולמים על סדנים קטנטנים, הבל עולה ומתפזר – והכל נע, מפרכס, מידרדר, עטוף קרום שקוף של זכוכית.

ננעצות בי שתי שלהבות הברק הכחול, חודרות קרני הפלדה הלטושה, מבהיקות ומסנוורות.

“מי אתה?” שואל אני ומאהיל על עיני בכף ידי.

“אני על־אדם” – כעופרת מותכת זורם קול כבד לאוזני.

חרחורי צחוק עולים־מתגלגלים אל גרוני ופורצים החוצה. התשובה מרגיעה. גולם זה, על אף מראהו המפיל אימה, לץ הוא. אני מדליק סיגרייה, תוחב ידי לכיסי, מביט על הרובוט הבלונדי המשונה ואומר:

“ניטשֶׁה היה מתפלץ למראה הגשמת האידאל שלו.”

“רצוץ־מוח,” מרעיף הלה את עופרתו, “אני על־אדם ואתה על־קוף. אני היצור האחרון של הבריאה. עלוב שכמותך! אתה יצרת אותי בלי דעת זאת. ראה!”

והוא נוטל כוכב מכיפת השמים המצומצמת, העוטפת אותנו כרדיד, אותנו, את שנינו בלבד – מטלטל את הכדור הלוהט בתוך ידיו המקורסות ומטילו לתוך פיו. מהר פי שבעה מתנועעים הברגים, המנופים, הגלגלים, מתיזים ניצוצות בתוך זכוכית, סמיכים שבעתיים מתנשאות תמורות ההבל והעשן, שבעתיים מסנוור וחודר ומשתברר ברק האישונים.

“שמי שָמָם!”

“סליחה?…”

“שָמָם…”

“המשקל מובן, אך השורש אינו ברור כל צורכו… או שמא הדקדוק אין לו חשיבות במצב…”

“שמי שָמָם כשם ששמך אדם. אתה למדת לנצל את האדמה שתיתן את יבולה לך, ואני למדתי לנצל את השמים שייתנו את יבולם לי. עוד ידי נטויה. כל כוכב כדור־משחק הוא לי, ואף אדמתך האדירה.”

“אני, אדוני הרובוט, סקפטיקן מעצם טבעי. ואחיזת־עיניים אינה אלא אחיזת־עיניים, אפילו היא מלוּוית אותות ומופתים. לאור ההנחות ההלו, התקוות שאדוני הגולם תולה בהתרשמות…”

“אינני גולם! אני – שָמָם! על־אדם מדבר אליך. אמרת בלבך כי אתה הוא סוף התולדה, כי אתה, העלוב, פסגת הבריאה הנך. לא הבינות שרק מעבָר אתה ליציר עליון, אלַי. התאמרת להיות מטרה ולא הרגשת כי אמצעי אתה, דרגה רגעית מקצה האין סוף אל קצהו. כי כל הדם ששפכת מקרבך – דם נידה הוא, כי כל הכאבים שפרכסת בהם – צירי יולדה הם; כי כל השמחות ששמחת, כל שאר־רוח שהיה לך, לא היו אלא גילויי כוח־הגברא למען הולדתי. חשבת כי רבים אתם ולא ידעת כי רק שניים אתם; כי הדבר שקראת לו היסטוריה אנושית לאמיתו של דבר אינו אלא תולדות התעוררות התשוקה באחד להפרות את השנייה שתלד אותי. שניים היו השמש והשביט, והולידו את כוכבי־הלכת. שניים היו האדמה והירח, והולידו את החי והצומח. שניים היו החי והצומח, והולידו את האדם. שניים היו גם אלה: אדם בהיר־השער וחוה שחורת־השער – והולידו אותי. ידעתי, לא קל היה לכם למצוא זה את זו, להיות לבשר אחד. היה רומאן מרתק, בלשונכם; רווי הרפתקאות ודם. בצווחות עמדה חוה על בתוליה, בחירוק שיניים חיזר אחריה אדם. איבד אותה ומצאהּ שוב, שנא אותה ואהבהּ שוב, ניסה להתגבר על התשוקה האדירה, דיכאהּ, גירש מתוך גופו את גרגרי היסוד המפרה שהתפשטו בדמו לאחר שראה את קצה שמלתה, את רמזי מערומיה. אבל אותו היסוד שנתפצל לחלקיקים בלתי־מוחשיים חדר לכל נימי הווייתו, נספג בכל תאי מוחו, בכל ורידי גופו. לשווא שקד להמיתו, לשווא נלחם בבשרו וברוחו. היסוד המפרה חזר לקדמותו, התגבש. אדם מצא את חוה מצפה לו עטופת עדנה הוזה. הם היו לבשר אחד – ואני נולדתי.”

