הוקי שדה

הוקי שדה (לפעמים נקרא סתם הוקי) הוא ספורט קבוצתי שבו צוות של שחקנים מנסה להבקיע שערים באמצעות הכאת, דחיפת, או הצלפת כדור לתוך שער הקבוצה היריבה בעזרת מקלות. המשחק ידוע לרוב בפשטות "הוקי", עם זאת, השם הוקי שדה משמש במדינות שבהן המילה "הוקי" שמורה בדרך כלל לצורות אחרת של הוקי, כגון הוקי קרח או הוקי רחוב.

להוקי יש מספר טורנירים בינלאומיים קבועים עבור גברים ונשים כאחד. בין השאר המשחקים האולימפיים, את משחקי חבר העמים הבריטי, גביע ההוקי העולמי אחת לארבע שנים, גביע האלופות השנתי והגביע העולמי לצעירים.

פדרציית ההוקי הבינלאומית (FIH) הוא הגוף המנהל העולמי. הוא מארגן אירועים כמו גביע הוקי העולמי, הגביע העולמי להוקי נשים ועוד. ועד חוקי ההוקי תחת ה-FIH קובע את החוקים עבור הספורט.

במדינות רבות מתקיימים מועדונים עבור שחקנים צעירים ומבוגרים ומשחקים מתקיימים. למרות המספר הרב של המשתתפים, הוקי נחשב הספורט עם מספר המשתתפים השלישי בגודלו בעולם (הראשון הוא הכדורגל והשני הוא קריקט), ההוקי הוא לא ספורט פופולרי עבור צופים ורק מעט שחקנים משחקים במשרה מלאה. הוקי הוא ספורט המשוחק בינלאומית על ידי שני המינים, גברים ונשים.

במדינות בהן החורף מונע מלשחק בחוץ, הוקי משוחק בתוך אולם במהלך הפגרה. גרסה זו, הוקי שדה מקורה, שונה במספר היבטים. לדוגמה, רק שישה שחקנים בכל קבוצה ולא 11, השדה מצטמצם לכ-40 מטר על 20 מטר; מסלולי החבטה הם כתשעה מטרים; שחקנים לא יכולים להוציא את הכדור מחוץ למעגל אלא רק לחבוט בו. קווי המגרש מוחלפים במחסומים על מנת להחזיר את הכדור לתוככי המגרש.

היסטוריה

יש תיאור של משחק דמויי הוקי משנת 200 לפני הספירה ביוון העתיקה, כאשר המשחק אולי כונה בשם Κερητίζειν (קרטיזין) כי במשחק השתמשו בקרן ("κέρας" ביוונית) וכדור דמוי מטרה. במונגוליה, שבט הדאור כבר משחק ביקאו (משחק הדומה להוקי שדה) במשך כ-1000 שנה. תיעוד ראשוני בשימוש במילה "הוקי" באנגלית הוא בשנת 1363, כאשר אדוארד השלישי, מלך אנגליה פרסם את הכרזת העצמאות: "נוסף על כך, אנו מצווים לאסור בעונש של מאסר את כל יחד ולחוד משחקי זריקת אבן, עץ, וברזל; כדוריד, כדורגל, או הוקי: ציד ארנבות או קרב תרנגולים, או משחקי בטלה אחרים כאלה".

המשחק המודרני התפתח מבתי ספר ציבוריים אנגליים בראשית המאה ה-19. המועדון הראשון שהוקם היה בשנת 1849 ב־Blackheath בדרום מזרח לונדון, אבל את הכללים המודרניים של המשחק התפתחו מתוך גרסה ששוחקה על ידי מועדון קריקט מידלסקס לספורט חורף. מועדון ההוקי טדינגטון יצר את המשחק המודרני על ידי הוספת מעגלי חבטה ושינוי כדור המשחק לכדור מקוביית גומי. איגוד ההוקי נוסד בשנת 1886. המשחק הבינלאומי הראשון התקיים בשנת 1895 (3 אירלנד, וויילס 0) ומועצת חוקי ההוקי הבינלאומית נוסדה בשנת 1900. ההוקי שוחק במשחקי האולימפיים בשנת 1908 ו-1920. המשחק בוטל בשנת 1924, דבר שהוביל להקמת פדרציית ההוקי הבינלאומית כגוף המנהל הבינלאומי, וההוקי הוחזר למשחקים בשנת 1928. הוקי גברים מאוחד תחת FIH החל משנת 1970.

