בתחילת החודש הודיעה הלהקה האמריקאית המצליחה ביג ת'יף שבסיסט ההרכב, הישראלי מקס אולארצ'יק, יעזוב את הלהקה אחרי קרוב לעשר שנים שהיה חבר בה. בהודעה מטעם הלהקה נמסר כי המניעים לפרידה בין הצדדים הן "סיבות אישיות".
"אחרי הרבה שנים יפות ביחד, מקס כבר לא חלק מלהקת ביג ת'יף", נכתב בהודעה עליה חתומים כל חברי הלהקה, כולל אולארצ'יק, באינסטגרם. "האהבה שלנו זה לזה היא אינסופית, ואנחנו אסירי תודה על החוויות שחלקנו לאורך השנים הרבות יחד מאז תחילת דרכנו כלהקה. לא היינו מי שאנחנו בלי מקס. השינוי הזה נעשה מסיבות אישיות עם כבוד הדדי". הנוסח הרשמי לסיבת העזיבה, "סיבות אישיות", נשמע מעורפל ומכובס למדי.
ברשתות רבים חשבו שהסיבה האמיתית לפרידה הזאת קשורה ליחסה העוין של הלהקה לישראל, על רקע מלחמת עזה. כעת משמיע לראשונה את הדעה הזאת גם אדם מקורב מאוד לגיבור הפרשה.
"אתה יכול לפרש את זה איך שאתה רוצה. גם אני יכול לפרש את זה איך שאני רוצה", אומר לוואלה תרבות אביו של מקס, הזמר והמוזיקאי הוותיק והאהוב אלון אולארצ'יק, בהתייחסות ראשונה לנסיבות עזיבת בנו מהלהקה."אני מוכרח להגיד דברים חיוביים קודם כל. זאת להקה שהתחילה מכלום, ומקס היה מההתחלה שלה. הם החזיקו מעמד עשר שנים ביחד, שזה שבע שנים יותר מכוורת, אתה מבין? הסיבות לפרישה של מקס זה עניינו. אני מזמין אותך לדבר איתו".
יכול להיות שחבר להקה ישראלי לא טוב למותג שלהם? אולי הם אומרים סיבות אישיות אבל אלו סיבות אנטישמיות או אנטי ישראליות?
"אני לא יודע אם זה אנטישמי, אבל לדעתי יש פה איזו תגובה לביקורת מסיבית, שהם קיבלו מהמעריצים שלהם. המעריצים מסינסינטי, לא מפה. יכול להיות שהייתה פה אנטי ישראליות. קשה לי מאוד לחשוב שזה לא קשור למצב הפוליטי שאנחנו נמצאים בו היום ושזה לא קשור למלחמה".
ברשתות הופיעו תגובות תוקפניות מצד פרו פלסטינים בעקבות עזיבתו של מקס, כמו "ניצחון ל-BDS", "אם ביג ת'יף נפטרו מהבסיסט שלהם כי הוא ציוני, הם הרוויחו את הכבוד שלי אליה בחזרה" ואפילו "שיזדיין החזיר הציוני הזה, באמת ניצחנו".
"היד קלה על המקלדת. אנשים מגיבים בלי לכתוב את שמם, מהספה בבית. יאיר ניצני אמר לי: 'אל תקרא תגובות בכלל, אף פעם, זה חוק'. הוא צודק. תגובה של כל אחד יכולה להיות בכל מקום. מקס היה בלהקה 10 שנים, זה המון זמן לכל להקה".
לפני שנתיים ביטלה הלהקה הופעות שקבעה בישראל, עקב לחץ מארגונים פרו-פלסטינים. חברי הלהקה כתבו אז באינסטגרם כי הם "ערים למציאות המייאשת של הפלסטינים" וכן כי הם "מתנגדים לכיבוש הלא חוקי ולדיכוי השיטתי של העם הפלסטיני". הבעלים של הבארבי, שאול מזרחי, תקף אז את הלהקה שהייתה אמורה להופיע במועדון שלו: "חבורת מוזיקאים עלובים ללא עמוד שדרה שמפחדת מהצל של עצמה. מאחל לכם את כל הרע שבעולם".