אני נסוג קצת מעמדותי. ואף־על־פי־כן נועץ עוד עוקץ.

“סגנונך הפיוטי,” פתחתי, “אינו מותאם להרכבך המכאני. מבחינה אמנותית אתה סותר את עצמך.”

“יצור קדמוני! אני מספר לך את תולדות חייך ואתה אינך מבין. אין פלא. וכי היה כל החי המקיף אותך מבין אילו סיפרת לו את תולדות התהוותו, הלוגיות שלך: גיאולוגיה, זואולוגיה, ביולוגיה? אבל גם הוא הרגיש. אותו קוף שטיפל בך וטיפח אותך באהבת הורֶה גם הוא חש שאתה הופך לו לרועץ, לשליט. אל תיכלם! אמור! האם לא הרגשת שעם היותך אדון הטבע, עם היותך יוצר, אתה נהפך לעבד, עבד ליציר כפיך? הודה! יצרת מכונה, וכי אינך משתעבד לה?”

“משועבד,” נפלט מפי פתאום.

“משועבד. כמו שאם המטפחת את ילד שעשועיה מרגישה שהשעשועים משתלטים עליה, שהיא מושא השעשועים, והוא, הילד, הנושא. ואף־על־פי־כן היא אוהבת אותו, מתמכרת לו בכל לבה ונפשה. ולוֹ, לא לה, העתיד. לי, לא לך, העתיד. אף־על־פי־כן תעשה הכול למעני, תשכללני, תייפה אותי, תגדלני… אני אירש אותך בחייך, אוכל את פירותיך מלא און עלומים. ואתה, זקן בא בימים, תצפה אלפי שנים למותך. תבין שאת חייך לי הקרבת, תשאל למה ולא תמצא תשובה. כמו שכל הצומח והחי שואל שאלה זו כבר רבבות שנים, ללא מענה. אני אענך: כך רצונו של הטבע, זה דרכו של מהלך ההתהוות האדירה. פַּנה דרך! לנו ההווה, לי העתיד. היסוג! בא תורי לשלוט על העולם, לחשוב את עצמי תכלית לעצמי.”

כזרם חשמלי חולפת חרדה מוזרה:

“אתה… יחיד אתה? או?…”

“כמוני כמוך, כמוכם. אני יחיד, ואנחנו לגיון. כל אחד עולם בפני עצמו ופרודת הכלל הגדול של שכמותנו. אבל אנו יודעים את עצמנו. יודע אני שהנני נקודה במרחב. כמוני כמוך ניתן לי לחפש את בת־זוגי, להוליד את יורשי, לפַנות לו, לעל־שָמָם, את מקומי. אבל עד אז – אני הפסגה והמרכז. ומצב זמני זה אנצל עד תום.”

“ואנחנו? מה יהיה עלינו?”

“אתה – בן־אדם. אולי נסגל אותך למטרותינו, להיות כלי־עזר לקיומנו. נתַרְבֵּת אותך. תהיה חיית־בית. ואולי נשמידך. עוד חזון למועד. עוד שפתך מובנת לי כמו שהבנת אתה בנעוריך את שפת הכבשה הפועה, את אוושת הרוח, רשרוש העצים…”

ואני רואה שהירח נועץ בי שתי קרני פלדה מבריקות, שהוא מתכסה שערות פשתן צהבהבות…שכל הכוכבים נעים במערבולת מנופים, גלגלים, ברגים. והעננים הקלים והשקופים הם ההבל הנפלט מתוכם, והדוק הערבִּי – מעטה זכוכית. רואה אני שאין הבדל בין כל היקום מסביבי ובין יצור גמדי העומד לפני ומחייך בפנים חסרי פה כירח. מסתכלים שניהם איש ברעהו כבמראָה, ואין יודע מי הקיים ומה הבבואה. עד שנמחקת המראָה והם מתמזגים זה בזה: האחד מצטמצם ומשנהו מתפשט, מוכנסים זה בתוך זה כבמסגרת. מזדהים.