שני הגביעים הוותיקים הם הגביע האירי למבוגרים, אשר צוותים של 11 משתתפים מתמודדים עליו, והגביע האירי לצעירים.

המשחק הובא להודו על ידי חיילי הצבא הבריטי, והמועדון הראשון הוקם בכלכותה בשנת 1885. גביע בייטון וטורניר אגא חאן החלו כעשר שנים לאחר מכן. בכניסתה לאולימפיאדה בשנת 1928, זכתה הודו בכל חמשת המשחקים ללא ספיגת שער אחד וזכתה עד 1956 ב-6 מדליות זהב ברציפות ולאחר מכן בעוד שתי מדליות זהב ב-1964 וב-1980. פקיסטן זכתה ב-3 מדליות זהב ב-1960, 1968 וב-1984.

בתחילת שנות השבעים, החלו להשתמש בדשא מלאכותי. השינוי לדשא מלאכותי השפיע ברוב חלקי ההוקי, ועדיין הולך ומתפתח. טקטיקות וטכניקות חדשות כגון טפטוף הודי פותחו, ובעקבות כך שונו כללי ההוקי. המעבר למשטחים סינתטיים סיים את הגמוניית הודו ופקיסטן במשחקים, מפני שדשא מלאכותי יקר מדי במדינות הללו - בהשוואה למדינות אירופה העשירות -, מאז 1970 אוסטרליה, הולנד וגרמניה שולטים בתחום עד לאולימפיאדת 2011–2012.

הוקי נשים שוחק לראשונה באוניברסיטאות ובבתי הספר הבריטי, המועדון הראשון, Molesey Ladies, נוסד בשנת 1887. האגודה הלאומית הראשונה היה איחוד ההוקי האירי לנשים שהוקם בשנת 1894, ונדחה אף על ידי איגודי ההוקי, הוקי נשים גדל בקצב מהיר ברחבי העולם. דבר שהוביל להקמת הפדרציה הבינלאומית לאיגודי הוקי נשים (IFWHA) בשנת 1927, אם כי זה לא כלל מדינות רבות ביבשת אירופה שבה נשים שיחקו יחד עם גברים, והיו חלק מן FIH. ה-IFWHA קיים כנסים בכל שלוש שנים, וטורנירים הקשורים לאלה היו התחרויות העיקריות של IFWHA. טורנירים אלו היו בלתי תחרותיים עד 1975.

עד 1970 היו 22 עמותות עם אגפי נשים בארגון FIH ו-36 ב-IFWHA. דיונים החלו על קיום ספר חוקים משותף. FIH הציג טורנירים תחרותיים בשנת 1974, ואילצו את קבלת העיקרון של הוקי תחרותי על ידי IFWHA בשנת 1973. רק בשנת 1982 שני הגופים התמזגו, אבל זה איפשר את שילוב הוקי נשים במשחקים האולימפיים של שנת 1980 שבהם, כמו במשחקי הגברים, הולנד, גרמניה ואוסטרליה כבר שלטו באופן עקבי. ארגנטינה התפתחה כצוות שיש להתחשב בו מאז שנת 2000, אז זכתה באליפות העולם, וכן בשנת 2010 ומדליות בשלושת המשחקים האולימפיים האחרונים.

