(Translated by https://www.hiragana.jp/)
מהומות סטונוול – ויקיפדיה
ויקיפדיה

מהומות סטונוול

סדרה של עימותים כלפי המשטרה בניו-יורק

מהומות סטונוול (באנגלית: Stonewall riots, המכונות גם התקוממות סטונוול, פרעות סטונוול ומרד סטונוול) הייתה סדרת הפגנות ספונטניות של חברי הקהילה הגאה בתגובה לפשיטה משטרתית, שהחלה בשעות הבוקר המוקדמות של 28 ביוני 1969, בבר הסטונוול אין בשכונת גריניץ' וילג' במנהטן, ניו יורק. מבקרי הבר לצד מבקרי ברים אחרים עבור לסביות והומואים בשכונה ואנשי השכונה נלחמו לצד חברי הקהילה כאשר פשיטת המשטרה נעשתה אלימה. הפרעות נחשבות באופן נרחב כאחד האירועים החשובים ביותר שהובילו לייסוד התנועה לשחרור הגייז ולמאבק של המאה העשרים למען זכויות להט"ב בארצות הברית, ובהמשך היוו נקודת מפנה היסטורית אף לחברי הקהילה הגאה ברחבי העולם.[1][2][3][4][5][6]

מהומות סטונוול
תאריכי המאבק 28 ביוני 1969 – 3 ביולי 1969 (6 ימים) עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום סטונוול אין עריכת הנתון בוויקינתונים
קואורדינטות 40°44′02″N 74°00′08″W / 40.7338°N 74.0021°W / 40.7338; -74.0021
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
הבניין בו שכן הבר "סטונוול אין" בגריניץ' וילג', מנהטן שהיווה את אירועי מהומות סטונוול ביוני 1969 המוגדר כיום כאתר היסטורי לאומי

בשנות החמישים והשישים עמדו הומואים אמריקאים בפני מערכת משפט אנטי-הומוסקסואלית. קבוצות הומוסקסואליות מוקדמות בארצות הברית החלו להיאבק לקבלת הומוסקסואלים בחברה והעדיפו חינוך לא-עימותי עבור הומוסקסואלים והטרוסקסואלים כאחד. השנים האחרונות של שנות השישים היו עם זאת שנויות במחלוקת, מכיוון שתנועות חברתיות ופוליטיות רבות פעלו בהן, כגון התנועה האפרו-אמריקאית לזכויות האזרח, התרבות הנגדית של שנות השישים והתנועה נגד מלחמת וייטנאם. השפעות אלה, יחד עם הסביבה המתקדמת של שכונת גריניץ' וילג', שימשו כזרזים לפרעות סטונוול.

מעט מאוד מקומות עבודה קיבלו בברכה הומוסקסואלים בשנות החמישים והשישים. מי שכן עשו זאת היו לעיתים קרובות ברים הומוסקסואליים, שבשל אופיים הבלתי חוקי נוהלו על ידי קבוצות פשע מאורגנות; בעלי הברים והמנהלים היו לעיתים רחוקות הומוסקסואלים בעצמם. גם סטונוול אין היה בבעלות המאפיה האמריקאית.[7] אף על פי שפשיטות המשטרה על ברים הומוסקסואליים היו שגרתיות בשנות השישים, השוטרים איבדו במהירות את השליטה במצב בבר סטונוול אין ב-28 ביוני. המתיחות בין משטרת ניו יורק לתושבים הומוסקסואליים בגריניץ' וילג' פרצה למחאות נוספות בערב למחרת ושוב מספר לילות יותר מאוחר. בתוך שבועות התארגנו תושבי השכונה בקבוצות פעילים כדי לרכז מאמצים בהקמת מקומות בילוי להומוסקסואלים ולסביות שיהיו פתוחים לגבי נטייתם המינית מבלי חשש שיעצרו אותם על כך.

גם לאחר פרעות סטונוול, גברים הומוסקסואלים ולסביות בניו יורק התמודדו עם מכשולים מגדריים, גזעיים ומעמדיים בהפיכתם לקהילה מגובשת. בתוך חצי שנה הוקמו שני ארגונים של פעילים הומואים בניו יורק, שהתרכזו בטקטיקות עימותיות, ושלושה עיתונים הוקמו כדי לקדם זכויות לגברים הומוסקסואליים ולסביות. שנה לאחר המרד, לציון יום השנה ב-28 ביוני 1970, התקיימו צעדות הגאווה הראשונות בניו יורק, לוס אנג'לס וסן פרנסיסקו.[8] יום השנה להתפרעויות הונצח גם בשיקגו וצעדות דומות נערכו בערים נוספות. תוך מספר שנים, נוסדו ארגוני זכויות הומוסקסואלים רבים ברחבי ארצות הברית והעולם. בשנת 2016 הוקמה האנדרטה הלאומית של סטונוול.

כיום מתקיימים מדי שנה אירועי גאווה להט"בים ברחבי העולם לקראת סוף חודש יוני לציון קיום מהומות סטונוול. בשנת 2019 התקיים אירוע הגאווה העולמי "WorldPride" תחת הכותרת "סטונוול 50" בניו יורק להנצחת 50 שנה למרד סטונוול עם אנשי העירייה לצד השתתפותם של כ-5 מיליון איש בהם תיירים ואזרחים מקומיים במנהטן. ב-6 ביוני 2019, מפקח משטרת ניו יורק, ג'יימס פ'ניל, התנצל רשמית מטעם משטרת ניו יורק על מעשי קציניה באירועי המהומות בשנת 1969.[9][10]

רקע

עריכה

הומוסקסואליות בארצות הברית של המאה העשרים

עריכה
 
המדינות בארצות הברית לפי השנה בה בוטלו האיסורים על יחסי מין אנאלים.
  בוטלו לפני 1970
  בוטלו בין 1970 ל-1989
  בוטלו בין 1989 ל-2002
  בוטלו בשנת 2003 על ידי בית המשפט העליון
  ערך מורחב – בהלת הלבנדר

בעקבות המהפך החברתי של מלחמת העולם השנייה, אנשים רבים בארצות הברית חשו ברצון נלהב "להחזיר את הסדר החברתי לפני המלחמה ולהחזיק את כוחות השינוי", לדברי ההיסטוריון בארי אדם על ידי הדגש הלאומי של אנטי-קומוניזם. הסנטור ג'וזף מקארתי ערך דיונים בחיפוש אחר קומוניסטים בממשלת ארצות הברית, בצבא ובסוכנויות ומוסדות אחרים במימון ממשלתי, מה שהוביל לפרנויה לאומית. אנרכיסטים, קומוניסטים ואנשים אחרים שנחשבו לא אמריקאים וחתרניים נחשבו לסיכוני ביטחון. גברים הומוסקסואלים ולסביות נכללו ברשימה זו על ידי משרד החוץ האמריקני על פי התיאוריה כי הם רגישים לסחטנות. בשנת 1950, חקירת סנאט בראשות קלייד רהוי ציינה בדו"ח, "מקובל להאמין שמי שעוסק במעשי גלויים של סטייה מדובר על חסר יציבות רגשית של אנשים נורמליים", ואמר כי כל המודיעין של הממשלה הוא סוכנויות "שמסכימות לחלוטין כי סוטים במין בממשל מהווים סיכונים ביטחוניים". בין השנים 1947–1950 נדחו 1,700 בקשות למשרה פדרלית, 4,380 איש שוחררו מהצבא ו-420 פוטרו מעבודותיהם הממשלתיות בגין חשד לנטייה הומוסקסואלית. נאשמים על רקע "עבירת מין הומוסקסואלית" היו עלולים להישלח למוסדות לחולי נפש לכל חייהם, ובשבע מדינות ארצות הברית אחרות מותר היה למדינה לבצע בהם סירוס פיזי בכפייה. הטיפולים הרווחים על ידי הממסד הפסיכיאטרי בארצות הברית של שנות החמישים והשישים לצורך "ריפוי" של הומוסקסואלים, כללו בין השאר, סירוס, היפנוזה, טיפולים בחשמל וניתוח אונות מוחי.[11]