"התגובה של שאול מהבארבי כאבה לי", אומר אולארצ'יק. "הוא כתב דברים איומים על מקס ועל הלהקה. אני חושב שהוא ירד מהפסים לגמרי. זה פגע לו בביזנס, וואלה, אבל לא כותבים דברים כאלה. אגב, חברי הלהקה היו פה, בישראל. הם לא הופיעו פה אבל באו לישראל בסוף הסיבוב האירופאי שלהם. הם באו לפה בגלל מקס, שהיה חבר בלהקה עד לפני רגע".
לאן פניו של מקס עכשיו? יש סיכוי שיוציא חומרים בעברית?
"אני חושב שהוא מתארגן, בוא נגיד ככה. ההודעה הזאת יצאה לפני שבועיים. לוקח לו זמן לחשוב מה הוא יעשה עם החיים. סך הכל זה שוק לא קטן בשבילו. זו תקופה מאוד קשה. אני זוכר איך אחרי שלוש שנים בכוורת, הייתי באיזשהו חור בבוסטון, שאמנם רציתי להיות בו אבל זה בכל זאת הרגיש כאילו איזו כליה נעלמה מהגוף. אז אני יכול להבין מה הוא מרגיש, אצלו זה קורה אחרי 10 שנים בהן הבנאדם מעורב נפשית עם החברים שם".
חברי ביג ת'יף אינם מפותחים מספיק או בעלי יכולת בסיסית להבדיל בין האדם - חבר להקתם המוכשר מקס - לבין המדינה ממנה הוא מגיע והפוליטיקאים שלה?
"תראה, גם עדן גולן היא לא פוליטיקאית ולא שייכת לציונות ולא קשורה ליחסי יהודים-ערבים, ובכל זאת היא חטפה צעקות על במת האירוויזיון. יכול להיות שפה היה מצב דומה".
עדן גולן התמודדה באופן אצילי עם האנטישמיות, הבוז והנאצות. התחברת אליה ולביצוע שלה?
"מאוד. היא היתה נהדרת. קרן פלס יצרה לה שיר מעולה. עדן שיחקה אותה ממש, צפינו בה והערצנו אותה. תשמע, ככל שהמדינה או האזרחים באירופה או בארצות הברית רחוקים יותר מההוויה הישראלית, ככה יותר קל להם לשנוא. אם אדם בשוודיה צופה ב-CNN או בפוקס ניוז ורואה צילומים של בתים שרופים וילדים בעזה, זה מה שהוא יודע. הוא לא חושב על כך שזה מגיע לחלק מהאוכלוסייה שם, אחרי שהותקפנו, נאנסנו ונחטפנו. ויש עוד בעיה, שהעולם הערבי או המוסלמי כולל מאות מיליונים ואנחנו היהודים רק 15 מיליון. ההבדל הזה במספרים משפיע על המדיות החברתיות, ויש הרבה יותר מדיות חברתיות שלהם מאשר שלנו וזה משפיע. לכן טבעי שאנשים בשוודיה יצרחו על עדן גולן, למרות שהיא בכלל לא קשורה. זה איום ונורא. זה נפלא שעדן הגיעה למקום החמישי".
הצפת סוגיית הפוליטיקה באירוויזיון מזכירה שלפני 50 שנה הייתה זו להקת כוורת שייצגה את ישראל בתחרות, שהתקיימה באותה שנה באנגליה, ובה הפסידה למנצחת הגדולה - להקת אבבא. כוורת שרה את "נתתי לה חיי", שאותו כתבו סנדרסון ואולארצ'יק. לא רבים יודעים שהשיר כלל ביקורת פוליטית נגד השלטון של גולדה - והביע תמיכה מרומזת בהקמת מדינה פלסטינית (המתבטאת בשורה "אחד אומר שנגמרים לו השמיים/ כשיש מספיק אוויר למדינה או שתיים"). סנדרסון אמר שאנשים לא היו ערים למחאה הפוליטית כי כוורת היתה מזוהה כלהקה קלילה והומוריסטית.
