חנה רובינא
חנה רוֹבִינָא (15 בספטמבר 1888, י' בתשרי תרמ"ט[1] – 3 בפברואר 1980, ט"ז בשבט תש"ם) הייתה שחקנית תיאטרון ישראלית וממייסדיי "תיאטרון הבימה". רובינא, כלת פרס ישראל בתחום התיאטרון (1956), כונתה "הגברת הראשונה של התיאטרון העברי".
חנה רובינא בדמותה של תמר בהצגה "כתר דוד", 1929 | |
לידה |
15 בספטמבר 1888 ברזינו, האימפריה הרוסית |
---|---|
פטירה |
3 בפברואר 1980 (בגיל 91) רעננה, ישראל |
מדינה | ישראל |
תקופת הפעילות | 1917–1979 (כ־62 שנים) |
בן או בת זוג | אלכסנדר פן |
צאצאים | אילנה רובינא |
פרסים והוקרה | פרס ישראל (1956) |
פרופיל ב-IMDb | |
ביוגרפיה
עריכהתחילת דרכה
עריכהרובינא נהגה לחגוג את יום הולדתה רק לפי התאריך העברי, ביום הכיפורים. מקורות שונים מציינים את תאריך לידתה העברי בט' בתשרי או בי' בתשרי. שנת לידתה גם היא לא התבררה, ורובינא עצמה הוסיפה לערפול ונהגה להפחית מגילה שנתיים. במקורות שונים נטען שנולדה בשנת 1888, 1889 או 1892.[2]
רובינא נולדה בשם חנה רוּבִּין, בת לדוד ושרה רבקה, בעיירה ברזינו שבפלך מינסק שבאימפריה הרוסית (כיום בבלארוס). אביה נמנה עם חסידי חב"ד ועבד כפקיד במחסן של בית מסחר לעצים. רובינא למדה בילדותה ב"חדר מתוקן" לבנות מפי משה רובינצ'יק, ציוני נלהב ומחזאי חובב, שממנו למדה עברית, ובבית ספר ממלכתי רוסי. בנעוריה דיברה עברית והתבלטה בכישרון למשחק ולשירה.
היא נסעה ליקטרינוסלאב לצורך לימודים, אך נאלצה להפסיקם ועבדה למעלה משנה כמורה פרטית במשפחה יהודית בכפר סמוך. היא ניסתה להתקבל להכשרה לגננות בקייב, אולם לא קיבלה אשרת ישיבה בעיר ולכן נסעה לוורשה, שם התקבלה לקורס לגננות עבריות בניהולו של יחיאל היילפרין. במהלך לימודיה שם ביקרה בהרצאות בהיסטוריה מפי יצחק גרינבוים.
בעקבות המלצתו של היילפרין לנחום צמח, שניהל את "הבימה העברית", החלה רובינא את ראשית הקריירה שלה בתיאטרון שלו. ב-1917 הצטרפה לתיאטרון "הבימה", שבדיוק החל לפעול במוסקבה, והשתתפה בהצגה הראשונה שלו בבימויו של יבגני וכטנגוב, "נשף בראשית".
רובינא נישאה בשנת 1921 לשחקן משה הלוי, אשר שיחק איתה בתיאטרון "הבימה". בעקבות חילוקי דעות מקצועיים ורצונו של הלוי לעסוק בבימוי, פרש הלה מהבימה ועלה לארץ ישראל ב-1924. בשנת 1925 הגיעה רובינא לארץ ישראל הרה וביקשה מהלוי שיכיר באבהותו. עקב סירובו השניים התגרשו, רובינא עברה הפלה ושבה למוסקבה. באותה שנה היגרו הוריה, אחיה ואחותה לסנט לואיס שבארצות הברית.
פעילותה בארץ
עריכהרובינא עלתה לארץ ישראל עם קבוצת שחקני "הבימה" בשנת 1928, והפכה לסמל התיאטרון העברי בכלל וסמל לתיאטרון "הבימה" בפרט. את פרסומה קנתה במחזה של ש. אנסקי "הדיבוק" (שבמקורו נקרא: "בין שני עולמות"), היא שיחקה במחזה את תפקיד הכלה לאה'לה רדופת הדיבוק. הפופולריות של המחזה התבטאה גם בלוגו של "הבימה", שבמשך שנים היה נערה לבושת שמלה לבנה עם שתי צמות ארוכות - דמותה של רובינא בהצגה "הדיבוק".