לאורך כל שנות החמישים והשישים, לשכת החקירות הפדרלית של ארצות הברית (FBI) ומחלקות המשטרה ערכו רשימות של הומוסקסואלים ידועים ומפעלים וחברים המועדפים עליהם לצד שירות הדואר של ארצות הברית אשר עקב אחר כתובות בהן נשלח חומרים הומוסקסואליים. ממשלות מדינות ומדינות מקומיות הלכו בעקבותיה, ברים עם בעלים הומואים ולסביות הושבתו ולקוחותיהם נעצרו ונחשפו בעיתונים. ערים ביצעו "טיאטוא" כדי להיפטר משכונות, פארקים, ברים וחופים של הומוסקסואליים, הם הוציאו מחוץ לחוק את לבישת בגדי המגדר ההפוך (קרוס-דרסינג) ואוניברסיטאות גירשו מדריכים החשודים בהיותם הומואים. בנוסף לחוסר היכולת של עובדי המדינה ואנשי הציבור להזדהות כהומוסקסואלים או לתמוך ביחס הוגן כלפיהם, לא יכלו גם אנשי תקשורת, תיאטרון וקולנוע להזדהות או למחות כנגד היחס ההומופובי, על מנת שלא יוכנסו לרשימה השחורה של הוליווד.[12]

בשנת 1952 איגוד הפסיכיאטרים האמריקני הציג את ההומוסקסואליות במדריך האבחון והסטטיסטי (DSM) כהפרעה נפשית. מחקר רחב היקף על הומוסקסואליות בשנת 1962 שימש כדי להצדיק הכללת ההפרעה כחשש נסתר פתולוגי לכאורה מהמין השני הנגרם על ידי יחסי הורים וילדים טראומטיים. תפיסה זו השפיעה רבות על מקצוע הרפואה. אולם בשנת 1956, הפסיכולוגית אוולין הוקר ביצעה מחקר שהשווה את האושר והטבע המותאם היטב של גברים הומוסקסואליים המזוהים עם גברים עם גברים הטרוסקסואליים ולא מצאה שום הבדל. המחקר שלה הדהים את הקהילה הרפואית והפך אותה לגיבורה של גברים הומוסקסואליים ולסביות רבות, אך הומוסקסואליות נותרה ב-"DSM" עד 1974.[13]

אקטיביזם הומופילי

עריכה
  ערך מורחב – הומופיל
 
חתונתן של בנות הזוג פיליס ליון ודל מרטין מייסדות הארגון "בנותיה של ביליטיס", 2004
 
חברי אגודת אגודת מאטאשין בצילום קבוצתי

בתגובה למגמה זו, שני ארגונים התגבשו באופן עצמאי זה לזה כדי לקדם את עניינם של גברים הומוסקסואלים ולסביות ולספק הזדמנויות חברתיות בהן יוכלו להתרועע ללא חשש שייעצרו. הומוסקסואלים באזור לוס אנג'לס הקימו את אגודת מאטאשין בשנת 1950, בביתו של הפעיל לזכויות להט"ב וילדים הקומוניסטי, הארי היי. מטרותיהם היו לאחד הומוסקסואלים, לחנכם, לספק מנהיגות ולסייע ל-"סטיותיהן המיניות" בבעיות משפטיות. בהתמודדות עצומה עם גישתם הרדיקלית, בשנת 1953 העבירה מאטאשין את התמקדותם בהתבוללות ומכובדות. הם נימקו כי ישנו יותר דעת הציבור לגבי הומוסקסואליות על ידי הוכחתם של גברים הומוסקסואלים ולסביות כי הם אנשים נורמליים ולא שונים מהטרוסקסואלים. זמן קצר לאחר מכן נפגשו מספר נשים בסן פרנסיסקו בחדרי המגורים שלהן כבדי להקים את הארגון הבנות של ביליטיס עבור לסביות. אף על פי ששמונה הנשים שיצרו את הארגון התחברו יחד כדי שיהיה להן מקום בטוח לרקוד, ככל שהארגון גדל, הן פיתחו מטרות דומות לאגודת מטאצ'ין ודחקו בחברותיהן להיטמע בחברה הכללית.

אחד האתגרים הראשונים לדיכוי השלטון הגיע בשנת 1953. ארגון זכויות להט"ב בשם ".ONE, Inc" פרסם כתב עת בשם "ONE". שירות הדואר האמריקני סירב לשלוח את גיליון אוגוסט שלו, שעניינו הומוסקסואלים בנישואים כגון זוגות הטרוסקסואלים, בטענה שהחומר היה "מגונה" אף על פי שהיה מכוסה בעטיפת נייר חום. המקרה עבר לבסוף לבית המשפט העליון, שפסק בשנת 1958 כי הארגון יכול לשלוח את חומריו באמצעות שירות הדואר.

ארגונים הומופילים המזוהים כקבוצות למען זכויות להט"ב כיום, גדלו במספרם והתפשטו לחוף המזרחי. בהדרגה חברי הארגונים הללו התעצמו. הפעיל פרנק קמני היה למי שייסד את אגודת מאטאשין בעיר הבירה וושינגטון. הוא פוטר משירות המפות של צבא ארצות הברית בגין היותו הומוסקסואל ופנה לבית משפט ללא הצלחה להחזירו. קמני כתב בפנייתו כי הומוסקסואלים אינם שונים מהטרוסקסואלים, ולעיתים קרובות כיוון את מאמציו למקצוענים בתחום בריאות הנפש, שחלקם השתתפו בפגישות עם אגודת מאטאשין וארגון הבנות של ביליטיס ואמרו לחבריהם שהם "לא תקינים". בשנת 1965, חדשות על הומוסקסואלים הכלואים במחנות עבודה בקובה עוררו את אגודת מאטאשין בעיר הבירה וניו יורק לארגן הפגנות מול האו"ם והבית הלבן. הפגנות דומות נערכו אז גם בבנייני ממשלה אחרים. המטרה הייתה למחות על היחס הלא מוסרי להומוסקסואלים בקובה ואפליה בתעסוקה ברחבי ארצות הברית.[14][15] במקביל, הפגנות של התנועה האפרו-אמריקאית לזכויות האזרח וההתנגדות למלחמת וייטנאם התגברו, בשכיחות ובחומרה לאורך כל שנות השישים, וכך גם עימותיהם עם כוחות המשטרה.