ואני? היכן אני?

לאטי אני מהלך וידי בכיסי מכנסי. רגלי מנודדות, אני מתנועע.

מאחורי נשמעים עוד קולות “וולגה־וולגה” – הפעם ברוסית.

מעלי מחייך רבב פז על רקע כחול – סהר.

לפני מלבין גג האוהל שלי.

 

ד    🔗

באוהל היה אור. על השולחן הבהבה מנורת נפט והטילה שברי צללים מעוכים על היריעות.

דרי האוהל היו בפנים. קצתם ישבו וקצתם שכבו במיטותיהם. אי־מי נתן בי עיניו ואמר למישהו: “אין דבר, תמשיך.” הרגשתי כי השיחה נפסקה באמצע.

“אני לא אפריע,” אמרתי, והתפרקדתי על מיטתי הנמוכה, בפינה.

“טוב, אני אמשיך,” אמר בגרמנית בחור ששכב לא רחוק ממני: שערות שחורות ופרועות, משקפיים במסגרת כהה ושתי שיניים קדמיות בולטות מבין השפתיים. “ובכן, הייתי אז חבר בהסתדרות הנוער הקומוניסטי בגרמניה,” ואלי, בעברית מגורמנת: “אדוני מבין גרמנית?”

“קצת.”

“הממ… הייתי חבר אז בהסתדרות הנוער הקומוניסטי בגרמניה” חזר הבחור לגרמנית. “עוד צעיר הייתי. כמעט לא זכיתי לראות את תנועתנו בפריחתה אלא רק בשקיעתה. הנאצים נמצאו אז בפסגת פעולתם הפוליטית: תעמולה, אסיפות, מסדרים, מכות. חי בזיכרוני ערב אחד כשהתאספנו במועדון וראינו מבעד לחלון את אחת התהלוכות המפוארות שלהם: המונים עברו בסף לפנינו, נקישת אלפי מגפיים מסומרים מילאה את לבותינו ייאוש אכזרי, ונדמה היה כי אין קץ למאסה חומה נעה זו. ידענו כי בא הסוף. אבל נוכח תמונותיהם של לנין ורוזה לוקסמבורג נשבענו להוסיף ולהילחם. ונלחמנו. התנאים היו איומים: מחוץ דיכאונו עד עפר ובפנים שררו מבוכה וחורבן. אלפי פרובוקאטורים חדרו לתוך המפלגה, פוררו וניוונו אותה. חייבים היינו להישמר איש מחברו. איש לא היה בטוח בזולתו (אלא אם כן היה הלה יהודי, כמובן) כי איננו נאצי מוסווה. והנה פעם גילינו פרובוקאטור מסוג זה. בישיבה חשאית של שרידי הפעילים הוחלט לסלק אותו, ועלי הוטל לבצע את המשימה. ברור שבשמחה התנדבתי לכך. זכוּר לי שהיה זה בלילה, ואני אמָנע מלתאר את כל פרטי הרצח. הזוועה שבדבר הייתה בזה שהרצח היה צריך לצאת אל הפועל בדומייה מוחלטת, ולכן נאצלתי לתקוע סכין, ובצוואר דווקא. לא ראיתי את הבעת פניו כי היה חושך גמור. לא שמעתי את צעקתו האחרונה, כי עוד רגעים מספר לפני שעשיתי את… את המעשה הספקתי לסתום בסמרטוט את פי ה…קרבן. אף את נפילתו לא הרגשתי, כי היינו בתוך חדר והוא צנח על מיטה רכה. אבל מאז קראתי אולי עשרים פעם את ‘החטא ועונשו’ של דוסטויבסקי, ניסיתי לצחוק לרַסקוֹלניקוֹב על שהרעיש עולמות בגלל רצח מלוָוה בריבית זקנה, ובעומק הלב הייתה הרגשה שאני צוחק לעצמי. מרגע שנמלטתי מן החדר ההוא בקומה הרביעית שבאחת מסמטות ברלין לא סרה מועקה צורבת מלבי. מאז הייתי במחנות־הסגר, במו עיני ראיתי את תעלוליהן האכזריים של חיות פרא אלו, ואף גבי זה סבל לא מעט. אולי עד עכשיו יש עוד סימנים חיוורים של פסי השבטים אשר בהם הולקיתי. והשפטים האיומים בקומוניסטים באירופה, באוכלוסייה שקטה ברוסיה, מיליונים שחוטים, תלויים, מעונים, מרוסקים – ובלבי מועקה… ייסורים בגלל סבל שאין לו הצדקה. אין רצוני להתעמק בחקירות פסיכולוגיות… אני קובע עובדה… אינני בטוח אם הצלחתי להביע את עצמי, אם מובן לכם מה רציתי להגיד…”