מדהים לחשוב שלפני 50 שנה הפקת האירוויזיון אישרה לכוורת לבצע את השיר, על אף שהוא קורא במרומז להקמת מדינה פלסטינית. לעומת זאת, השנה הפקת התחרות פסלה את הגרסה המקורית של השיר שביצעה עדן גולן, כשעוד נקרא "אוקטובר ריין", כי רמז על הטבח שביצעו מחבלים פלסטינים. אם לדעתך זו צביעות, שתף כדי שכולם ייראו!
"שרנו את 'יש מספיק אוויר למדינה או שתיים', אבל זה היה לפני 500 שנה, לך תדע מה היו החוקים באירוויזיון אז, אולי היה מותר להיות פוליטי? אני זוכר שצ'אנל 4 באנגליה עלו על העניין הזה ועשו כתבה על זה שאנחנו אומרים משהו פוליטי. לא קיבלנו שום סירוב ולא היתה שום בעיה עם זה. גם השיר שזכה במקום הראשון, 'ווטרלו' של להקת אבבא, הוא פוליטי (השיר מתכתב עם קרב ווטרלו - ש"ב). בעיני זה בסדר שהפקת האירוויזיון ביקשה לשנות את המילים המקוריות 'אוקטובר ריין'. אני לא חושב ששיר צריך להיות שופר פוליטי, במיוחד באירוויזיון שבו מתחרות מדינות. אגב, כשאנחנו שרנו בכלל לא הרגשתי שזאת תחרות ושאני צריך לנצח".
בהופעות שלך עם גידי ודני ואפרים בשנים האחרונות ביצעתם גם את "נתתי לה חיי". מזלכם שרוב הקהל לא יודע על המסר המרומז התומך במדינה פלסטינית, אחרת במציאות האלימה והלאומנית הקיצונית יכולתם לספוג תגובות קשות.
"זה באמת מרומז, השורה 'יש מספיק אוויר למדינה או שתיים', זה לא שאנחנו שרים 'שתי מדינות לשני עמים'. אנחנו שרים בהופעות את 'נתתי לה חיי', והקהל מריע. אנשים פחות מקשיבים למילים, ויותר מקשיבים לווייב של השיר. מה זה הווייב? הסך הכל של השיר, ההרכב, הנגינה, הזמר, הלהקה. לגבי הקריאה להקמת מדינה פלסטינית, אני מקווה שיש הרבה אנשים שרוצים ככה היום. אני רואה אותם בכל יום שבת בקפלן. לדעתי הם חושבים ככה, למרות שאי אפשר לדעת מה אנשים חושבים. יכול להיות שבצד השני גם חושבים ככה".
"אני הולך כבר תשעה חודשים להפגנות כי זה נותן תחושת שייכות. מגיע יום שבת, אתה בבית ושואל את עצמך: מה קורה בחוץ? ואז אומר: יאללה, בוא נלך. זה חשוב להיות אחד מהאנשים האלה, שמצלמים, ולא משנה אם הנואם לא ממש מצא חן בעיניך. העיקר שיש את הנוכחות שלך ויש מספר רב של מפגינים".
בשנת 1986 כתבת ושרת את "שלום סלאם" בפסטיגל יחד עם הזמרת הפלסטינית אמל מורקוס. נותרה בך תקווה לשלום סאלם?
"התקווה לשלום ולחיים כיפיים בארץ די קבורה איפשהו מתחת לאדמה, אני מקווה שלא עמוק מדי. כרגע אנחנו במצב חירום. יש אזעקה? לאן אני הולך? ואם אין אזעקה אז אני ממשיך את היום ועושה מוזיקה. אני ממש לא חושב על תקווה אם היא קיימת או לא קיימת".