התנגדות מוקדמת והתפרעויות

עריכה
  ערך מורחב – מהומות קפיטריית קומפטון
 
לוחית זיכרון שהוצבה בקפיטריית קומפטון לציון 40 שנה למהומות באוגוסט 1966

בשוליים החיצוניים של כמה קהילות הומואים קטנות היו אנשים שקראו תיגר על הציפיות המגדריות. הם היו גברים נשיים ונשים גבריות, או אנשים שהתלבשו וחיו בניגוד למגדר שלהם שהוקצה בלידה, בין אם במשרה חלקית או במשרה מלאה. המינוח העכשווי סיווג אותם כטרנסווסטיטים והם היו הנציגים הגלויים ביותר של מיעוטים מיניים בזמנו. אגודת מאטאשין והבנות של ביליטיס ראו את האקטיביסטים שנעצרו בגין לבישת בגדים מהמין השני כמקבילה למאבקים של ארגוניהם, דומים אך נפרדים באופן ברור.

אנשים הומוסקסואלים, לסביות, ביסקסואלים וטרנסג'נדרים ערכו מהומה קטנה בבית הקפה קופר דו-אגוזים בלוס אנג'לס בשנת 1959 בתגובה להתנכלויות המשטרה כלפיהם.[16] באירוע גדול יותר בשנת 1966 בסן פרנסיסקו, מלכות דראג, הוסטלים ונשים טרנסיות ישבו בקפיטריה של קומפטון, כשהמשטרה הגיעה לעצור אנשים שנראו כגברים מבחינה פיזית אשר לבושים כנשים. לאחר מכן התפתחה מהומה, כשפטרוני הקפיטריה זרקו כוסות, צלחות ושברו את חלונות הפרספקס בקדמת המסעדה וחזרו כעבור מספר ימים כדי לרסק את החלונות לאחר שהוחלפו. הפרופסורית סוזן סטרייקר מסווגת את מהומת הקפיטריה של קומפטון כמעשה של "אפליה טרנסג'נדרית, ולא כמעשה של אפליה נגד נטייה מינית". התקוממות זו סימנה את תחילתו של אקטיביזם טרנסג'נדרי בסן פרנסיסקו.

גריניץ' וילג'

עריכה
  ערך מורחב – גריניץ' וילג'

בשכונות במנהטן בגריניץ' וילג' ובהארלם היו אוכלוסיות הומוסקסואליות ולסביות נכבדות לאחר מלחמת העולם הראשונה, כאשר אנשים ששירתו בצבא ניצלו את ההזדמנות להתיישב בערים גדולות יותר. המובלעות של גברים הומוסקסואליים ולסביות, שתוארו בסיפור בעיתון כ-"נשים קצרות שיער וגברים ארוכי שיער", פיתחו תת-תרבות מובהקת במהלך שני העשורים הבאים. איסור הועיל בשוגג למפעלים הומוסקסואליים, שכן שתיית אלכוהול נדחקה מתחת לרדאר יחד עם התנהגויות אחרות שנחשבו "לא מוסריות". העיר ניו יורק העבירה חוקים נגד הומוסקסואליות בעסקים ציבוריים ופרטיים, אך מכיוון שהאלכוהול היה מבוקש מאוד, הדיבור המדויק ומוסדות השתייה המאולתרים היו כה רבים וזמניים שהרשויות לא הצליחו לפשוט על כולם. עם זאת, פשיטות המשטרה נמשכו, וכתוצאה מכך נסגרו מפעלים איקוניים כגון ה-"Eve's Hangout" בשנת 1926.[17]

 
המשורר היהודי-אמריקאי אלן גינסברג (שמאל) שכתיבתו גילמה פתיחות חסרת תקדים לגבי הומוסקסואליות בתקופת דור הביט בשנות החמישים

הדיכוי החברתי של שנות החמישים הביא למהפכה תרבותית בגריניץ' וילג'. קבוצה של משוררים, שלימים נקראו משוררי הביט, כתבה על הרעות של הארגון החברתי באותה תקופה, מהללת אנרכיה, סמים והנאות נהנתניות על רקע התאמה חברתית ללא עוררין, צרכנות וחשיבה סגורה. מתוכם, אלן גינסברג וויליאם ס. בורוז - תושבי גריניץ' וילג' אשר כתבו בישירות וכנות על הומוסקסואליות. כתביהם משכו אנשים ליברליים אוהדים, כמו גם הומוסקסואלים המחפשים קהילה להשתייך אלייה.

בתחילת שנות ה-60 של המאה הקודמת, מסע לטהר את העיר ניו יורק מברים הומוסקסואליים היה בתוקף מלא בפקודת ראש העיר רוברט פ. וגנר הבן, שהיה מוטרד מתדמיתה של העיר לקראת היריד העולמי ב-1964. העירייה ביטלה את רישיונות המשקאות החריפים של הברים ושוטרים סמויים פעלו כדי ללכוד כמה שיותר גברים הומוסקסואלים. שיטת המעצר כללה בדרך כלל קצין סמוי שמצא אדם בבר או בגן ציבורי, ועסק איתו בשיח פלירט. אם השיחה פנתה לעבר האפשרות שהם יעזבו יחד - או שהקצין קנה לאיש משקה - הוא נעצר על שידול. סיפור אחד בניו יורק פוסט תיאר מעצר בחדר הלבשה בחדר כושר, שם תפס הקצין את מפשעתו, נאנח ואיש בסביבה אשר שאל אותו אם הוא בסדר - נעצר. באותה תקופה עורכי הדין מעטים היו שיגנו על תיקים לא רצויים כמו אלה וחלק מאותם עורכי דין החזירו את שכר טרחתם לקצין המעצר.

אגודת מטאצ'ין הצליחה לגרום לראש העיר שנבחר לאחרונה ג'ון לינדזי לסיים את מסע לכידת המשטרה בעיר ניו יורק אשר בזמן פרוץ המהומות הייתה העיר נתונה במהלכו של מסע בחירות לראשות העירייה. ג'ון לינדזי, ראש העיר המכהן, הפסיד בבחירות המוקדמות במפלגתו ויצא בקריאה לנקות את העיר מברים, ובמיוחד כאלו מסוגו של "סטונוול אין" שפעל ללא רישיון למכירת משקאות, כלל גברברי גו-גו לבושים בלבוש מינימלי, ולטענת המשטרה היה בעל קשרים לפשע המאורגן. אף כי לא היו חוקים האוסרים לשירות הומוסקסואלים, בתי המשפט איפשרו את שיקול הדעת באישור וביטול רישיונות משקאות חריפים לעסקים שעלולים להפוך ל-"פרועים".[7] למרות האוכלוסייה הגבוהה של גברים הומוסקסואלים ולסביות שקראו לגריניץ' וילג' כביתם, היו מעט מאוד מקומות מלבד ברים, שם הם הצליחו להתכנס בגלוי מבלי שהוטרדו או נעצרו. בשנת 1966 התקיים האגודת מטאצ'י "בניו יורק "לגימה" בבר בגריניץ' וילג' בשם "ג'וליוס", בו השתתפו גברים הומוסקסואליים, כדי להמחיש את האפליה בפניה עומדיה.[18]

סטונוול אין

עריכה
  ערך מורחב – סטונוול אין

פונדק סטונוול, הממוקם ברחוב כריסטופר 51 ו-53, יחד עם כמה מפעלים אחרים בעיר, היה בבעלות משפחת הפשע בג'נוב.[7] בשנת 1966, שלושה מחברי המאפיה השקיעו 3,500 דולר כדי להפוך את סטונוול אין לגיי בר לאחר שהיה מסעדה ומועדון לילה להטרוסקסואלים. אחת לשבוע שוטר היה אוסף מעטפות במזומן כתמורה המכונה "גייולה", מכיוון שלסטונוול אין לא היה רישיון למכירת משקאות חריפים, לא היו לו מים זורמים מאחורי הבר וכוסות מלוכלכות הועברו דרך אמבטיות מים והוחזרו מיד, לא היו יציאות אש והשירותים גברו באופן עקבי. אף על פי שהבר לא שימש לזנות, התקיימו מכירות סמים ופעילויות אחרות בשוק השחור. זה היה הבר היחיד לגברים הומוסקסואליים בניו יורק בו היה מותר לרקוד.