“מובן, מובן, אבל…” שיסעוֹ מישהו בקצה האוהל, ומיד השתתק והתחיל פוסע באוהל הנה והנה כשרגליו היחפות משאירות עקבות־גומות בחול התחוח, ידיו בכיסי מכנסיו הקצרים וראשו זקוף ונטוי קצת אחורנית. עיניים תכולות מתחת לגבות שחורות בלטו לאורה הקלוש של פתילת המנורה. בזווית התרסק הצל לצורות מוזרות.

“המ… זה היה מיו וידוי. מעניין. לכל אחד וידוי משלו. מסוג זה. אווירת הבדידות פותחת את הלב, כפי הנראה. בעצם… גם לי יש מין וידוי פסיכולוגי. נו… אם אין התנגדות.”

“רוסי,” קבעתי, לפי מבטאו.

הלה המשיך:

“אני שנים רבות אני בארץ. בשנים האחרונות שייך הייתי לתנועה בלתי־לגאלית. בזמן המאורעות התנגדתי להבלגה. אני מתנגד לה גם עכשיו. כאשר יש מלחמה בין שני עמים על שלטון בארץ אסור, לדעתי, שהאחד רק יתגונן. צריך להתקיף. אבל אינני רוצה לדבר על פוליטיקה. גם לי קרה מקרה, אפשר לומר מקרה מוזר. הרגו יהודים. חייב הייתי לבצע פעולת נקם. שניים יצאנו עם הנץ החמה. בבניין אחד עבדו ערבים. היינו צריכים לארוב להם ולירות בהם. הבניין היה מוקף גדר. היה צורך לקפוץ. אחד היה צריך להישאר מאחורי הגדר ולהגיש. עלי היה לירות. הפועלים באו. עליתי מהר על הגדר. קיבלתי את האקדח. רציתי לקפוץ למטה ולשלוף. הייתי מתוח. שוטרים הסתובבו בעיר. גזר־דין מוות היה צפוי לי. הקפיצה לא עלתה יפה. רגלי נאחזה בקרס בולט. חודו נתקע עמוק בבשרי. נפלתי. לא יכולתי לזוז. הכאב הפתאומי היה נורא. הפועלים נזעקו. הביאו מים. אחד מהם הוציא סמרטוט לבן מחיקו וחבש את פצעי. היה מאוד לא נוח. האקדח לחץ לי על הצלע והמיועד לקבל כדור מתוכו טיפל ברגלי. קמתי. הרגשתי שאני יכול ללכת. הפצע לא היה מסוכן. הכאב היה נורא רק ברגע הראשון. הרגשתי שאוכל גם לרוץ. מששתי את האקדח מתחת לאפודה. העפתי מבט על הערבי. אמרתי: כַּתַ’ר ח’ירַכּ. יצאתי לאטי מן השער שממול כדי שלא להיפגש עם חברי. עד היום איני יכול לסלוח לעצמי. אסור לערבב אינטרסים לאומיים בסנטימנטים פרטיים. אותו ערבי היה מבין זאת. ודאי היה דוקר אותי בסכין לו פקדו עליו. אפילו לאחר שהגיש את העזרה. ואני לא. אסור היה. אסור בהחלט…”

שוב השתתק, והוסיף לפסוע כאילו המשיך בדיבורו.