מחוץ לצפון אמריקה, ההשתתפות היא שווה בין גברים ונשים. לדוגמה, באנגליה, הארגון ההוקי האנגלי מדווח כי בעונת 09–2008 היו רשומים 2488 קבוצות של גברים, 1969 צוותי נשים, 1042 צוותי בנים, 966 צוותי בנות ו-274 צוותים בקבוצות מעורבות. בשנת 2006 אגודת ההוקי האירית דיווחה כי החלוקה המגדרית בין שחקניה הייתה כ-65% נשים ו-35% גברים. במפקד 2008 של ארגון ההוקי האוסטרלי דווח ש-40,534 שחקנים במועדון הם גברים ו-41,542 הן נשים. עם זאת, בארצות הברית ישנם מעט מועדוני הוקי, לרוב המשחקים בין בתי ספר תיכוניים או מכללות, שכמעט כולן מורכבות מנשים.

מגרש המשחק

רוב ממדי מגרש ההוקי שדה נקבעו במקור באמצעות מספרים שלמים של המידות האימפריאליסטיות. עם זאת, מידות המטר כעת הן הממדים הרשמיים כמפורט על ידי הפדרציה הבינלאומית להוקי (FIH) ב"כללי הוקי". ממדים אלו ניתנים במאמר זה, כשהמידות האימפאריליסטיות נתונות בסוגריים. המגרש הוא 91.40 מ' '× 55 מ' (100 יארד × 60 יארד) בשדה מלבני. בכל קצה ישנו שער ברוחב 2.14 מטר (7 רגל) ובגובה 3.66 מטר (12 רגל) השער נמדד ברוחבו מן הצדדים הפנימיים של המשקוף. מן השער משתרע כחצי עיגול במרחק של 14.63 מ'(16 יארד) המכונה מעגל הירי (או D או קשת), מוקף בקו רציף, ובמרחק 5 מטרים קו מקווקו (5 יארד וששה אינץ' - סימון זה לא הוקם עד לאחר ההמרה למידת המטר), כמו כן קו לאורך המגרש במרחק 22.90 מ'(25 יארד) מקצה כל מגרש (מכונה בדרך כלל קו ה-23 מ'). במרכז עיגול בקוטר של 0.15 מטר המכונה נקודת העונשים, או ציון חבטות, ממוקמת במרכז המגרש במרחק 6.40 מ'(7 יארד) ממרכז כל שער.

מגרשי הדשא המסורתיים הם הרבה פחות שכיחים בהוקי מודרני כאשר רוב משחקי ההוקי מתנהלים על גבי משטחים סינתטיים. מאז 1970, משטחים מבוססי-חול מועדפים כמגרשים, מפני האצת קצב המשחק. עם זאת, בשנים האחרונות חלה עלייה מאסיבית במספר המגרשים המרוצפים בדשא מלאכותי "על בסיס מים". הדשא הסינתטי על בסיס מים מאפשר העברת כדור במהירות רבה יותר מאשר על המשטחים מבוססי החול המקוריים, דבר שהפך את המשטחים לאופיינים בתחרויות בינלאומיות ובליגות הלאומיות. המשטחים על בסיס מים הם גם פחות מחוספסים מאשר המשטחים מבוססי החול, ולכן מורידים את רמת הפגיעה בשחקנים כאשר הם באים במגע עם פני השטח. FIH כעת מציע משטחים חדשים שפותחו, הדורשים שימוש מופחת בהשקיה. זאת בשל ההשפעה האקולוגית השלילית של דרישת מים גבוהה של משטחים סינתטיים מבוססי מים.

חוקי המשחק

המשחק מתנהל בין שתי קבוצות של עד שישה עשר שחקנים, אחד עשר מהם רשאים להיות על המגרש בכל זמן נתון. שאר חמשת השחקנים, מחליפים, ניתן להחלפה בכל הרכב, מספר בלתי מוגבל של פעמים במהלך המשחק. ההחלפה מותרת בכל רגע במשחק, מלבד קודם הפרס ובסוף בעיטת העונשין; החריגה היחידה לכלל הזה הוא פציעה או השעיה של השוער המגן, הדבר אסור כאשר הקבוצה משחקת בהגנת השדה.