עצרת פומבית מול פונדק סטונוול שחגגה את העברת חוק לגליזציית נישואים חד מיניים במדינת ניו יורק דקות קודם לכן, יוני 2011
 
לוח הנצחת בר סטנוול אין כאתר היסטורי, 2016

המבקרים בפונדק סטונוול בשנת 1969 התקבלו על ידי סדרן שבדק אותם דרך עינית בדלת. גיל השתייה החוקי היה 18 וכדי להימנע משירות לא חוקי של שוטרים סמויים (שנקראו "לילי חוק", "אליס בלו שמלה" או "תג בטי"), על העומד בכניסה חובה להכיר את המבקרים. דמי הכניסה בסופי שבוע היו 3 דולר, עבורם קיבל הלקוח שני כרטיסים שניתן היה להחליף בשני בקבוקי שתייה. פטרונים נדרשו לחתום את שמם בספר כדי להוכיח שהבר הוא "מועדון בקבוקים" פרטי, אך לעיתים נדירות הם חתמו על שמם האמיתי. בסטונוול היו שתי רחבות ריקודים. הפנים נצבע בשחור והפך אותו לחושך מאוד בפנים, עם אורות ג'ל פועמים או אורות שחורים. אם הבחינו במשטרה, נדלקו אורות לבנים רגילים, אשר סימנו שכולם חייבים להפסיק לרקוד או לגעת אחד בשני. בחלק האחורי של הבר היה חדר קטן יותר שאותו פקדו "מלכות" זה היה אחד משני הברים שאליהם יכלו ללכת גברים שהתאפרו וצבעו את שיערם (אם כי היו לבושים בבגדי גברים). הלקוחות היו "98 אחוז גברים" אך לעיתים כמה לסביות הגיעו לבר. גברים מתבגרים צעירים יותר אשר הוגדרו כחסרי בית, שישנו בפארק כריסטופר הסמוך, היו מנסים להיכנס לבר כדי שהלקוחות יקנו להם משקאות. גיל הלקוחות נע בין בני העשרה העליונים לתחילת שנות השלושים והתמהיל הגזעי הופץ באופן שווה בקרב פטרונים לבנים, שחורים והיספנים. בגלל שילוב האנשים השווה שלו, מיקומו ומשיכת הריקודים, פונדק סטונוול היה ידוע בעיני רבים כ-"בר ההומואים בעיר".

פשיטות משטרה על ברים הומוסקסואליים היו תכופות, והתרחשו בממוצע אחת לחודש לכל בר. ברים רבים החזיקו משקאות נוספים בלוח סודי שמאחורי הבר, או במכונית במורד הרחוב, כדי להקל על חידוש העסקים במהירות האפשרית אם נתפס אלכוהול. הנהלת עורכי הדין ידעה בדרך כלל על פשיטות מראש, ופשיטות התרחשו מספיק מוקדם בערב כדי שהעסק יוכל להתחיל לאחר סיום המשטרה. במהלך פשיטה אופיינית, האורות נדלקו והלקוחות עמדו בשורה ובדקו את תעודות הזהות שלהם. אלה ללא זיהוי או לבושים באופן מלא נעצרו. אחרים הורשו לעזוב. חלק מהגברים, כולל אלה שנגררו, השתמשו בכרטיסי הגיוס שלהם כזיהוי. נשים נדרשו ללבוש שלושה בגדים נשיים והיו נעצרות אם יימצאו שאינן לובשות אותן. בדרך כלל נעצרו גם עובדים והנהלת הברים. התקופה שמיד לפני 28 ביוני 1969, התאפיינה בפשיטות תכופות של ברים מקומיים - כולל פשיטה על פונדק סטונוול ביום שלישי לפני ההתפרעויות - וסגירת "Checkerboard", "Tele-Star", ושני מועדונים נוספים בגריניץ' וילג'.[19]

ההיסטוריון דייוויד קרטר מציג מידע המצביע על כך שבעלי המאפיה של סטונוול והמנהל סחטו לקוחות עשירים יותר, במיוחד אלה שעבדו ברובע הפיננסי. כך שנראה שהיו מרוויחים יותר כסף מסחיטה מאשר מכירות משקאות בבר. קרטר הסיק שכאשר המשטרה לא הצליחה לקבל קיקבס (סוג של שוחד במשא ומתן בו משלמים עמלה למקבל השוחד בתמורה לשירותים הניתנים) מסחיטה וגניבת איגרות חוב סחירות (שהוקל על ידי לחיצה על לקוחות הומואים בוול סטריט), היא החליטה לסגור את סטונוול אין לצמיתות.

הפשיטה

עריכה

פשיטת המשטרה

עריכה
 
תיאור חדרי פונדק סטונוול מבפנים, 1969

שתי שוטרות סמויות ושני שוטרים סמויים נכנסו לבר מוקדם באותו הערב כדי לאסוף ראיות חזותיות, כאשר "חוליית המוסר הציבורי" המתינה בחוץ לאות. לאחר שהיו מוכנים, הקצינים הסמויים קראו לגיבוי מהמתחם השישי באמצעות טלפון התשלום של הבר.

בשעה 01:20 ביום שבת, 28 ביוני 1969, הגיעו ארבעה שוטרים בבגדים פשוטים בחליפות כהות, שני שוטרי סיור במדים, הבלש צ'ארלס סמית', וסגן המפקח סימור אורן, לדלתות הכפולות של פונדק סטונוול והודיעו "משטרה! אנחנו לוקחים את המקום!" המוזיקה כובתה והאורות הראשיים נדלקו. כ-205 איש היו בבר באותו הלילה. פטרונים שמעולם לא חוו פשיטת משטרה היו מבולבלים. כמה שהבינו מה קורה החלו לרוץ אחר דלתות וחלונות בשירותים, אך המשטרה חסמה את הדלתות. מייקל פאדר, אשר נכח בפשיטה אמר כי,

"הדברים קרו כל כך מהר שדי נתפסת בלי לדעת. פתאום היו שם שוטרים ונאמר לנו שכולם יעמדו בתורים ושהזיהוי שלנו יהיה מוכן".

הפשיטה לא התנהלה כמתוכנן. ההליך הסטנדרטי היה לסדר את הפטרונים, לבדוק את זיהוים ולגרום לשוטרות לקחת לקוחות הלבושים במגדר ההפוך לשירותים כדי לאמת את מינם, ומעצר כל הנוכחים שנראים כגברים פיזית ולבושים כנשים. אלה שלבשו בגדי נשים באותו הלילה סירבו ללכת עם הקצינים וגברים בתור החלו לסרב להציג את פרטי הזיהוי שלהם. המשטרה החליטה לקחת את כל הנוכחים לתחנת המשטרה, לאחר שהפרידה בין החשודים בחדר בחלק האחורי של הבר. מריה ריטר, שמשפחתה לא ידעה שהיא מזדהה כאישה בהיותה גבר, נזכרה כי, "הפחד הכי גדול שלי היה שאעצר. הפחד השני הכי גדול שלי היה שהתמונה שלי תהיה בעיתון או בדיווח טלוויזיה בשמלה!". גם פטרונים וגם שוטרים נזכרו כי תחושת אי נוחות התפשטה במהירות רבה, שלובתה על ידי שוטרים שהחלו לתקוף חלק מהלסביות על ידי "הרגשת חלקים לא הולמים כראוי" תוך כדי חיפושיהם.