כל תפקיד שביצעה ב"הבימה" היה ספוג דרמטיות והבעה, כשרובינא מתייחסת לכל תפקיד ברצינות רבה על-פי שיטת סטניסלבסקי. במהלך מלחמת העולם השנייה הופיעה בפני חיילי הבריגדה היהודית באיטליה ובמקומות נוספים. לאחר סיום המלחמה הופיעה בפני עצורי המחנות ברפיח ובלטרון. במהלך מלחמת העצמאות הופיעה בפני חיילי צה"ל.
חנה רובינא זכתה להרבה הוקרה והערצה מצד הציבור, שחרג מתחום שוחרי התיאטרון בזכות אישיותה המיוחדת והנונ-קונפורמיזם בגישתה החברתית. בשנת 1934 הביאה לעולם בת מחוץ לנישואין, מקשרי אהבתה עם המשורר אלכסנדר פן, שלימים נודעה כזמרת אילנה רובינא.
במהלך חגיגות העשור להקמת המדינה, ב-1958, הקריאה את מגילת העצמאות בטקס שבו שוחזר מעמד הכרזת המדינה בבית העצמאות. בערב יום העצמאות התשכ"ח 1968 השיאה משואה לציון 50 שנה לתיאטרון העברי[3].
ב-1933 שיחקה בסרט "צבר" וב-1968 שיחקה בסרט "איריס" לצידו של גדעון שמר.
בשנותיה האחרונות על הבמה זכתה רובינא להשתתף במחזות שונים של המחזאי נסים אלוני. אלוני אף כתב במיוחד עבורה את התפקיד הראשי במחזה "דודה ליזה". רובינא שיחקה את מאדאם זארה הצוענייה במחזהו של אלוני "הצוענים של יפו", ובגיל מבוגר במיוחד שיחקה את דונה קריסטינה במחזה "אדי קינג", גם הוא משל אלוני.
רובינא החמירה מאוד בענייני משמעת כלפי צופי התיאטרון ולא פעם הפסיקה הצגה באמצע כאשר הקהל לא התנהג כראוי. תלמידי בתי הספר שנכחו בהצגה "חנה סנש" של אהרן מגד זוכרים כחוויה טראומטית את הרגע שזו הפסיקה סצנה מרגשת, כשדמותה מבקרת בכלא ההונגרי אצל בתה, אותה שיחקה מרים זוהר, ופנתה לתלמידים בקהל וצעקה: "להפסיק לפצח גרעינים!".
רובינא הייתה פעילה על הבמה כמעט עד יום מותה. תפקידה הבימתי האחרון היה המלכה האם ב"ריצ'רד השלישי", אך היא לא הגיעה אפילו לפרמיירה ופרשה בשל סיבות רפואיות. במשך שנים התגוררה ברחוב גורדון בתל אביב, ובסוף ימיה שהתה בבית אבות ברעננה,[4] שם נפטרה בט"ז בשבט תש"מ (3 בפברואר 1980) בגיל 91. הותירה את בתה, אילנה רובינא, ונכדה. יום לאחר מכן הוצב ארונה בבית "הבימה" ושמעון פינקל ספד לה. היא נטמנה בבית העלמין קריית שאול.
פרסים והוקרה
עריכהרובינא זכתה בפרסים ותוארי כבוד רבים, בהם:
- 1955 – פרס גנסין למשחק מטעם תיאטרון הבימה.[5]
- 1956 – פרס ישראל בתחום התיאטרון (עם הענקתו בפעם הראשונה), בזכות תפקידה בהצגה "מדיאה" בתיאטרון הבימה.[6]
- 1957 – אבירת מסדר האמנויות והספרות של צרפת.
- 1970 – אזרחית של כבוד של העיר תל אביב[7] (בטרם הוחל להעניק את האות יקיר העיר תל אביב).
- 1975 – דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת תל אביב.
הנצחתה
עריכהכבר בשנת 1937 יצר הגרפיקאי מירון סימה אלבום הדפסים ובו עשרה הדפסי אבן שנקרא "חנה רובינא בחיים ועל הבמה". ב-1956 יצר הדפס נוסף של דמותה בתפקיד מדיאה.
עוד בחייה (שנה לפני מותה) קרא תיאטרון "הבימה" את אולם ההופעות הגדול על שמה. בערים תל אביב, חיפה, באר שבע, פתח תקווה והרצליה נקראו רחובות על שמה.
