לא באמת היה ספק שהחלק השני בעונה הראשונה של "בית הדרקון" יהיה טוב וסוחף יותר מהראשון. HBO הפכה את הפורמט הזה לסטנדרט - סדרות שהבנייה שלהן מובילה אל תגמול גדול בסופה של העונה. כמו כן, בהתחשב בעובדה שהסדרה מבוססת על שלד של סיפור קיים של ג'ורג' ר"ר מרטין (אם אכן אפשר לקרוא לו סיפור - למעשה "דם ואש" הוא יותר ספר היסטוריה-מומצאת), ברור היה ש"בית הדרקון" חותרת לכדי פיצוץ.
גם לא חסרו רגעים טובים בעונה הראשונה, שהסתיימה היום (שני) ביס, הוט וסלקום טיוי, בצמוד לשידור בארה"ב (מכאן והלאה ספוילרים לעונה הראשונה של "בית הדרקון" ול"משחקי הכס"). קרב הדרקונים בפרק האחרון עשוי לעילא כשם שהוא דרמטי ועצוב, וללא ספק מסמן יותר מכול את הכיוון שאליו חותרת הסדרה - טרגדיות על גביהן של מפלצות הענק האלה. הבריחה של רייניז בפרק התשיעי על גב הדרקונית שלה בזמן ההכתרה של אאיגון ריקה בדיעבד אבל עדיין משלהבת. גסיסתו של ויסריז בפרק השמיני הייתה מצוינת, ממש אפשר היה לחוש אותו פג מהעולם. הדרמה המשפחתית שקדמה לכך סביב שולחן האוכל הייתה טעונה וחזקה. סצנות הלידה הקשות לאורך העונה המחישו את שדות הקרב שהנשים הללו נאלצו להתמודד בהם, ואת הכוחות הפיזיים והנפשיים הטמונים בהן.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
אולם גם בחלקיה המוצלחים, "בית הדרקון" בכללותה סובלת מבעיות קשות שמונעות ממנה לפרוס את כנפי הדרקון שלה ולהמריא באמת. באופן מרשים ותמוה, העונה הראשונה גם איטית מדי וגם מהירה מדי. איטית מפני שבתום עשרה פרקים תמימים ומלאי דיבורים, עם שוט הסיום המצוין על פניה חדורי היגון והנקם של רהאינירה, ההרגשה היא שעד כה הסדרה רק הניחה בפנינו את כלי המשחק, ומכאן והלאה האקשן מתחיל באמת. מהירה - מפני שכלי המשחק הרגישו בדיוק ככאלה, פיונים בשירות הסיפור.
עלילתה חולשת על פני שנים רבות וכוללת שלוש קפיצות זמן שבמצטבר ניכו מהסיפור 19 שנים. שתי גיבורות הסדרה התחלפו, לאחר מכן גם סטים של ילדים - של ראינירה, של אליסנט, של קורליס - ואת כל הדמויות הללו אנחנו אמורים לזהות לפי שמותיהן הדומים מדי. יש רהאינירה, רייניז וריינה. וייסריז, ג'ייסריז ולוסריז. אאיגון, אאימונד ודיימון. האחים ליינור וליינה, היועצים ליונל וליימן. את כל אלה אנחנו אמורים לזהות למרות שהפרצופים של רבים מהם השתנו לאורך העונה. יותר מזה, בכל אלה אנחנו אמורים להתעניין.
דמויות משנה הגיעו, הותירו חותם על הגיבורים אך לא עלינו, ואז יצאו כלעומת שבאו. סיפורי אהבה באו וחלפו בלי שנרגיש אותם בכלל. איבות בעבעו בלי שנרגיש אותן באמת. פתאום נדרש מאיתנו להבין מה הקשר בין ליונל סטרונג ושני בניו - הארווין, אבי בניה הממזרים של הנסיכה, ואחיו לאריס (הצולע ההוא עם הפטיש לכפות רגליים), שלבסוף רוצח את האב ואת האח בשריפה. למה ואיך לאריס בכלל הגיע למידת האכזריות הזו? אנחנו לא טורחים להתוודע אליו באמת לפני כן, מלבד גיחות קטנות בשולי המסך, אז מי יודע.
בהמשך מגיעים גם התאומים הזהים אָריק ואֵריק קרגיל, אנשי משמר המלך שאחד מהם פתאום הופך את עורו במפתיע ויוצא נגד המלך המיועד, במה שאמור בוודאי להיות טוויסט מפתיע ובפועל מפיק איזה "אוקיי" אדיש. זה עוד ניחא, אבל התהליך שעבר קריסטון קול משומר ראשה המאוהב של רהאינירה לכדי יד ימינה הרצחני של אליסנט, נעשה בצורה כה חפוזה ולא מספיק מנומקת, עד שגם פרקים רבים אחרי כן קשה להבין מה הקטע שלו. "בית הדרקון" מציבה בפנינו גלריה של דמויות מרתקות באמת, ואז עוברת על רגעי מפתח בחייהן, מסמנת עליהם וי ומותירה אותן לא באמת מפותחות.