השבוע הוציא אולארצ'יק EP (מיני אלבום) חדש, "מתקרבים הכוכבים" שמו, בהפקה ועיבוד מוזיקלי של דודו טסה. זהו אינו החיבור הראשון ביניהם. לפני כשנתיים שוחרר השיר "מה אכפת לי" שכתב והלחין טסה ועורר עניין, הם התארחו זה בהופעות של זה, גרים קרוב אחד לשני - ושם משפחתו של דודו נכתב כמו שמה הפרטי של בתו של אולארצ'יק - אך בהגייה שונה.
"דודו ואני שני ישראלים מתרבויות שונות", אומר אולארצ'יק. "מה שאני אוהב אצל דודו זה שיש לו איזה קטע שלו, ואני פשוט התלבשתי על הקטע שלו, אפשרתי לו לעבוד על השירים שאני כתבתי עם הראש שלו. הקפדתי מאוד לא להתערב לו בהפקה, לא להגיד לו 'זה לדעתי ככה' ו'זה ככה'. זה יצא נפלא בעיניי. דודו מאתגר את עצמו, אם משהו נשמע לו רגיל אז הוא שובר את זה, מאתגר את זה".
בשיר הנושא של האלבום, "מתקרבים הכוכבים", שגם פותח אותו, כתב מאיר גולדברג: "לא עזבתי את הבית/ זה הבית עזבני". "ביקשתי ממאיר גולדברג לכתוב שיר על אסטרונאוט ישראלי בחלל", אומר אולארצ'יק. "זה בדיוק היה סביב הטיסה לחלל בתשלום של איתן סטיבה. המחשבה הייתה על טייס ישראלי שמגיע לחלל ויכול לחלוק את החוויה בעברית, בלי תרגום".
גם אם לא לכך התכוון המשורר, צמד המילים אסטרונאוט ישראלי נשמע לי כמו דימוי לא רע לאלון אולארצ'יק. יש בך צד "אסטורנאוטי" למקום הזה כמי שנולד והעביר את ילדותו בפולין, אינו יהודי וגם עזב את הארץ לתקופה בארצות הברית. מצד שני אתה הכי ישראלי בעולם, מכוורת דרך קריירת הסולו שלך ועד להרבה מהווייתך.
"מעניין, אתה מכניס לי את המחשבה הזאת בפעם הראשונה. אני מציע לך להיות פסיכולוג אחר הצהריים! יש הרבה דברים פסיכולוגיים לגביי שאני לא כל כך מודע להם. אני מרגיש מאוד ישראלי ואפילו יותר חזק כשאני בחוץ לארץ, כששואלים אותי מאיפה אתה או מה אתה. ואז אני חושב, רגע, מי אני? אני ישראלי. אני לא בדיוק יהודי. נולדתי בפולניה, אבל לא פולני. הייתי בארצות הברית שמונה שנים, אבל אני לא אמריקאי. אז הכל אצלי מוגדר דרך לא, לא ולא. מה שנשאר זה הישראליות. זה מה שאני. הזהות שלי ישראלית. הארץ זה המקום היחידי שאף אחד לא יגיד לי ברחוב 'לך הביתה', כמו שעושים באירופה ובארצות הברית. כאן זה הבית שלי".
האמביוולנטיות בזהות שלך מתחדדת יותר בשיר "הכי", שבו אתה כותב מצד אחד "פולניה נעשתה קצת קלישאה, ולא יודע כמה היא הומה בי", ומצד שני "יש מקום בערב שכזה, להיאנח למרות שטוב לי" - וקשה לחשוב על אקט פולני יותר מאשר היאנחות - גם אם לא רע לך. כמה נשאר בך מהילד הפולני שהיית?