המשטרה הייתה אמורה להעביר את האלכוהול של הבר בקרונות סיור. במהלך הפשיטה נתפסו 28 בקבוקי בירה ו-19 בקבוקים של משקאות חריפים, אך עגלות הסיור טרם הגיעו, כך שהפטרונים נדרשו להמתין כרבע שעה. מי שלא נעצר שוחרר מדלת הכניסה, אך הם לא עזבו במהירות כרגיל. במקום זאת הם עצרו בחוץ והמון ברחוב התחיל לגדול ולהתבונן. תוך מספר דקות התאספו בחוץ בין 100 ל-150 איש, חלקם לאחר ששוחררו מתוך הבר, וחלקם לאחר שהבחינו במכוניות המשטרה וההמון. חלק מההמון בחוץ החלו למחוא כפיים ולהצדיע לשוטרים בצורה מוגזמת בהיותם בועטים מבקרים מהבר אל הרחוב.

כשהגיע עגלת הסיור הראשונה, נזכר הפקח פיין כי הקהל - שרובו הומוסקסואלים - "גדל לפחות פי עשרה ממספר האנשים שנעצרו וכולם השתתקו מאוד". בלבול סביב תקשורת רדיו עיכב את הגעת העגלה השנייה. השוטרים החלו ללוות את אנשי המאפיה לעגלה הראשונה, לקול תרועה של המתבגרים. בהמשך הועמסו על העגלה עובדים קבועים. צופה מהצד צעק, "כוח הומוסקסואלי!", מישהו התחיל לשיר את שיר המחאה "We Shall Overcome" (אנחנו נתגבר) והקהל הגיב בשעשוע ובהומור כללי טוב מהול ב-"עוינות גוברת ואינטנסיבית". קצין דחף אדם בגרירה, שהגיב והכה אותו בראשו בארנקו כשהקהל התחיל להשתולל. הסופר אדמונד ווייט, שעבר במקום, נזכר: "כולם חסרי מנוחה וכועסים. לאף אחד אין סיסמה, לאף אחד אין גישה, אלא משהו מתבשל". פרוטות, ואז בקבוקי בירה, הושלכו לעבר העגלה כששמועה התפשטה דרך הקהל לפיה פטרונים שעדיין בתוך הבר הוכו.

התגוששות פרצה כאשר אישה אזוקה לוותה מדלת הבר לעגלת המשטרה הממתינה מספר פעמים. היא ברחה שוב ושוב ונלחמה עם ארבעה שוטרים, בקללות ובצעקות, במשך כ-10 דקות. היא תוארה כ-"קציצה ניו יורקית טיפוסית" ו-"קצבת אבן", ונפגעה בראשה על ידי קצין, כפי שטען עד, והתלוננה כי אזיקיה היו הדוקים מדי. עוברי אורח נזכרו כי האישה, שזהותה נותרה לא ידועה (אשר תוארה כסטורמה דלרברי על ידי חלקם), עוררה את הקהל להילחם כשהביטה לעוברי האורח וצעקה, "למה אתם לא עושים משהו?!" לאחר שקצין אסף אותה והשליך אותה בחלק האחורי של העגלה, ההמון הפך לאספסוף זועם.[20]

 
היום הראשון של עימותי ההמון עם המשטרה, התצלום הידוע היחיד בליל ההתפרעויות הראשון
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

פריצת עימותים אלימים

עריכה

המשטרה ניסתה לרסן חלק מהאזרחים, והפילה מספר אנשים, מה שהסית את ההמון עוד יותר. חלק מהאזיקים בעגלה נעלמו כאשר המשטרה השאירה אותם ללא השגחה (בכוונה, על פי כמה מהעדים). כשהקהל ניסה להפוך את עגלת המשטרה ושתי מכוניות משטרה השוטרים - עזבו מיד, כשהמפקח אורן קורא להם לחזור בהקדם האפשרי. המהומה החלה למשוך יותר ויותר אנשים בעוד מישהו מהקהל הצהיר כי על הבר פשטו כי "הם לא שילמו לשוטרים", שאליו מישהו אחר צעק "בואו נשלם להם!". מטבעות נזרקו באוויר לעבר המשטרה כשהקהל צועק "חזירים!" פחי בירה הושלכו בנוסף והמשטרה התפרצה, ופיזרה חלק מהקהל שמצא אתר בנייה בסמוך עם ערימות לבנים. המשטרה, שנמצאה במספר גדול בין 500 ל-600 איש, תפסה כמה אנשים, בהם זמר העם (והמנטור של בוב דילן) דייב ואן רונק שנמשך למרד מבר שנמצא במרחק שתי דלתות מפונדק סטונוול. ואן רונק אמנם לא היה הומוסקסואל, אך הוא חווה אלימות משטרתית כשהשתתף בהפגנות נגד המלחמה בווייטנאם: "מבחינתי, כל מי שעמד נגד השוטרים היה בסדר איתי ובגלל זה נשארתי בכל בפעם שהסתובבת השוטרים עוררו זעם מסוים". ואן רונק היה אחד משלושה עשר המפגינים שנעצרו באותו לילה עשרה שוטרים.

מספר דיווחים על המהומה טענו כי לא היה שום ארגון או סיבה נראית לעין להפגנה, מה שנוצר היה ספונטני. מייקל פאדר הסביר כי:

"לכולנו הייתה תחושה קולקטיבית כאילו היה לנו מספיק חרא מסוג זה. זה לא היה משהו מוחשי שאיש לא אמר לאף אחד אחר, זה היה כאילו הכל במהלך השנים הגיע לשיא באותו לילה מסוים במקום מסוים וזו לא הייתה הפגנה מסודרת... כול הקהל הרגיש שלעולם לא נחזור. זה היה כמו הקש האחרון. הגיע הזמן להחזיר משהו שתמיד נלקח מאיתנו... כל מיני אנשים, כל הסיבות השונות, אבל בעיקר זה היה זעם מוחלט, כעס, צער, הכל בשילוב, והכל פשוט עבר את דרכו. המשטרה היא שעשתה את רוב ההרס. ניסינו לחזור ולהשתחרר. והרגשנו שיש לנו סוף סוף חופש, או לפחות חופש להראות שאנחנו דורשים חופש. לא היינו הולכים בשקט בלילה ונותנים להם לדחוף אותנו סביב - זה כמו לעמוד על מקומך בפעם הראשונה ובצורה ממש חזקה וזה מה שתפס את המשטרה בהפתעה. היה משהו באוויר, החופש איחר זמן רב ואנחנו נלחמנו עליו. זה התקיים בצורות שונות, אבל בשורה התחתונה - אנחנו לא הולכים להיעלם".

התצלום הידוע היחיד שצולם במהלך הלילה הראשון של ההתפרעויות, שצולם על ידי הצלם העצמאי ג'וזף אמרוסיניני, מראה את הנוער ההומלס חסר הבית שישן בפארק כריסטופר הסמוך, כשהוא מתחבט במשטרה בעוד ג'קי וטומי הורמונה נמצאים בקצה השמאלי.