ב-18 בפברואר 1992, הנפיק לזכרה דואר ישראל בול עליו שלוש דיוקנאות שלה, ושובל של רישום בניין תיאטרון הבימה עם כיתובית של ציטטה ממחזה הדיבוק: "ערגתי בצמא אל המעיין". האמנית רות מלכא (ברקמן) עיצבה את הבול.
בשנת 1993 התפרסם הרומן "נשף חברים", אותו כתב הסופר והאמן עמוס אריכא. הרומן מתמקד בסיפור אהבתם של רובינא ואלכסנדר פן. ברומן זה העדיף אריכא להציג את גיבוריו בשמות אחרים, אך ביטא את עוצמת סיפור האהבה הנחשב למרתק ביותר בתולדות הבוהמה התוססת של תל אביב. אריכא שהוא בנו של הסופר הנודע יוסף אריכא, נולד בתל אביב וגדל בתוך חוגי הבוהמה מילדותו והכיר היטב הן את רובינא והן את פן, אותו ביקר בפעם האחרונה שבועות אחדים לפני מותו של המשורר באפריל 1972.
בשנת 2014 העלו הסופרת נאוה מקמל-עתיר והבמאית צביה הוברמן מופע בשם "רובינא מתחת לאיפור", העוסק בדמותה ומשלב קטעי וידאו מחייה. בשנת 2017 העלו דפנה אנגל ושי להב הצגה לילדים על חייה בשם "חנה רובינא: האגדה" לציון מאה שנים לייסוד הבימה.
יעל שרוני שיחקה את דמותה הפארודית של רובינא בסדרת המערכונים "היהודים באים", תוך הדגשתו של המשחק הדרמטי שאפיין אותה ואת בני דורה ובכך הפכה את דמותה לקאלט.
דמויות שביצעה (רשימה חלקית)
עריכה- דבורה – "נשף בראשית" (1918)
- אם המשיח – "היהודי הנצחי" (1919)
- לאה'לה – "הדיבוק" (1922)
- גברת אלווינג – "רוחות" (1924)
- המשיח - "הגולם" (1925)
- תמר – "כתר דוד" (1928)
- רחב הזונה ואנה היצאנית – "קצווי הכרך" (1932)
- יהודית – "בכור השטן" (1934)
- פורציה – "הסוחר מוונציה" (1936)
- דונה איזבלה – "האנוסים" (1938)
- האם – "האם" (1939)
- מירל'ה – "מירל'ה אפרת" (1939)
- מיכל – "מיכל בת שאול" (1941)
- יוקסטה – "אדיפוס המלך" (1947)
- גברת אלבינג – "רוחות" (1947)
- רבקה – "בערבות הנגב" (1949)
- אמא קוראז' – "אמא קוראז' וילדיה" (1951)
- לאורה - "האב" (1952)
- אללה רנטהיים - "יון גבריאל בורקמן" (1953)
- לינדה – "מותו של סוכן" (1953)
- ליידי מקבת' – "מקבת'" (1954)
- מדיאה – "מדיאה" (1955)
- הסבתא – "העצים מתים זקופים" (1959)
- גב' פרולה – "כל אדם והאמת שלו" (1963)
- מרי טיירון – "מסע ארוך אל תוך הלילה" (1965)
- דודה ליזה - "דודה ליזה" (1969)
- צרועה (אם המלך) – "אכזר מכל המלך" (1969)
- מאדאם זארה – "הצוענים של יפו" (1971)
- דונה כריסטינה - "אדי קינג" (1975)
- המלכה האם (הדוכסית מיורק) – "ריצ'רד השלישי" (1979)
לקריאה נוספת
עריכה- שמעון פינקל, חנה רובינא: מונוגרפיה על רקע זכרונות, תל אביב: עקד, 1978.
- עמוס אריכא, "נשף חברים", רומן (1993 - הוצאת שלגי תל אביב).
- כרמית גיא, המלכה נסעה באוטובוס: רובינא ו"הבימה", תל אביב: עם עובד (ספרית זגגי), תשנ"ו 1995.