שחקנים רשאים לשחק עם הצד החלק של 'צד הפנים' ועם קצוות ראש הידית של מקל ההוקי. מלבד זאת, מטעמי בטיחות, את הכדור אסור לחבוט "חזק" בחבטת כף היד, בשל הקושי לשלוט על גובה וכיוון הכדור מחבטה זו.

הצד השטוח הוא תמיד בצד "טבעי" עבור אדם ימני המניף את המקל אל הכדור מימין לשמאל. מקלות לשמאליים הם נדירים, אבל זמינים, אולם הם חסרי טעם מפני הכללים האוסרים את השימוש בהם במשחק. כדי לחבוט בכדור בחבטה משמאל לימין השחקן חייב לחבוט ב"פנים" המקל בכדור על ידי 'היפוך' ראש המקל, כלומר על ידי סיבוב ידית בכ-180°.

תיחום האפשרות לאופן החבטה בכדור עבר "תקופת ניסוי" במשך שנתיים, פעמיים מהאורך הרגיל של תקופת ניסוי בתקנה חדשה, והוא עדיין נתון במחלוקת בתוך הספורט. ריק צ'ארלסוורת, המאמן האוסטרלי הנוכחי, הוא מתנגד תקיף של שימוש בלתי מוגבל בחבטה באמצעות הקצה האחורי. החבטה ה'חזקה' בקצה האחורי נאסרה לאחר חששות דומים שהובעו על היכולת של השחקנים לכוון את הכדור במדויק, אבל בחבטה בקצה האחורי נראה שיש יותר יכולת בשליטה ממקבילתה.

חוקים אחרים כוללים: לא ניתן לבעוט בכדור ברגל, שחקנים אחרים יכולים להפריע לחבטה בכדור, אך לא צד שלישי. אם שחקן מכדרר את הכדור ומאבד שליטה ובועט את הכדור או ששחקן אחר מפריע לכדרור, השחקן אינו רשאי להשתלט שנית ולהמשיך לכדרר. החוקים אינם מאפשרים את בעיטת הכדור כדי להשיג יתרון של בעיטה, כך שהכדור באופן אוטומטי ימנע מהקבוצה היריבה. לעומת זאת, אם שום יתרון לא נרכש בעיטת הכדור, השחקן צריך להמשיך. שחקנים לא יכול לחסום הזדמנות נוספת להכות את הכדור בכל מקרה. כל דחיפה/חסימה באמצעות הגוף או מקל כדי למנוע התקדמות הצוות השני - אסורה. עונש לכך הוא שהקבוצה היריבה מקבלת את הכדור. אם הבעיה נמשכת, השחקן יכול להיות מסולק מהמשחק. כאשר שחקן חובט חבטה חופשית או בועט מן הקרן, החבטה לא יכולה להיות גבוה מדי מכדי שתחשב כמסוכנת. בנוסף, שלושה שחקנים לא יכולים לגעת בכדור בו-זמנית. שני שחקנים מקבוצות שונות יכולים להאבק על הכדור, אבל אם שחקן אחר מפריע זה נחשב כצד שלישי, והכדור עובר באופן אוטומטי לקבוצה אשר רק שחקן אחד ממנה מעורב.

תפקידים

אין עמדות קבועות (אפילו שוער אינו נדרש לפי כללי 2007–2008), אבל רוב הקבוצות מארגנות לעצמם (בדרך דומה לקבוצות הכדורגל) להגנה, קשרים וחלוצים. צוותים רבים כוללים מטאטא אחד. הכללים לא מציינים מספר מינימלי של שחקנים על מנת לקיים משחק, אבל ברוב התחרויות יש חוק מקומי על כך, הנוקב בשבעה שחקנים כמינימום לקיום משחק.