"אני לא יודע מה נשאר בי מהילד הזה. עליתי לארץ בגיל שבע. הייתי מאז פעם אחת בפולין, כשנסענו להופעות עם נגנים, הוזמנו על ידי משרד החוץ הפולני ודיברתי ישר פולנית עם נהג המונית שם. מה אני אגיד לך, אני לא התגעגעתי אף פעם לפולין. כשבאתי לשם, לא ראיתי את עצמי חלק מהדבר הזה. באיזשהו מקום, מאז שעליתי לארץ, אני מודה לאלוהים אם יש אלוהים, שאני פה ולא שם. לא רציתי להיות שם. להיות מוזיקאי פולני נשמע לי קצת כמו בדיחה ישראלית.
"כתבתי בשיר 'פולניה נעשתה קצת קלישאה' בגלל שמזכירים הרבה שנולדתי בפולין, שאולארצ'יק זה שם פולני. פעם הייתי באיזו תוכנית טלוויזיה, אמרו שם עליי 'הוא לא יהודי, הוא גוי ואמא שלו נוצרייה'. לא היה תיאור אחד חיובי שלי. הכל על דרך השלילה: 'אימא שלו נוצריה', שזה גם לא נכון, ו'גוי' ו'לא יהודי', בבת ים זו קללה. אם אומרים לך 'גוי' זה סימן שאתה עומד לחטוף מכות. בקיצור, יש בעיה בשפה העברית ובישראל, שצריך לתקן. צריך למצוא מושג לאזרח ישראלי שהוא לא בדיוק יהודי. צריך להיות כתוב בלאום: ישראלי".
את המאבק שמשרד הפנים יאפשר לרשום בסעיף הלאום את המילה ישראלי ניהלת במשך שנים, וגם היית מהעותרים בעניין לבית המשפט, אך המאבק לא צלח.
"כן, אבל עדיין יכול להיות שזה יקרה. בסופו של דבר זה יקרה. אם אתה תאילנדי יכול להיות כתוב לך לאום תאילנדי, ולאום ישראלי - אין. זה מטורף בעיניי".
באותו שיר נושא שכתב מאיר גולדברג אתה שר גם על "געגוע אינסופי" מצד אחד, אבל מצד שני "משהו קורה לי לנוס / מהנוסטלגיה / היה נחמד אבל עזוב". זה מתכתב עם השיר "נחמד" של כוורת. מה שמעלה את השאלות: האם אתה טיפוס נוסטלגי? למה אתה הכי מתגעגע בכוורת?
"אני טוען לפחות שאני לא אדם שמתגעגע ולא טיפוס נוסטלגי. אני מסתכל קדימה. אני גם חושב שאין לי מה לעשות בקשר לעבר, כי הוא עבר. יש לי איזשהו דרייב לתקן כל הזמן. בעתיד אני רוצה לעשות פחות שגיאות ופחות טעויות. ואני לא כל כך לומד מההיסטוריה כשיטה, למרות שאני אוהב את מה שאומר יובל נח הררי. למה אני מתגעגע בכוורת? להומור העצמי שהיה לנו. לא דיברנו הרבה על הרגשות, אבל היה לנו הומור עצמי, שעזר לנו לעבור את שלוש השנים האלה ביחד".
הגעגוע לכוורת מצד הקהל, מלבד סיבות רבות מוזיקליות, תרבותיות ונוסטלגיות, אולי נבע גם ממה שאשתי הגדירה: תחושה של משפחה. כשבאנו להופעה בסיבוב האחרון, הרגשנו שאנחנו נפגשים עם משפחה, אבל אחת כזאת שלכולם כיף לראות בה אחד את השני.
"אני חושב שזה נכון. לתחושת המשפחה אפשר להוסיף גם את תחושת הגעגועים של הקהל לתקופה אחרת. אני מרגיש ככה בהפגנות. אף פעם לא הייתי חלק מקבוצה גדולה, שמרגישה אותו דבר פחות או יותר. זו הרגשה של הקלה, של קבוצתיות. זה לא עדר. זה פשוט להשתייך למשהו. זו ברכה".