הסדרה רוצה שנפעיל את הראש כשאנחנו צופים בה, וזה אחלה, אנחנו בעד טלוויזיה שמנסה לאתגר. הבעיה היא ש"בית הדרקון" מזניחה אגב כך ממדים קריטיים אחרים, כמו לב או הומור. הנה לוק נאכל בביס אחד על ידי דרקון. חבל, הוא היה חמוד. איפה זה ואיפה ההוצאה להורג של נד סטארק? מי היה לוק בכלל? מה הוא אהב? מה היה חשוב לו? מה חש אחרי התקרית המזעזעת שבה הוציא את עינו של אאימונד? מבעד לסבך הענפים אנחנו מבינים את אילנות היוחסין, פחות או יותר, אך האם אנחנו באמת מרגישים את זה שהמלחמה שבפתח בין רהאינירה לבני אליסנט היא בעצם מלחמת אחים, פשוטה כמשמעה?
העונה הראשונה של "בית הדרקון" היא בעצם אקספוזיציה אחת ארוכה שמסתיימת בדיוק ברגע שבו הדברים מתחילים להיות מעניינים. כמו צלליתה של דרקונית הענק וייגר המגיחה באיום מעל הפעוט ורמקס - מעל הסדרה החדשה מרחף הצל הגדול של זו שממנה נולדה.
גם אם היינו רוצים להימנע מהשוואות ל"משחקי הכס", הספין-אוף עושה הכל כדי שלא נוכל לעשות זאת. השימוש באותה נעימת פתיחה איקונית היא מעידה אדירה בשיקול הדעת, שלא לומר איוולת מוחלטת. במקום לאפשר לסדרה החדשה חיים משלה, הפתיח כובל אותה אל המקום שבו נולדה. הוא נועד לתעל אל "בית הדרקון" את הרצון הטוב של הצופים - בתקווה, כמובן, שיבחרו לשכוח את העונות האחרונות האיומות של סדרת האם - אבל בפועל מצטייר כגלגלי עזר פחדניים. כדרכם של כאלה, הם רק מדגישים את חוסר הביטחון והיכולת של מי שמשתמש בהם.
אז כן, אין מנוס מלהשוות, ועד כמה שסדרת הבת משתפרת ככל שהיא מתקדמת, ועד כמה שהתקציב בה מפנק לעומת זה היחסית-צנוע של "משחקי הכס" בראשית דרכה, "בית הדרקון" לא הצליחה להתרומם כשם שעשתה הישנה. היא נשענת בצורה מוחלטת על חומר המקור התכליתי-מדי של מרטין. ההתמקדות שלה בסיפור אחד חבוט - עוד מלחמה על כס - מגבילה אותה כבר על הנייר. כמעט כל האירועים בה מתרחשים במבצר האדום, מקנים תחושה קלאוסטרופובית במקום לחקור פינות נוספות, חדשות, בעולם רחב הידיים שיצר מרטין.
לעומתה, "משחקי הכס" שילחה את גיבוריה, בני ובנות משפחת סטארק, אל התפוצות. בעונה הראשונה התוודענו אל מעלה מלך, ווינטרפל, החומה, הבקעה ואסוס שמעבר לים הצר. הכרנו דמויות שובות לב כמו טיריון ואריה. היו גיבורים שחפצנו ביקרם כמו נד, ג'ון ורוב. היו נבלים מרתקים כמו סרסי, ג'יימי ואביהם טייווין. היו שנינות ופיקחות בזכות אישים כמו ואריז ואותו טיריון. השימדון גם זכה לסיפור אהבה מקסים עם שאי, זונה שהתלוותה לחיל בזמן הלחימה. היו בנוסף לכל אלה דמויות רבות נוספות שרובן זכו לממשות ואופי כבר במהלך עשרת הפרקים הראשונים. צעד אחר צעד "משחקי הכס" הובילה לשיאים מסעירים, והכל נעשה במספר פרקים זהה לזה של "בית הדרקון".
קרוב לוודאי שהעונה הבאה של סדרת הבת כבר תהיה טובה יותר. ההכנות הסתיימו, קפיצות הזמן כנראה תמו, המנה העיקרית הגיעה. אבל זה לא מספיק בהכרח. על "בית הדרקון" לחבר אותנו אל הדמויות שלה, לדאוג שיהיה אכפת לנו מרצונותיהן ומגורליהן, להיות משהו מעבר לספקטקל אכזרי ועקוב מדם, בשירותו של עוד משחק על עוד כס. תנו לנו מישהו או משהו לאהוב.