שחקן אחד מכל קבוצה יכול להיבחר כשוער. שוער צריך ללבוש לפחות קסדה וחולצה בצבעים שונים על מנת לקבל "הרשאות שוער". הם יכולים גם לבחור ללבוש ריפוד נוסף כגון "בעטנים" על הנעליים, בדרך כלל השוערים לובשים מכנסיים מרופדים, מגיני זרוע וגוף, כשהם לבושים כך, הם מכונים "שוערי הגנה מלאה". למרות שוערים כאלה עשויים לחסום או להסיט את הכדור מהשער עם כל חלקי גופם, לחסום את הכדור עם הרגליים, הריפוד שעליהם או המקל, הם חייבים תמיד לשאת מקל. שוערים רשאים לשחק עם הכדור מחוץ למעגל הגנתי שלהם ("מעגל הירי" או "D"), אך השימוש מותר רק במקל ההוקי בנסיבות אלה, לא בשום חלק מחלקי גופם. "שוערי הגנה מלאה" אסורים לעבור את קו 23 המטר, במהלך משחק ההגנה, אלא אם כן הם חובטים חבטת עונשין. השוער שלובש רק קסדה וחולצה בצבע שונה רשאי להסיר את הקסדה ולשחק בכל מקום על המגרש ולשמור על זכויות השוער גם אם אין לו סיכוי להחליף את הקסדה כאשר השחקן חוזר על מעגל ההגנה שלו. עם זאת הם חייבים לחבוש קסדה כדי להגן על קרנות ובעיטת עונשין.

כללי משחק

לעניין החוקים, כל השחקנים בנבחרת שברשותה הכדור הם התוקפים, ואלה בנבחרת ללא כדור הם המגינים.

המשחק מנוהל על ידי שני שופטים בשדה. באופן מסורתי, בדרך כלל כל שופט שולט בחצי המגרש, מחולק בערך באלכסון. שופטים אלה מסתייעים לעיתים קרובות על ידי ספסל טכני כולל שעון נוכחות ושומר תיעוד.

לפני תחילת המשחק, מוטל מטבע והקפטן המנצח יכול לבחור צד במגרש או להתחיל עם הכדור. זמן המשחק מחולק לשני חצאים שווים של 35 דקות כל אחד, וחמש דקות עבור זמן מחצית. בתחילת כל מחצית, כמו גם אחרי הבקעת שער, הוא המשחק מתחיל ממרכז השדה. כל השחקנים חייבים להתחיל במחצית ההגנתית שלהם (מלבד השחקן העושה את ההעברה), אך הכדור יכול להיות משוחק בכל כיוון על הרצפה. כל צוות מתחיל עם הכדור במחצית אחת, הצוות שהבקיע את הגול רשאי להתחיל את המשחק.

שחקני שדה רשאים לשחק את הכדור עם פנים המקל. התקלה מותרת כל עוד המתקיל לא נגע בתוקף או במקל שלו לפני ששיחק בכדור (לאחר מגע בכדור, המתקיל עלול להיענש אם הוא גרם למצב שבה הפגיעה הייתה בלתי נמנעת). יתר על כן, השחקן עם הכדור עשוי להשתמש בגופו כדי לדחוף את המגן מהדרך.

שחקני שדה לא יכול לשחק בכדור עם הרגליים, אבל אם בטעות הכדור פוגע ברגל, והשחקן לא מרוויח שום תועלת מן המגע, אז המגע לא נענש. אמנם חל שינוי בנוסח של חוק זה מיום 1 בינואר 2007, תדרוך השופטים הנוכחי של FIH מורה לשופטים שלא לשנות את הדרך שבה הם מפרשים את הכלל הזה.

חסימה מתרחשת בדרך כלל בשלוש נסיבות - כאשר מגן נדחף בין השחקן המחזיק בכדור כדי למנוע ממנו התקדמות, כאשר מקל של המגן חוסם בין מקל של התוקף והכדור או נוצר קשר עם המקל של התוקף או עם גופו, וגם בעת ניסיון חסימה של ההגנה כדי לעזור לחברם לקבוצה עם הכדור (שנקרא חסימה של צד שלישי).

