הבליץ

הבליץ
	מפציצים גרמניים מדגם דורניר Do 17Z בגיחה מעל רובע ניוהאם בלונדון.
	מפציצים גרמניים מדגם דורניר Do 17Z בגיחה מעל רובע ניוהאם בלונדון.
	מערכה: הקרב על בריטניה
	מלחמה: מלחמת העולם השנייה
תאריכים	7 בספטמבר 1940 – 21 במאי 1941 (257 ימים)
מקום	דרום מזרח בריטניה
קואורדינטות	; 51°30′25″N 0°07′39″W / 51.50694°N 0.12750°W
תוצאה	הגרמנים כשלו בהשגת מטרתם האסטרטגית למרות הנזק הכבד שנגרם לבריטניה
הצדדים הלוחמים
גרמניה הנאצית:; ; לופטוואפה, חיל האוויר הגרמני	הממלכה המאוחדת:; חיל האוויר המלכותי
מנהיגים
אדולף היטלר	וינסטון צ'רצ'יל
אבדות
כ-600 מפציצים	43,000 אזרחים הרוגים, חורבן של מעל מיליון בניינים
	(למפת לונדון רגילה) קנט סארי בר. בקי. הרטפורדשייר אסקס הבליץ

הבליץ (באנגלית: The Blitz, קיצור של המונח הגרמני "בליצקריג" – "Blitzkrieg") הוא הכינוי שניתן להפצצות הכבדות של לונדון בפרט ושל ערי בריטניה בכלל על ידי הלופטוואפה, חיל האוויר של גרמניה הנאצית, כחלק מהקרב על בריטניה במהלך מלחמת העולם השנייה בשנים 1940–1941.

ההפצצות החלו ב-7 בספטמבר 1940, ונמשכו עד מאי 1941. בריטניה הייתה נתונה לפגיעתם של הנאצים עד מרץ 1945.

הבליץ גרם למותם של 43,000 אזרחים, ולחורבנם של למעלה ממיליון בתים, אולם מטרתו האסטרטגית לא הושגה: בריטניה לא נכנעה ולא הוכנה הקרקע לפלישה קרקעית.

מבוא

לאחר נפילת צרפת פנו הגרמנים ליעדם הבא במסגרת מטרתם להשתלט על אירופה כולה, וביולי 1940 הם פתחו בקרב על בריטניה. בין החודשים יולי - ספטמבר נערכו מספר קרבות אוויר בין טייסי הלופטוואפה לבין טייסי חיל האוויר המלכותי הבריטי. מטרתם של הגרמנים הייתה השגת עליונות אווירית בזירה שתאפשר להם להתחיל במבצע ארי הים - הפלישה המתוכננת לבריטניה.

הגרמנים השתמשו רק בשליש מהמפציצים שעמדו לרשותם. די היה בכך כדי לגרום פגיעות קשות לחיל האוויר המלכותי - שדות התעופה שלו הופצצו ומטוסים רבים נפגעו.

הגרמנים הגזימו בהערכת עתודותיהם של הבריטים ופתחו במתקפה שמטרתה הייתה השמדת תעשיות האוויר שלהם. בלילה שבין 25 ו-26 באוגוסט הופצצו המפעלים בברמינגהאם וב-31 באוגוסט, וכן בין 4 ל-6 בספטמבר הופצצה ליברפול.

ב-5 בספטמבר הוציא אדולף היטלר פקודת מבצע הקוראת להפצצות רצופות של כל הערים הבריטיות ביום ובלילה. הלופטוואפה החל בהפצצות ליליות של מרכזי האוכלוסייה, ובראש ובראשונה לונדון. ההחלטה להפסיק ולהפציץ את בסיסי חיל האוויר ומפעלי התעשייה האווירית, ולהתחיל להפציץ מטרות אזרחיות היטיבה עם חיל האוויר המלכותי ואפשרה את שיקום יכולת הלחימה שלו.

תחילת הבליץ

בניינים מופצצים בלונדון.

מכבי אש נלחמים בלהבות שבתוך בניינים שהופצצו על ידי חיל האוויר הגרמני

ההתקפות האוויריות הראשונות על לונדון נועדו לפגוע בעיקר בנמל לונדון שברובע האיסט אנד של העיר. הנזק שנגרם במתקפה של 7 בספטמבר בה השתתפו 300 מפציצים גרמניים, שהסתייעו בהגנתם האווירית של 600 מטוסי קרב, היה חמור ביותר: 430 תושבים נהרגו ו-1,600 נפצעו. מרבית הפצצות פגעו בבנייני מגורים ולא ברציפים.

ההגנה הבריטית לא הייתה יעילה בשלב זה של הקרבות. הטייסים הבריטיים לא היו מיומנים בלוחמה לילית. מערך מכ"ם לא היה קיים, לתותחי הנ"מ לא היו מערכות בקרת אש ולא היה ביכולתם לפגוע במפציצים שטסו בגובה 3,600 מטרים. בליל ההתקפה הראשונה היו רק 92 תותחי נ"מ בכל אזור לונדון.

בעקבות המתקפה אורגנה מחדש ההגנה על העיר בפיקודו של גנרל פרדריק פייל, מפקד מערך הנ"מ של בריטניה, וב-11 בספטמבר, היו למעלה מ-180 תותחי נ"מ. אולם אלו, אף שהעלו את המורל, לא הצליחו כלל וכלל לפגוע במפציצים התוקפים.

במהלך השלב הראשון של הבליץ תקפו את לונדון מידי לילה כ-200 מפציצים. פרק זה נמשך מספטמבר עד נובמבר 1940. המפציצים השתייכו ברובם ללופטוואפה אולם השתתפו גם מטוסים איטלקיים שהמריאו מבלגיה.