"אם שואלים אותי למה ההשפעה של כוורת כל כך גדולה על התרבות הישראלית", מוסיף אולארצ'יק, "אז התשובה המקורית שלי היא: אין לי מושג. זה פשוט עניין סוציולוגי, שהמומחים צריכים לחקור את זה אם הם רוצים. אני לא יודע ואף אחד מכוורת לא יגיד לך שהוא יודע".
אמנם אמרתם שהסיבוב ב-2013 הוא האיחוד האחרון, ובינתיים גם הלך לעולמו יצחק קלפטר הגדול, אבל האם יש בכל זאת סיכוי לאיחוד אחרון בהחלט, שאפשר למסגר תחת הכותרת "מחווה לקלפטר"?
"זאת התחכמות, וכולם ירגישו שזאת התחכמות, אם נתחבר מחדש תחת הכותרת 'ערב מחווה לקלפטר'. חוץ מזה, בעבר כשעשינו סיבובי הופעות באיחודים זה וואחד הפקה מטורפת וזו שנה מהחיים של דני סנדרסון במיוחד, ושל חברת התקליטים ושל גידי גוב שגם שותף בהחלטות וחזרות וטירוף. למעשה אתה לא אומר 'בואו תעשו הופעה מחרתיים', אתה אומר 'תעשו הופעה עוד שנה ותעבדו עליה עכשיו שנה' וזה ייפול על דני וגידי. זו הבעיה הראשונה. הבעיה השנייה היא שזה קצת מטרפד לנו את ההופעות שלנו. לרובנו יש הופעות - לי, לדני, לגידי, לאפרים וליוני. למאיר פניגשטיין פחות כי הוא בענייני סרטים. אם אנחנו אומרים עוד שנה יהיה איחוד של כוורת, אז זה די שם ברזלים בגלגלים של ההופעות שלי ואחרים. עכשיו באמת אין לנו סיבה לחזור. חוץ מזה סיימנו את הסיבוב האחרון עם מלא קלטות ותקליטים וטייקים מהעבר וקטעי וידאו. סיימנו ממש בגדול ואין סיבה לעשות את זה שוב. גם הכרזנו על זה שזאת הפעם האחרונה".
סיפרת בעבר כשההורים שלך באו להיכל התרבות לראות הופעה של כוורת, אביך המוזיקאי אמר לך אחרי ההופעה: "הם כל כך מוכשרים כולם, למה הם לא הולכים ללמוד?". אתם שלושה דורות של מוזיקאים. במה שונים היחסים שלך עם אביך ליחסים שלך עם בנך?
"תגובות כאלה מקס לא שמע ממני. הוא היה בתלמה ילין".
ומדהים שבנך למד באותה שכבה עם בנו של יוני רכטר!
"נכון. אני זוכר את ההופעות בתלמה ילין. מדי פעם היה קונצרט של הילדים, ההורים הגיעו לאולם, הילדים עולים ומנגנים ג'אז. היה הבדל בין הבעת הפנים של כל האמהות לבין כל האבות. אצל האמהות הבעת הפנים הזורחת הייתה 'הבן שלי אמן! סוף סוף!'. האבות הניחו יד על המצח בהבעה של 'מה עשינו?! איפה טעינו?! מה יהיה?!'. אבל האמת היא שאצלנו זה לא היה ככה, שנינו אמנים, דיאנה ואני. אבא שלי היה פסנתרן. זה פשוט במשפחה. זה כמו משפחה של רופאי שיניים, שגם הילד הוא רופא שיניים. איפה מרד הנעורים?"
בשנה הבאה ימלאו 40 שנה לצאת אלבום הסולו הראשון שלך, "אולארצ'יק". הוצאת אותו קצת לפני גיל 35. אתה מתחרט שלקח לך כל כך הרבה זמן לצאת לקריירת סולו?