עלון של אגודת מאטאשין חודש לאחר מכן הציע את ההסבר מדוע התרחשו הפרעות: "הוא פונה בעיקר לקבוצת אנשים שאינם רצויים במקומות אחרים של מפגש חברתי הומוסקסואלי או אינם יכולים להרשות לעצמם זאת... סטונוול הפך לביתם של אלה. כשזו פשטה, הם נלחמו עליו. זה והעובדה שאין להם מה להפסיד מלבד המקום הגאה הכי סובלני ורחב רוח בעיר, מסביר מדוע".

פחי אשפה, אשפה, בקבוקים, סלעים ולבנים הושלכו לעבר הבניין ושברו את החלונות. סילביה ריברה הגיבה לאירועים באומרה, "אתם מתייחסים אלינו כמו חרא כל השנים? אה-אה. עכשיו תורנו!... זה היה אחד הרגעים הגדולים בחיי".[21] ההמון הדליק אשפה באש ודחף אותה דרך החלונות השבורים כשהמשטרה תפסה צינור אש. מכיוון שלא היה להם לחץ מים, הצינור לא היה יעיל בפיזור ההמון ונראה היה שהוא רק עודד אותם.

 
פארק כריסטופר, בו נפגשו רבים מהמפגינים לאחר הלילה הראשון של התפרעות כדי לדבר על מה שקרה, אשר בו מוצג כעת פסל של ארבע דמויות לבנות מאת ג'ורג' סיגל המנציח את ציון הדרך.[22]

הסלמה

עריכה
  ערך מורחב – חנות הספרים אוסקר ויילד
 
חנות הספרים אוסקר ויילד, 2007

כוח הסיור הטקטי (TPF) של משטרת ניו יורק הגיע לשחרור המשטרה הכלואה בבר סטונוול. עין של קצין אחד נחתכה ומספר אחרים נפגעו מפסולת מעופפת. בוב קולר, שהלך עם כלבו ליד סטונוול באותו לילה, ראה את ה-"TPF" מגיע באומרו: "הייתי בפרעות מספיק כדי לדעת שהכיף נגמר... השוטרים הושפלו לחלוטין. זה מעולם לא קרה. הם היו כועסים יותר. ממה שאני מניח שהם היו אי פעם, כי כל האחרים התפרעו... אבל הפיות לא היו אמורות להתפרע... אף קבוצה מעולם לא אילצה שוטרים לסגת לפני כן, אז הכעס היה פשוט עצום. כלומר, הם רצו להרוג". במספרים גדולים יותר, המשטרה עיכבה את כל מי שרק יכולה והכניסה אותם לעגלות סיור כדי להגיע לכלא, אף על פי שהמפקח אורן נזכר כי "פרצו קרבות עם הטרנסווסטיטים, שלא נכנסו לעגלת הסיור". זכרו אושר על ידי עד אחר מעבר לרחוב שאמר: "כל מה שיכולתי לראות היה טרנסווסטיטים נלחמים בזעם". ה-"TPF" יצר פלנקס וניסה לנקות את הרחובות על ידי צעדה איטית ודחיקת הקהל לאחור. ההמון לעג בגלוי לשוטרים. הקהל הריע, והתחיל קווי בעיטה מאולתרים ושר למנגינת השיר "Ta-ra-ra Boom-de-ay".

קרייג רודוול, הבעלים של חנות הספרים אוסקר ויילד, דיווח שצפה במשטרה רודפת אחרי המשתתפים ברחובות העקומים, רק כדי לראות אותם מופיעים מעבר לפינה הבאה מאחורי המשטרה. חברי ההמון עצרו מכוניות והפכו אחת מהן כדי לחסום את רחוב כריסטופר. חנותו, נחשבה לחזית המאבק של תנועת השחרור הלהט"בי למען זכויות להט"ב בארצות הברית. בתקופה בה הומואים ולסביות רבות השתמשו בשמות בדויים על מנת להימנע ממעצרים, פעל בחנות חדר אחורי ששימש לצורכי מפגש והתארגנות פוליטית ובו תוכננו מאבקים, פעולות ישירות והפגנות. במהלך השנים ספגה החנות גילויי הומופוביה כאשר חלונות המקום נופצו, התקבלו בה איומים לפיצוץ חבלני, וכתובות גרפיטי "להרוג את המתרוממים" רוססו על קירות החנות. היא הוקמה בשנת 1967 על ידי האקטיביסט קרייג רודוול שהיה בן זוגו של הארווי מילק, ואחד האישים הבולטים בקהילה הגאה של ניו יורק. הוא סייע, בין היתר, לארגן את מצעד הגאווה הראשון בעיר והשפעתו על המאבק לשוויון זכויות במדינה הייתה רבה.

בשעה 4:00 לפנות בוקר, הרחובות כמעט ונקו. אנשים רבים התאספו בקרבת המקום בפארק כריסטופר לאורך כל הבוקר, מבולבלים באי אמון ממה שהתרחש. עדים רבים זכרו את השקט הסוריאליסטי והמוזר שירד לרחוב כריסטופר, אם כי המשיך להיות "חשמל באוויר". אחד המפגנים תיאר זאת בכך: "היה יופי מסוים בעקבות ההתפרעות... היה ברור לי, לפחות בעיני, שהרבה אנשים באמת היו הומואים, ואתה יודע, זה היה הרחוב שלנו". שלוש עשרה אנשים נעצרו. חלק מהקהל אושפז, וארבעה שוטרים נפצעו. כמעט הכל בפונדק סטונוול היה שבור. המפקח אורן התכוון לסגור ולפרק את פונדק סטונוול באותו לילה. טלפונים בתשלום, שירותים, מראות, ג'וקבוקס ומכונות סיגריות נופצו כולם, הן בהתפרעות והן על ידי המשטרה.

הלילה השני של הפרעות

עריכה

במהלך המצור על סטונוול, קרייג רודוול התקשר לעיתונים ניו יורק טיימס, ניו יורק פוסט ולדיילי ניוז כדי לספר להם מה קורה. כל שלושת העיתונים כיסו את המהומות, העיתון היומי הניח סיקור בעמוד הראשון. הידיעה על המהומה התפשטה במהירות ברחבי גריניץ' וילג', מונעת משמועות כי היא אורגנה על ידי הסטודנטים למען חברה דמוקרטית, הפנתרים השחורים, או שהופעלה על ידי "שוטר הומוסקסואלי ששותפו לחדרו הלך לרקוד בסטונוול בניגוד לרצון הקצין". כל היום השבת, ב-28 ביוני, אנשים באו לבהות בפונדק סטונוול השרוף, כתובות גרפיטי הופיעו על קירות הבר באימרות של "כוח גרור", "הם פלשו לזכויות שלנו", "תומכים בכוח הומוסקסואלי" ו-"אפשרו לגליזציה של ברים הומוסקסואליים ", יחד עם האשמות בגזל השוטרים - ובנוגע למעמד הלשכה - "אנחנו פתוחים".[23]

למחרת בלילה, התפרעו שוב סביב רחוב כריסטופר. רבים מאותם אנשים חזרו מהערב הקודם - הוסטלים, צעירי רחוב ו-"מלכות" - אך אליהם הצטרפו גם פרובוקטורים משטרתיים, עוברי אורח סקרנים ואפילו תיירים. עבור רבים ראויה לציון התערוכה הפתאומית של חיבה הומוסקסואלית בפומבי, כפי שתוארה על ידי עד: "מללכת למקומות שבהם היית צריך לדפוק על דלת ולדבר עם מישהו דרך עינית כדי להיכנס. היינו בחוץ. היינו ברחובות".