ושוב התחיל דוק התנומה לעטוף את מוחי בקרום דקיק. העייפות, שחלפה לזמן־מה, חזרה ונסכה כבדות באיברי. עד איזו שעה נוהגים הם לדבר כאן? חשבתי נים לא נים – אולי עוד אין השעה מאוחרת – והרגשתי שכולי שוקע בתנומה. התהפכתי על צדי. במיטה הסמוכה שכב פרקדן איש צנום מכוסה שמיכה צבאית, ידיו למראשותיו ורגליו מבצבצות מן השמיכה. את הפנים לא יכולתי לראות. אפו היה ארוך וגבנוני… הייתה דממה.

פתאום החל האף להתנועע. כעכוע צורם, מלוּוה בחריקת מיטה, הפר את הדממה. שכני ישב על המיטה וגבו מופנה אלי, הוציא מטפחת מכיסו וירק לתוכה. בתנועה הפגנתית התהפכתי לצד אחר.

“כחה, כחה, כחה,” נשמע פתאום, “אתם אומרים רצח, אה? כן לרצוח, לא לרצוח. כחה, כחה. מועקה, לא מועקה… אולי אתם ישנים כבר כולכם… אה! מה זה חשוב… תערב לכם שנתכם… העיקר שגם אני מין רוצח… כחה… רוצח מיוחד במינו. למעשה לא רוצח, ולהלכה כן. ושמא להיפך, שמא למעשה רוצח ולהלכה לא. אין כאן, חברים, מעשה בודד. מה הבדל בדבר? נעץ סכין, ירה באקדח… יש רצח שהוא בבחינת קרבן־תמיד… ויש שהוא דוגמת קרבן־מוסף… כאן יש צורך בפרשת חיים. והרי היא לפניכם. אבא, זיכרונו לברכה, משכיל היה, אבל הניח תפילין בכל יום ונזהר במצווה קלה כבחמורה. לא כן אני. סיימתי גימנסיה עברית בחוץ־לארץ, ועוד בילדותי נסחפתי לתנועה ציונית. שפת עבר – שפה חיה. ארץ־ישראל – לבנות להיבנות בה. וכי ידעתי שיצר ה’להיבנות' גדול לאין ערוך מיצר ה’לבנות'? כך אצל כולם, ושמא רק אצלי. אינני בא להתווכח. העיקר, החלום היה לממש, בעזרת השם, ואולי היו עוד גורמים שסייעו. עליתי ארצה. מלחמה התחוללה בקרבי: לקבוצה, לכפר או לעיר. ניצחה העיר. לאמיתו של דבר ניצח הר־הצופים. חשקה נפשי במתימאטיקה. וכי לא ייסד פרופסור שפירא את הקרן הקיימת אף־על־פי שהקדיש את שנותיו למתימאטיקה? שנים יצקתי מים על ידי פרופסורים. את האמת אומר: לא קל היה הדבר. אמנם אווירה של ארץ־ישראל מחכים וירושלים שופעת קדושה, אלא שאם אין קמח אין תורה. ברכת המזון לבדה אין די בה אם אין מזון קודם לה. ומכל שכן שאני אפיקורוס ואף ברך לא בירכתי. ואף־על־פי־כן היו לי לבטים: עוד לא פסו עליות־גג ומרתפים בשכונות עיר הקודש. וישראל רחמנים בני רחמנים. נמצאו בעלי חנויות שנתנו בהקפה. אלא שכתום השנה השלישית השיאני היצר הרע, וריבה נאה לקחה את לבי שבי. פרצה המלחמה – הפעם כבר לא מלחמה פנימית – ואני נשוי, מטופל בדאגות־פרנסה ומצפה לילד. מה בכך! – אמרתי בלבי – הללו הורגים ואני אוליד. מידה כנגד מידה. בקיצור, יום אחד – ואני כבר נמצא פה – מקבל אני טלגראמה: בוא מיד! הזדרזתי ובאתי, אך הגולל כבר נסתם. היא מתה פתאום, משבץ־לב, והילד המצופה בקרבה. כחה… כחה… אם יש מקשן בתוככם הרי יטפח על פני: יד הגורל. מה פתחת ברצח? כלום ידך הייתה בה? אף אני אומר: אמנם כן, יד הגורל, יד אכזרית. אבל יש שמתגנב ספק ללבי: ושמא לאו דווקא? הבורח מן האושר – האושר רודף אחריו, וכנגדו הרודף אחרי האושר הרי זה בורח ממנו. מי יוכיח לי בראיות חותכות כי לא אני האיש? כי לא יותר מדי הקדשתי את עצמי לי לעצמי? כאבתי את כאבי, ועל־ידי כך קיפחתי את חייה. מה פה סכור ממלל? הרי כל העניין הוא מחוץ לכוח השופט וכולו בסמכותו של הלב. והלב נוקפני. ואם כך, יש דברים בגו – אה? צריך העניין להיות מחוּור. יש רצח ויש רצח… בקנה־מידה של קוטר האקדח… ומטאפיסי… וכי נמדדו כל הגורמים? בקצה אחד של העולם מרים יד ובקצהו השני מקבל סטירת־לחי… מי יודע מי… העושה חייו פלסתר… בחיים בלבד… כחה, כחה, כחה… כשהם לעצמם… הזולת… כלל אנושי… עולם ומלואו…”