כאשר הכדור עובר לחלוטין את הקו (והוא מאחורי הקווים עדיין), הוא חזר לשחק עם חבטת חוץ, המבוצעת על ידי חבר הקבוצה שלא הייתה האחרונה לגעת בכדור. הכדור חייב להיות מונח על הקו, כשמיקום החבטה הוא קרוב ככל האפשר לנקודה בא יצא הכדור מן המגרש. אם המיקום חוצה את קו ההגנה, מבוצעת חבטת 15 מטר. חבטת 15 מטר מבוצעת גם על עבירות שבוצעו על ידי הצד התוקף בתוך 15 מ' מסוף המגרש בו הם תוקפים.

הגדרת המשחק

חבטות חופשיות

חבטות חופשיות מוענקות כאשר עבירות מבוצעות מחוץ למעגלי הניקוד (המונח הוא בדרך קבע "מכה חופשית", אך הכדור לא חייב להחבט). הכדור עשוי להחבט או להדחף לכיוון כלשהו על ידי צוות ההגנה. הכדור לא חייב להתרומם ולפגוע בכל מכה, כולל מכה חופשית. (בגרסאות קודמות של חוקי המשחק, חבטות בשטח שמחוץ לעיגולים בתחילת משחק היו מותרות, אך לא בחבטה חופשית). הצוות הנגדי חייב להתרחק 5 מטר מן הכדור בעת קיום חבטה חופשית. חבטה חופשית חייבת להתקיים בתוך מרחק משחק של מקום ביצוע העבירה שבגינה הוענקה, והכדור חייב להיות מונח כאשר החבטה החופשית מתקיימת.

כאמור, חבטת 15 מטר מוענקת אם שחקן תוקף מבצע עבירה המקדמת את קבוצתו על הקו, או אם הכדור עובר את הקו בחזרה אל התוקף. חבטות חופשית אלה ניתנות בהתאם למקום שבו נעברה העבירה (במקביל עם קו צדדי למקום שבו בוצעה העבירה, או שהכדור יצא מהמגרש). כאשר חבטה חופשית מבוצעת בתוך 5 מ' מן העיגול כל התוקפים חוץ מאשר אחד המבצע את החבטה חייבים להיות גם כן במרחק 5 מ' משם.

שינויים ניסיוניים ב-2009

בפברואר 2009 הציג FIH, בתור "ניסוי חובה" עבור תחרות בינלאומית, גרסה מעודכנת של חוקי חבטה חופשית. השינויים מאפשרים לשחקן לקחת חבטה חופשית ולהעביר את הכדור לעצמם. חשוב לציין, זה לא מצב של "משחק", אבל בעין לא מיומנת זה עשוי להיראות כך. השחקן חייב לשחק עם הכדור בכל מרחק בשתי תנועות נפרדות, לפני שימשיך במשחק כרגיל. הקבוצה יכולה לחבוט בכדור לאוויר, או לגובה באופן מיידי כפעולה השנייה או כל חבטה אחרת המותרת על פי כללי ההוקי.

כמו כן, כל השחקנים (משתי הקבוצות) חייב להיות לפחות 5 מ' בכל חבטה חופשית על מנת לאפשר תקיפה בתוך שטח ה-23 מ'. בנוסף, חבטות לא חופשית לתקוף את מותרים 5m בתוך המעגל, כך שאם חבטה חופשית ניתנת בתוך אזור זה היא חייבת לצאת מחוץ לאזור זה. הכדור לא יכול לנסוע ישירות לתוך המעגל מפגיעה חופשית ולתקוף בתוך שטח 23 המטר מבלי שיגע בו שחקן אחר או להתכדרר לפחות 5 מ' על ידי שחקן העושה "העברה עצמית". כללים אלה יחולו על כל מקרי החבטה החופשית, כולל חבטות צדדיות וקרנות. האגודה הלאומית יכול גם לבחור להציג את הכללים הללו לתחרויות המקומיות שלהם.

קישורים חיצוניים

הוקי - מיוון העתיקה ועד ישובי-עולים, מעריב, 28 בנובמבר 1958, כתבה של יורם פריד.
הוקי שדה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)