"אני לא מתחרט על זה בכלל. קריירות הסולו של כולנו התחילה אחרי כוורת. אחרי כוורת נסעתי ללמוד בבית ספר בבוסטון. לא יכולתי לעשות קריירה כמו אחרים בישראל. אני לרגע לא מתחרט על מה שלמדתי בבוסטון. נפשית, בגיל 26 לא הייתי מוכן להיות סולן בכלל. התחלתי להיות סולן בגיל 34 או 35, כשיצא התקליט הראשון שלי. אחר כך אקו"ם עשו ממני זמר השנה והופתעתי. נראה לי מוזר. לא הייתי בטוח בכלל שאני יכול לשיר. אני חושב ששרתי בגלל אנשים כמו בוב דילן ומיק ג'אגר שאין להם קול בל קנטו כמו הזמרים העלק אמיתיים, אבל הם אומרים משהו ויש להם סטייל. בגלל זה יכולתי לעשות את מה שעשיתי".
איך לדעתך תיראה המוזיקה הישראלית אחרי המלחמה? היא תחזור לעסוק בנושאים יותר רציניים וחשובים בחברה, או שמא התחזית שנשא גורי אלפי בריאיון לוואלה תרבות תתתמש, ולפיה: "אחרי מלחמות ואחרי טראומות, אנחנו צריכים אסקפיזם לנפש, כמו שאחרי 73' קמה כוורת עם 'סיפורי פוגי'".
"אני חושב שאחרי המלחמה המוזיקה תחזור לאסקפיזם, להומור ולשטויות, כמו שהיה 'פוגי' אחרי המלחמה. אנשים לא ירצו לדבר על המלחמה, לפחות חלק מהזמן. אני רואה את זה כבר עכשיו בהופעות. מפונים מעוטף עזה שאנחנו מופיעים בפניהם רוצים דווקא את השירים הקופצניים ולא רוצים בלדות עצובות. ממש לא. קצת מוזר לפעמים לשיר 'פה קבור הכלב' או את 'יו יה' (שנפתח במילים 'קיבלתי עונש קצת מוגזם/ שפטו אותי למוות' - ש"ב). השיר עובד בגלל השטויות שיש בו. אנשים לא רוצים את השיר הזה בגלל המילים, הם רוצים אותו בגלל המקצב, בגלל שאפשר להשתולל ולזוז עם השיר הזה ויש סולו תופים".
החודש התרחשה תקרית מתוקשרת שבה זרקו על אייל גולן בקבוק על הבמה, הוא התעצבן ואמר למי שעשה זאת: "ילדה קטנה עם קוקיות, אתה יודע שאתה קוקסינל, בוא". אחר כך התנצל. מה חשבת על המקרה? אתה זוכר מקרה דומה של זריקת חפצים עלייך או על מישהו אחר שהיית עד לו?
"באופן כללי כשזמר או זמרת עולים לבמה לא צריך לזרוק עליהם דברים. מה הקטע בכלל? אני לא הייתי מגיב כמו שאייל הגיב. זה האופי שלי. האופי שלו משהו אחר. בכוורת לא זרקו עלינו דברים, אבל ב-1974 נסעתי להודו, לבומביי, ואמרתי אני צריך לבלות וללכת למועדון לילה. הלכתי למועדון לילה והיה סטריפטיז עם חשפניות תאילנדיות. הקהל היה מלא בגברים בלבד, וחלק מהעניין היה לזרוק סיגריות בוערות עליהן. זה היה הקטע".
עכשיו מגיע השלב הזה בריאיון שמזכירים לך את השיר הענק שכתבת בצעירותך, "ילד מזדקן". הזמן, הזיקנה והמוות מטרידים אותך?