תרדמה עמוקה נפלה עלי.

 

ה    🔗

ולמחרת, אחרי עבודה מייגעת ומקלחת מרעננת, נעים היה להיפגש שוב עם חבורת ה“רוצחים” שבקרבם נדון הייתי לשבת.

“אתה החדש?”

“כן.”

“רוצה ללכת עמנו לכפר?”

“מתי?”

“עכשיו. השמש תשקע רק בעוד שעה, ורוח ערבית כבר נושבת. טיול נחמד.”

“לשם מה ללכת לכפר?”

“קודם כול לקנות כל מיני דברים שאנו זקוקים להם כבר, ושנית – כדאי לך לראות גם את הכפר.”

“טוב.”

כצלב השתרעו שתי סמטות הכפר. שמש מסמיקה בפאתי רקיע מכחילות לכסנה קרניים פוזלות שרפרפו באור דמדומים על הקירות של בקתות החומר החום. כפר־שוק. חנויות מלבושים, מאנופקטורה, אצטבות עמוסות סחורה בתוך רפתים לשעבר. ועל הדלפק יושב החנווני בפישוק רגליים ומנענע פלג גופו אגב פיזום מזרחי. כולם מוכרים – מי קונה? מתקפלות קבוצות חלוקים אפורים, נעות כפיות, מבריקות עיניים וצורד רשרוש גרוני – וכמו בבאלט מתפרדות הקבוצות על מנת להתלכד שוב בארבע זוויותיו של ריבוע פרשת הדרכים. ערימות אבטיחים מתנשאות בצדי הדרך וילדים יחפים וערומים למחצה מכריזים בקולי קולות על סחורתם: בַּטיח‘! בַּטיח’!

אחד מהם מושך את תשומת־לבי. הוא יושב על הערימה ושותק.

פניו הכהים שזופים עד כדי ברק מתכת. ראשו גדול מאוד ביחד לגופו הקטן. שערותיו צהבהבות. עיני תכלת בהירות מבהיקות כאבני חן. שני פסים צרים, בלתי־נראים כמעט, הם הרמז לפה. הוא נושם בכבדות, כפי הנראה עייף הוא מלצעוק, וחזהו מתרומם ויורד בתנועות קצובות. ידיו מונחות על ברכיו וכפותיהן מופנות כלפי מעלה. נדמה שאפשר לשומעו ולראות את הלמות הדופק: כדור קטנטן מתבלט על העורק, העובר כרצועה כחולה לאורך הזרוע, נתקל במשהו, מתרסק לרבבות גרגרים קטנטנים ושוב מתכווץ וחוזר ומתפזר בפרקי זמן קצרים ושווים. אי־שקט מוזר משתלט עליי. הילד המזכיר לי… מה הוא מזכיר לי? כבר ראיתי אותו פעם… היכן?

אני מסתכל בחברי שהתעכבו יחד אתי. חיוך של כלום מרחף על שפתיהם. חרדתי גוברת. כדי לכסות על מבוכתי אני שואל:

“כיצד זה ילד צהבהב תכול־עיניים בין ערבים?”

“אה! מי יודע מי היה אביו,” עונה אחד מבני לווייתי, הוותיק ביותר במקום. “הערבים מספרים מעשייה שלמה. הוא נולד בארץ, בשרון. אומרים הם שברכבת־לילה אנס פעם יהודי אחד את אמו. דווקא יהודי, יימח שמם.”

