בית דין (הלכה)

בהלכה, בית דין הוא מוסד בעל סמכות שיפוט, בדומה לבית משפט במשפט החילוני. גודלו המינימלי הוא שלושה דיינים^[1]. בידי בית הדין הסמכות לשפוט ומתוקף כך להעניש, לעשות צדק ממוני, ובבית דין המורכב מ-23 או 71 אפילו לפסוק עונש מוות^[2]. לבית הדין הגדול (הסנהדרין) ישנה גם הסמכות העליונה לפרשנות ההלכה, סמכות השקולה לחקיקה.

סמכות בית הדין

על פי היהדות, בכל סכסוך יש לפנות לבית דין בלבד, וקיים איסור לפנות לבתי משפט הקרויים ערכאות של גויים^[3]. הפניה לבית משפט חילוני מותרת רק במקרה שמדובר במציאות בה אי אפשר להביא את האדם השני אל בית הדין הרבני ולאחר שבית הדין יתן הסכמה לכך. משפט המלך הנזכר בזמן מלכות שלמה המלך הוא באופן שהמלך מכהן כאב בית הדין ועמו שני דיינים נוספים לכל הפחות, למעט במקרה שבית דין מאשר אחרת.

בזמן בית המקדש בית הדין הגדול הסנהדרין היה יושב בלשכת הגזית שבבית המקדש. בתלמוד הבבלי, במסכת תענית, אף מצוין מקור השם הר המוריה – "הר שממנו תצא הוראה לישראל". בתי דין של עשרים ושלשה היו פזורים במחוזות ובערים.

ישנם שלושה סוגים של בתי דין:

בית דין של שלושה דיינים, המוסמך לשפוט בדיני ממונות;
בית דין של עשרים ושלושה, נקרא גם "סנהדרין קטנה", המוסמך לדון בדיני נפשות;
בית דין של שבעים ואחד, נקרא גם "סנהדרין גדולה", המוסמך לדון בדינים הנוגעים לכללותו של העם.

סופרי הדיינים

סופרי הדיינים היו בעלי תפקידים בבית הדין שאינם חבריו, ותפקידם הוא כתיבת הפרוטוקול של הדיינים המזכים ושל המחייבים. הצורך בהם עולה מכך שהדיונים נמשכו לאחר ליל התייעצויות והיה צורך בתזכורת עבור הדיינים לגבי עמדותיהם יום קודם, שכן המזכה לא יכול לחזור בו והמחייב יכול, ולמטרת תיקון במקרה של טעות בדברי המזכים.

בתי הדין בימינו

מבואת בית הדין הרבני הגדול לשעבר בהיכל שלמה בירושלים

ערך מורחב – בית דין רבני

סמיכת הזקנים בטלה, ולפיכך עונשים כגון מלקות ומוות לא חלים בימינו. גם אפשרויות הדיון בדיני ממונות מצומצמות יותר בשל כך, ולמשל הן אינן כוללות אפשרות לדון דיני קנסות.

סמכותו של בית הדין הרבני הרשמי של ישראל מוגבלת בחוק לדיני גיטין, קידושין, חלק מענייני המעמד האישי, ונושאים ממוניים מסוימים. עד לשנת 2006 נהגו בתי הדין הרבניים הרשמיים לדון גם בדיני ממונות כלליים, במקרים שהצדדים חתמו על הסכם בוררות הממנה את בית הדין כבורר ביניהם. ככל פסק בוררות, החלטות בתי הדין היו ניתנות לאכיפה בהוצאה לפועל, ומונעות דיון מחודש באותו סכסוך בבית משפט. ב-6 באפריל 2006 פסק בית המשפט העליון באופן תקדימי כי בית הדין של ישראל אינו מוסמך בחוק לפעול כבורר.

יתרונה של מערכת בתי הדין לממונות היא ביעילות ההליך^[^{דרוש מקור]} ובמחירו הנמוך (להבדיל מבוררות עסקית רגילה). בתי דינים כאלו היו מופעלים על ידי הרבנות הראשית לישראל וכיום בעיקר על ידי ארגונים דתיים פרטיים.

למרות שישנם טוענים רבניים העוסקים בייצוג בפני בתי הדין, מקובל גם לגשת אליהם ללא יצוג. הבחנה זו מבטאת את העובדה שהמשפט העברי נוטה לגישה האינקויזיטורית, על פיו מוטלת האחריות המלאה של ניהול הדיון וחקירת האמת על בית הדין עצמו, ולא על הצדדים המתדיינים בלבד (השיטה האדברסרית).

בתי דין לממונות

ערך מורחב – בית דין לממונות

בתי הדין לממונות, הם מוסדות פרטיים הדנים בסכסוכי ממון על פי דין תורה, ובמסגרת חוק הבוררות. בקהילות החרדיות ישנם בתי דין רבים. הוותיקים שבהם הם בית הדין של העדה החרדית בירושלים ובית דין צדק בני ברק של הרב ניסים קרליץ בבני ברק. גם בקרב הציבור הדתי לאומי קיימים בתי דין לממונות לא מעטים. הבולט בהם הוא רשת בתי הדין לממונות ארץ חמדה גזית המהווה חיבור בין בית הדין שהוקם על ידי מכון ארץ חמדה ללימודי דיינות, וארגון "גזית" אשר הוקם על ידי הרב ד"ר משה בארי, מיסודה של "מורשת המשפט בישראל" בראשות פרופסור נחום רקובר.

בשנת תשס"ח הוקם פורום בתי הדין לממונות, המשמש כמטריה לפעילות בתי הדין של הארגונים: ארץ חמדה-גזית, הליכות עם ישראל, ומכון משפטי ארץ. באלול תשפ"א הוקם ארגון 'לכתחילה - מערך בתי הדין לממונות', המאגד כשלושים בתי דין לממונות בפריסה ארצית.