ברמינגהאם ובריסטול נפגעו בהפצצה ב-15 באוקטובר, ובאותו לילה הותקפה לונדון באופן הכבד ביותר, על ידי למעלה מ-400 מפציצים במשך 6 שעות. כנגד מתקפה זו העמיד חיל האוויר המלכותי 41 מטוסי קרב בריטיים שהצליחו להפיל רק מפציץ אחד.

במהלך שלב הבליץ הראשון, הופצצה בריטניה ב-13,000 טונות של חומר נפץ, ובלמעלה ממיליון פצצות. פחות מ-1% מהמפציצים הגרמניים הופלו.

השלב השני

השלב השני נמשך מנובמבר 1940 עד פברואר 1941. בשלב זה תקף הלופטוואפה מגוון רחב של מטרות צבאיות ואזרחיות בבריטניה: קובנטרי, סאות'האמפטון, קארדיף, ליברפול, בריסטול, פלימות', מנצ'סטר, ברמינגהאם, שפילד, פורטסמות' ואבונמאות'. באותה עת הותקפה לונדון ב-8 מתקפות אוויריות.

מערכות ההגנה הבריטיות השתפרו, אולם הצליחו להפיל רק 75 מטוסים במשך ארבעה חודשים. אף על פי כן, מורל בריטניה לא נפל וכניעתה לא הייתה קרובה. דבר זה עורר ספק בקרב הגרמנים שהחלו לתהות האם המבצע יקצור את הפירות שלהם קיוו. לגרמנים התברר גם שבשל מיעוט פגיעותיהם במטרות צבאיות ייקשה עליהם לצלוח את התעלה האנגלית ולפלוש לאי הבריטי.

באותה עת התנהלו במרץ ההכנות הגרמניות למבצע ברברוסה. היטלר ייחס חשיבות רבה יותר למבצע זה, ופחת מספר המטוסים שהוקצו למתקפה על בריטניה.

השלב השלישי

בפברואר 1941, שכנע האדמירל אריך רדר את היטלר להפנות את כוחות האוויר של גרמניה לתקיפת נמלי בריטניה. ב-6 בפברואר ניתנה ההוראה לתקוף את הנמלים פלימות', פורטסמות', בריסטול, אבונמאות', סוונסי, מרזיסייד, בלפסט, קליידבנק, קינגסטון על הנהר האל, סנדרלנד וניוקאסל על הנהר טיין.

במשך התקופה שבין 19 בפברואר ועד ל-12 במאי הותקפו ערי בריטניה 46 התקפות, מתוכן רק שבע התקפות כוונו ללונדון, ברמינגהאם, קובנטרי ונוטינגהאם.

ההגנה הבריטית השתפרה. השכלולים במערך המכ"ם אפשרו פגיעה מדויקת יותר במטוסי הלופטוואפה. בשל הצורך במטוסים אלה במסגרת התקפה על ברית המועצות (מבצע ברברוסה) נפסקו לבסוף ההתקפות על בריטניה. ב-10 במאי הותקפה לונדון בפעם האחרונה. הגרמנים ניסו להחריב מבני ציבור, ופגעו במוזיאון הבריטי, ארמון וסטמינסטר (בנייני הפרלמנט הבריטי) וארמון סנט ג'יימס.

תוצאות הבליץ

המטרה העיקרית של גרמניה הנאצית אותה ניסתה להשיג באמצעות הבליץ נכשלה – המורל של הציבור הבריטי נותר גבוה, הבליץ לא הצליח לפגוע ברוחה של בריטניה ושל צבאה ולא פתח את שערי בריטניה לפלישה; נכזבה תקוותם של הגרמנים שהפצצותיהם יביאו לנפילת ממשלת צ'רצ'יל ולעליית ממשלה נוחה יותר מבחינתם; והתבדתה תחזיתו של היטלר כי "המעמדות העניים ימרדו נגד מעמד האצילים השולט לאחר שההפצצה האווירית תעורר אותם". יתרה מכך, רוח הלחימה אף גברה בקרב הבריטים. לאחר שארמון בקינגהאם נפגע בהפצצות, אמנם פגיעה מינורית, אמרה המלכה לעתיד, הנסיכה אליזבת: "עכשיו אני יכולה להביט בעיני תושבי האיסט אנד".

הנזק שגרמו ההפצצות לבריטניה הקשה על מאמציה במלחמה. החורבן שנגרם למבנים בערים שנפגעו היה בהקפים חסרי תקדים, ורק בשנות ה-80, למעלה מ-40 שנה לאחר ההפצצות, הסתיימו עבודות פינוי ההריסות והבנייה. ההפצצות אילצו את הצבא הבריטי להקצות משאבים להגנה על שמי המדינה, במקום להפנותם למלחמה ביבשת, והכרח הקצאת משאבים זה הקל על גרמניה הנאצית במתקפתה על ברית המועצות.^[^{דרוש מקור]} למעלה מ-43,000 אזרחים נהרגו בהפצצות ו-139,000 נפצעו. למעלה ממיליון בתים נהרסו.

בריטניה לא נערכה להפצצות אוויריות. אמנם לציבור חולקו ונמכרו מקלטי אנדרסון, אך אלה הוכחו כבעלי יעילות מוגבלת. המחסור במקלטים אילץ את הרשויות להפוך את 80 תחנות הרכבת התחתית של לונדון למקלטים, ולשכן בהם כ-177,000 תושבים.

גם אבדות הגרמנים היו כבדות. במהלך הבליץ כולו איבדו הגרמנים כ-600 מפציצים (כשליש מסך כל האבדות במהלך הקרב על בריטניה).