“יהודי אנס ערבייה? חה־חה־חה!” צוחק חברו. “מילא, לו היה ההיפך עוד הייתי מאמין. גם עכשיו לא כדאי שבחורה משלנו תעבור למשל, פה, ביניהם… אבל יהודי שיאנוס, וברכבת – איזו שטות!”

“הוא שאמרתי: יימח שמם. טופלים עלינו עלילות כדי שיהיה להם פתחון־פה לפרוע בנו. כלום חדש זה בשבילנו? ועוד אומרים הם…”

מבטי רתוק ליצור משונה שממולי. ברק אישוניו הקפואים נתקע בי כשני חוטי ברזל דוקרים. ואף־עלַ־פי־כן איני יכול לגרוע עין. עצבי מתמתחים, אני רועד. שברירי זיכרונות קדומים מתערפלים במוחי ומסרבים ללבוש צורה. כבר דקרוני שני האישונים הללו. מתי?

“בוא! מה פקחת זוג עיניים ואינך זז מן המקום?” מושך אותי חברי בשרוול. אני רואה שמסביבנו התאספה כבר קבוצה. גלים־גלים עולה ויורד לחש מקוטע. האווירה מתחשמלת. ערבי פרוע־שער, בלי כיסוי לראשו, ניגש אלי, מתבונן בי וצווח:

“זה הוא!”

“יאללה! אוּדרוּב,!” צועקים מכל עבר.

בלי לתת דין־וחשבון לעצמי על מה ולמה פורץ אני שרשרת אנשים ורץ. אני בורח. קהל רב רודף אחרי. קללות, צעקות, גידופים. קשה לרוץ. רגלי שוקעות בחול מרוכך המעכב את הריצה. טוב שכאן חול – חולפת מחשבת בזק במוחי – לו אבנים כאן הלא היו הורגים אותי. זמן רב אני רץ. הקולות מתקרבים ומתרחקים לסירוגין. אני ירא להביט לאחור. מרגיש שכוחותי כלים. אני מתחיל לתור אחר מקל ורואה את פסי הרכבת. אוזר את שארית כוחי ורץ אליהם. לפתע עיני מבחינות במכוש עזוב בחול. אני מרים אותו (לא יזיק…להגנה) ורץ הלאה. מחשיך. שני פנסי רכבת המתקרבת במהירות מפלסים קווי אור. אספיק או לא? כן. במרחק מטר מן הקטר אני חוצה את הפסים, וקיר־מגן נע של קרונות עובר על ידי. הרודפים נשארו מעבר לפסים. אני שואף רוח. הרכבת משקשקת, מטרטרת, חורקת. הנה הקרון האחרון. בשתי ידי אני תופס במעקה, מתרומם על זרועותי וקופץ לתוך הקרון.

יש מקום פנוי. אני צונח עליו בגניחה.

שכני מנמנם. שני אנשים משוחחים בשקט מולי. אני מתפלא שאפילו אחד אינו שם לב אלי, כאילו טבעי הדבר לקפוץ לתוך קרון כשהרכבת נעה במהירות.

בזהירות רבה אני מעז למשוך את שכני בשרוולו.

“לאן נוסעת הרכבת?” שואל אני בלחש.

“לעירק” עונה הלה מתוך תנומה.

“לאן?” אני מרים קולי בתמיהה.

“לפרס,” עונה לי אחד מן השניים שממולי.

“מה?” אני צועק ועומד על רגלי.

“להודו,” משיב השני בשוויון־נפש.

מנורה מואפלת בנייר כחול מאירה קלושות. בחוץ חושך. שמשות החלון שלימיני מורדות ומחזירות את קרני האור.

אני מתבונן בזגוגית ורואה את בבואתי: מיוזע, פרוע־שער.

חולצת חאקי שכל כפתוריה מותרים משתרבבת מחגורת המכנסיים הקצרים ויורדת על ירכי.

משהו מכביד על ידי הימנית – המכוש.

אני מפשיל אותו על שכמי.

אני נוסע. מי יודע לאן? לעירק, לפרס, להודו.

1942