"מה שמטריד אותי בדבר הזה, זה מצב ההופעות. אני רוצה להופיע עוד הרבה זמן, ולא משנה לי אם זה בפני 200 איש או יותר. זה כל מה שאני רוצה. אני לא מתכנן את הזיקנה שלי מראש. אני לא עושה תוכניות מי צריכה להיות הפיליפינית שתטפל בי. הדברים האלה לא עוברים לי בראש. אני שמח שאני נמצא במקצוע שאין בו יציאה לגמלאות כמו מנהל בית ספר שיוצא לפנסיה. אני שמח להמשיך ליצור ולהמשיך לעבוד. אני ממש שמח מזה. אני חושב על הגיל כל הזמן אבל אוהב להתפלסף ולדבר על זה כל כך.
"כשאני שר היום בהופעות את 'ילד מזדקן' זה הפך להיות שיר במובן אחר לגמרי לעומת המקור. במקור, כשיר של כוורת, זה היה שיר אפילו מצחיק קצת וסוריאליסטי. הצירוף 'ילד מזדקן' במקום להגיד 'ילד מתבגר' זה משהו שהתאים לכוורת. עכשיו יש לזה מובן אחר. 'קמת והלכת לתל אביב בבוקר, ראית אנשים שעולים כל כך ביוקר' זה משפט שאנשים זוכרים, אני לא יודע למה. זה משהו שתפס. זה שיר שמאחד את הקהל כששרים אותו".
שיר נוסף באלבום החדש נקרא "נמאס", כתבת: "או יש אחד ניגש אלי: 'זוכר אותך מזה! / היית שמה טוב, היית גם רזה / אתה מיוחד, אתה כזה כזה אחר / למה לא רואים אותך יותר". מה מעוררות בך תגובות חסרות טאקט כאלה של ישראלים?
"אנשים מרשים לעצמם להגיד מה שהם רוצים כי הייתי בנייד שלהם. לשיר קוראים "נמאס", כי די נמאס לי. אבל אני גם אוהב את התגובות שאני מקבל, אוהב שאנשים מזהים אותי ואוהב שיש להם מה להגיד לי. בדרך כלל התגובות שאני מקבל הן כמו בשיר, תגובות של אנשים שרוצים לשפר אותי, כלומר יש להם איזו כוונה טובה. קראתי לשיר נמאס אבל בגדול זה טוב שפונים אליי ואני אוהב שאנשים מגיבים לשירים שלי, זה מאוד משמח. זה לא שנמאס לי מאנשים. נמאס לי להיות האובייקט של אנשים, שמתייחסים אליי ככה וחושבים עליי כעל מוצר שאמור להצליח ואמור להיות נניח ב'האח הגדול'. אגב, הציעו לי להיות ב'האח הגדול' אבל אני ממש לא אלך לשם".
האמירה שהשמיעו לעברך ברחוב וציטטת בשיר, "היית רזה", מזכירה שבתחילת החודש חברך אפרים שמיר העלה לפייסבוק תמונה שלו שחשפה כי השיל עשרות קילוגרמים ממשקלו. הוא זכה למבול של תגובות מפרגנות - ושנונות, כמו "איפה אפי?", "מישהו כאן וויתר על הלחם קימל" ו"אולי תשים לי סוכרזית בתוך התה?"
"אנחנו, החברים שלו, גם מחאנו לו כפיים. הוא סיפר שבתמונה הזאת לבש את הג'ינס של הבן שלו, שזה דבר שלא היה עולה עליו במקור, מן הסתם. נפלא, נהדר. אני לא יודע איך הוא עשה את זה. אני חושב שהוא הפסיק לאכול. הפעם האחרונה שהוא אכל הייתה בינואר".
להאזנה בספוטיפיי לאלבומו החדש של אלון אולארצ'יק, "מתקרבים הכוכבים" - לחצו כאן
אלון אולארצ'יק יקיים מופע מיוחדת לרגל ט"ו באב, ב-15 באוגוסט באולם צוקר בתל אביב ויארח בו את מזי כהן