קישורים חיצוניים
עריכה- חנה רובינא, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
- חנה רובינא, באתר "אידיבי", מאגר הידע העברי לקולנוע ישראלי ועולמי
- חנה רובינא, בתוך: שמעון לב-ארי, "מדריך 100 שנה לתיאטרון העברי", באתר החוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב
- חנה רובינא, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
- חנה רובינא, באתר MusicBrainz (באנגלית)
- חנה רובינא, דף שער בספרייה הלאומית
- חנה רובינא, בארכיון הבימה
- חנה רובינא, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
- חנה רובינא באתר ארכיון הבימה
- דורית ירושלמי, חנה רובינא, באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית)
- הסוכנות היהודית, חנה רובינא, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
- דוד תדהר (עורך), "חנה רובינה", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ד (1950), עמ' 1802
- דנה פולס, חנה רובינא, באתר הסוכנות היהודית
- חנה רובינא, בתוך: שמעון לב-ארי, "מדריך 100 שנה לתיאטרון העברי", באתר החוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב
- מידע על חנה רובינא בקטלוג הספרייה הלאומית
- דוד לאזר, ראשים בישראל | חנה רובינא, או: אם המשיח בוכה – וצוחקת, מעריב, 1 בינואר 1954
- חנה רובינא: טעם האושר, דבר, 5 באוקטובר 1958 (במדור לרגל יובל ה-40 ל"הבימה")
- רות בונדי, סודה של דודה ליזה, דבר, 29 בנובמבר 1968, המשך
- טלילה בן-זכאי, התיאטרון הוא סם-החיים שלי, מעריב, 20 בספטמבר 1974, המשך (במלאת לה 85)
- רובינא קבעה: לא נשארים באמריקה, דבר, 20 באוקטובר 1978, המשך (פרק מתוך ספר זיכרונותיו של שמעון פינקל)
- טלילה בן-זכאי, חנה רובינא ז"ל – 69 תפקידים ב-90 שנות חיים, מעריב, 3 בפברואר 1980
- מיכאל הנדלזלץ, רובינא, דבר, 8 בפברואר 1980
- מחוות-שיר לחנה רובינא, מעריב, 8 בפברואר 1980 – שירים מאת נתן אלתרמן, שמעון הלקין, שלמה טנאי, יוכבד בת-מרים ואלכסנדר פן
- מירב קריסטל, רובינא מתפייטת, באתר ynet, 29 בינואר 2007
- יאיר אשכנזי, לאן נעלמו פריטים יקרי ערך מעיזבונה של חנה רובינא, באתר הארץ, 3 בספטמבר 2015
- יאיר אשכנזי, חנה רובינא חוזרת להבימה, באתר הארץ, 10 בינואר 2016
- מרב יודילוביץ', כך הייתה חנה רובינא, באתר ynet, 9 בינואר 2010
- הבימה: מערכה ראשונה: חנה רובינא, סרטון באתר יוטיוב, הטלוויזיה החינוכית הישראלית (כולל קטעים מ"הדיבוק" ומהצגות נוספות; קולה נשמע: 5:59)
- על תרומתה של חנה רובינא באתר "בננות"
- חנה רובינא ודוד בן-גוריון בבלוג של ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
- חנה רובינא: ההצגה, באתר ישראל היום
- חן מלול, כשחנה רובינא נדבקה בחיידק הבמה, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 06.03.2018
- זיוה שמיר, הגבירה בארגמן ובבלואים- שירי אהבה והערצה של אלתרמן הצעיר ל"גברת הראשונה" חנה רובינא, עתון 77, גיליון 119, דצמבר 1989
- חנה רובינא – הגברת הראשונה של התיאטרון העברי (כולל הקלטת קטעים מריאיון איתה), אתר האקדמיה ללשון העברית
הערות שוליים
עריכה- ^ על תאריך הולדתה ראו עוד להלן.
- ^ כרמית גיא בביוגרפיה של רובינא מצביעה על 1888 כשנה הסבירה ביותר לפי התייחסויות של רובינא ומכריה (כרמית גיא, המלכה נסעה באוטובוס: רובינא ו"הבימה", תל אביב תשנ"ו 1995, עמ' 16, הערה). התאריך בערכה באנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו הוא ט' בתשרי 1892 (דוד תדהר (עורך), "חנה רובינה", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ד (1950), עמ' 1802).
- ^ משואות בהר הרצל במלאת 20 למדינה, למרחב, 3 במאי 1968
- ^ מתה חנה רובינא, דבר, 3 בפברואר 1980.
- ^ ר. עזריה, לילה לילה | כלת הערב: "בת העם ותפארתו", מעריב, 20 במרץ 1955.
- ^ חולקו 12 "פרסי ישראל" תשט"ז, דבר, טורים 2–3, 17 באפריל 1956.
- ^ "עם כל הופעה של חנה רובינא על הבמה – נעשה יותר חם בלב", מעריב, 7 במאי 1970.