אלפי אנשים התכנסו מול סטונוול, שנפתח שוב, ומילאו את רחוב כריסטופר עד שההמון נמשך לגושים סמוכים. ההמונים הקיפו אוטובוסים ומכוניות, והפגינו מול אזרחים אלא אם הודו שהם הומואים או ציינו את תמיכתם במפגינים. מרשה פ. ג'ונסון, מלכת דראג אפרו-אמריקאית אשר יחד עם זאזו נובה וג'קי הורמונה, הוכרו כשלוש מפגינות שנודעו שהיו בחוד החנית "של הדחיפה נגד המשטרה",[24] בעודן טיפסו על מנורה והפילו שקית כבדה על מכסה המנוע של ניידת משטרה, וניפצו את השמשה הקדמית.

כמו בערב הקודם, הושלכו פחי אשפה שרופים ברחבי השכונה. יותר ממאה שוטרים נכחו מהמתחם הרביעי, החמישי, השישי והתשיעי, אך לאחר השעה 2:00 לפנות בוקר הגיע כוח הסיור הטקטי (TPF) שוב. מרדפי משטרה התחממו ודעכו, כאשר המשטרה תפסה מפגינים, שרוב העדים תיארו כ-"סיסים" או "סווישים", ההמון זינק לכבוש אותם מחדש. קרבות הרחוב נמשכו שוב עד השעה 4:00 לפנות בוקר. המשורר היהודי-אמריקאי, אלן גינזברג, אשר גר במשך שנים רבות ברחוב, תוך כדי הליכה הביתה מביקורו בפונדק סטונוול, הצהיר בפני לוסיאן טרוסקוט, "אתה יודע, החבר'ה שם היו כל כך יפים - הם איבדו את המראה הפצוע הזה שהיה מזויף לפני 10 שנים". הפעילות בגריניץ' וילג' לא הייתה רציפה ביום השני והשלישי, בין היתר בגלל גשם. האירועים ביום רביעי בלילה נמשכו כשעה וסוכמו על ידי עד, "המילה נאמרה. רחוב כריסטופר ישוחרר".

תוצאות

עריכה
  ערך מורחב – התזכורת השנתית
 
הפגנת זכויות הומואים בכיכר טרפלגר בלונדון, כולל חברי חזית השחרור הגאה (GLF) אשר הנהיג צעדות ופעילויות אחרות, מה שהוביל למצעד הגאווה הבריטי הראשון בשנת 1972 בממלכה המאוחדת

תחושת הדחיפות התפשטה במהרה ברחבי גריניץ' וילג', אפילו לתושבים שלא היו עדים לפרעות. רבים שהתרגשו מהמרד השתתפו בפגישות ארגוניות וחשו כי זו הזדמנות לנקוט בפעולה. ב-4 ביולי 1969 ביצעה אגודת מאטאשין את המחאה השנתית שלה מול היכל העצמאות בפילדלפיה, המכונה "תזכורת השנתית". המארגנים קרייג רודוול, פרנק קמני, רנדי וויקר, ברברה גיטינגס וקיי לאהוזן, שהשתתפו במהלכה במשך שנים, נסעו באוטובוס יחד עם מוחאים אחרים מניו יורק לפילדלפיה.

חזית השחרור הגאה

עריכה

אף על פי שאגודת מאטאשין הייתה קיימת מאז שנות החמישים, רבות מהשיטות שלהן נראו קלות מדי עבור אנשים שהיו עדים או קיבלו השראה מהפרעות. מאטאשין זיהה את שינוי הגישה בסיפור בעלון שלהם שכותרתו, "טיפת סיכת הראש שנשמעה ברחבי העולם". כאשר חבר מאטאשין הציע הפגנת נרות "חביבה ומתוקה" הקהל זעם וצעק, "מתוקה? בולשיט! זה התפקיד שהחברה אילצה את המלכות האלה לשחק".עד מהרה הוקמה החזית השחרור הגאה (חזית שחרור ההומואים באנגלית), הארגון ההומוסקסואלי הראשון שהשתמש במילה "הומו" בשמו.

עיתונאות

עריכה

תוך חצי שנה מפרעות סטונוול, הפעילים פתחו עיתון ברחבי העיר בשם "Gay", הם ראו בכך צורך מכיוון שהפרסום הליברלי ביותר בעיר - "The Village Voice" - סירב להדפיס את המילה "גיי" בפרסומות המחפשות חברים ומתנדבים חדשים. שני עיתונים נוספים נפתחו בתוך שישה שבועות: "!Come Out" (צא החוצה! - כוונה למונח "יציאה מהארון") ו-"Gay Power" (כוח גיי). קהל הקוראים של שלושת כתבי העת עלה במהירות בין 20,000 ל-25,000 איש.

הברית לפעילות גאה

עריכה

פשיטות על ברים הומוסקסואליים לא נעצרו לאחר פרעות סטונוול. במרץ 1970 פשט סגן המפקח סימור אורן על "גלגל המזלות" ו-"רחוב בארו 17", לאחר הצהריים ללא רישיון משקאות חריפים או אכלוס. כ-167 אנשים נעצרו. אחד מהם היה דייגו וינאלס, אזרח ארגנטינאי שנבהל כל כך עד שהוא עלול להיות מגורש על היותו הומוסקסואל עד שהוא ניסה להימלט ממתחם המשטרה על ידי קפיצה מחלון בן שתי קומות, תוך שהוא משליך את עצמו על קצה של גדר 14 אינץ' 14 (36 ס"מ). הניו יורק דיילי ניוז הדפיס בעמוד הראשון תמונה גרפית של הצעיר. חברי הברית לפעילות גאה ארגנו צעדה מפארק כריסטופר אל המתחם השישי בו מאות גברים הומוסקסואלים, לסביות ואוהדים ליברלים התעמתו בשלום עם כוח הסיור הטקטי. הם גם נתנו חסות למסע כתיבת מכתבים לראש העיר לינדזי בו המפלגה הדמוקרטית בגריניץ' וילג' וחבר הקונגרס אד קוץ' הגיש תביעות לסיום פשיטות על ברים הומוסקסואלים בעיר. פונדק סטונוול נמשך לפעול כשבועות ספורים לאחר המהומה. באוקטובר 1969 הועמד להשכרה.

 
הפגנת זכויות להט"ב במערב ברלין, 1973

מצעד הגאווה

עריכה
  ערך מורחב – מצעד הגאווה

ציוני יום השחרור של רחוב כריסטופר, ב-28 ביוני 1970, חגגו את יום השנה הראשון לפרעות בסטונוול באספה ברחוב כריסטופר, עם צעדות גאווה בו זמנית בלוס אנג'לס ובשיקגו, אלו היו צעדות הלהט"ב הראשונות בהיסטוריה של ארצות הברית. בשנה שלאחר מכן התקיימו מצעדי גאווה בבוסטון, דאלאס, מילווקי, לונדון, פריז, מערב ברלין וסטוקהולם. מצעד הגאווה בניו יורק כיסה כ-51 רחובות, מרחוב כריסטופר לסנטרל פארק. המצעד ארכה פחות ממחצית הזמן המתוכנן בגלל התרגשות הצועדים, אך גם עקב הזהירות לגבי הליכה בעיר עם כרזות גאות ושלטים. אמנם היתר המצעד הועבר שעתיים בלבד לפני תחילת הצעדה, אך הצועדים נתקלו בהתנגדות מועטה מצד הצופים. הניו יורק טיימס דיווח בעמוד הראשון כי הצועדים תפסו את הרחוב כולו במשך כ-15 בלוקים עירוניים.[25] הדיווח של וילג' ווייס היה חיובי לגבי המצעד אשר תיאר את "ההתנגדות החזיתית שצמחה מפשיטת המשטרה על פונדק סטונוול לפני שנה". בשנת 1972 נכללו הערים אטלנטה, באפלו, דטרויט, וושינגטון הבירה, מיאמי, מיניאפוליס, פילדלפיה וסן פרנסיסקו.

פרנק קאמני הבין עד מהרה את השינוי המרכזי שהביאו פרעות סטונוול. הוא היה מארגן אקטיביזם גאה בשנות החמישים, והוא היה רגיל לשכנוע הטרוסקסואלים שהומואים אינם שונים מהם. כאשר הוא ואנשים אחרים צעדו מול הבית הלבן, משרד החוץ והיכל העצמאות רק חמש שנים קודם לכן, מטרתם הייתה להראות שהם יכולים לעבוד עבור ממשלת ארצות הברית. כ-10 איש צעדו אז עם קאמני והם לא התריעו בפני שום עיתונות על כוונותיהם לעשות זאת. אף על פי שהיה המום מהמהפך על ידי המשתתפים בתזכורת השנתית בשנת 1969, הוא ציין מאוחר יותר כי, "בתקופת סטונוול היו לנו חמישים עד שישים קבוצות הומואים במדינה. שנה אחר כך היו לפחות 1,500. שנתיים אחר כך, עד כמה שניתן היה לספור עלו ל-20,500".

בדומה לצערו של קמני על תגובתו שלו לשינוי עמדותיו רק לאחר המהומות, הסופר והפעיל הגאה רנדי וויקר תיאר את מבוכתו בנטייתו המינית כ-"אחת הטעויות הגדולות בחייו". הדימוי של הומוסקסואלים המתנקמים במשטרה, לאחר כל כך הרבה שנים של התרת טיפול כזה ללא עוררין, "עורר רוח בלתי צפויה בקרב הומוסקסואלים רבים". קיי לאהוזן, שצילמה את הצעדות בשנת 1965, הצהירה כי "עד שנת 1969 נקראה תנועה זו בדרך כלל תנועה הומוסקסואלית או הומופילית... פעילים חדשים רבים רואים בסטונוול את התקוממות לידתה של תנועת השחרור הגאה. גאווה הומוסקסואלית בקנה מידה עצום". דייוויד קרטר, במאמרו "מה שהפך את סטוניוול לשונה", הסביר כי אף על פי שהיו מספר התקוממויות לפני סטונוול, הסיבה שסטונוול היה כה משמעותי היה שאלפי אנשים היו מעורבים, המהומה נמשכה זמן רב (שישה ימים), היא הייתה הראשונה שזכתה לסיקור תקשורתי גדול, והיא עוררה את הקמתן של קבוצות זכויות הומוסקסואליות רבות.[26]

מורשת

עריכה
 
הפגנת זכויות הומואים בוושינגטון די סי, ארצות הברית בתחילת שנות השבעים
 
משתתפים במצעד הגאווה בסטוקהולם, שוודיה עם הכיתוב "זכרו את סטונוול" בשנת 2008
 
מודעת כיתוב "סטונוול היה מהומה" במהלך מצעד הגאווה בברלין, גרמניה בשנת 2009
 
חלוץ זכויות ההומואים האמריקאים ופעיל השלום מוריס קייט, הנחשב למייסדי תנועת זכויות האזרח של הומוסקסואלים ולסביות בארצות הברית
 
הצעדה הלאומית השנייה בוושינגטון למען זכויות לסביות והומוסקסואלים בשנת 1987
 
השלט שהשאירה משטרת ניו יורק בעקבות הפשיטה על בר סטונוול אשר מוצג כעת בכניסתו

קהילה

עריכה

בתוך שנתיים מפרעות סטונוול ארגוני זכויות להט"ב החלו להתקיים בכל עיר אמריקאית גדולה, כמו גם בקנדה, אוסטרליה ומערב אירופה.[27] לאנשים שהצטרפו לארגוני אקטיביסטים לאחר המהומות, היה מעט מאוד משותף למעט משיכתם המינית. רבים שהגיעו לפגישות נדהמו ממספר הרב של קיבוץ הומואים במקום אחד. גזע, מעמד, אידאולוגיה ומגדר הפכו למכשולים תכופים בשנים הראשונות שלאחר הפרעות. מכשולים אלו הודגמו במהלך עצרת סטונוול בשנת 1973, רגע אחרי שברברה גיטינגס שיבחה באופן נמרץ את מגוון הקהל, הפעילה הפמיניסטית ז'אן אולירי מחתה על מה שהיא רואה כ-"לעג של נשים על ידי מתלבשות ומלכות דראג". במהלך נאומה של אולירי, בו טענה כי מלכות דראג לעגו לנשים על ערך בידור ורווח, האקטיביסטיות סילביה ריברה ולי ברוסטר קפצו על הבמה וצעקו "את הולכת לברים בגלל מה שעשו מלכות דראג עשו עבורך ואת אומרת לנו להפסיק להיות אנחנו עצמנו!" גם מלכות הדראג וגם הפמיניסטיות הלסביות שנכחו בעצרת נותרו בתחושת "גועל" מנאומה של אולירי.

אולירי פעלה בתחילת שנות ה-70 להוצאת טרנסג'נדרים מפתרון בעיות של זכויות להט"ב משום שהיא הרגישה כי "קשה מדי להשיג זכויות לטרנסג'נדרים". סילביה ריברה עזבה את ניו יורק באמצע שנות ה-70, ועברה להתגורר בצפון מדינת ניו יורק,[28] אך מאוחר יותר חזרה לעיר באמצע שנות התשעים כדי לסייע למען חסרי בית בקהילה הגאה.[28] חילוקי הדעות הראשוניים בין המשתתפים בתנועות, לעומת זאת, התפתחו לעיתים קרובות לאחר הרהור נוסף. במשך השנים הצטערה אולירי על עמדתה כנגד מלכות הדראג שאמרה במהלך נאומה בשנת 1973 באומרה,

"במבט לאחור, אני מוצאת את זה כל כך מביך מכיוון שההשקפות שלי השתנו כל כך הרבה מאז. לעולם לא הייתי נתפסת על קרוס-דרסינג היום. זה היה נורא. איך יכולתי להדיר טרנסווסטיטים ובמקביל לבקר את הפמיניסטיות שעשו כמיטב יכולתן באותם הימים כדי להדיר לסביות?".

הצמיחה של הפמיניזם הלסבי בשנות השבעים של המאה העשרים התנגשה לעיתים כל כך עם תנועת השחרור ההומוסקסואלית, עד שכמה לסביות סירבו לעבוד עם גברים הומוסקסואליים. לסביות רבות מצאו את עמדותיהם של גברים פטריארכליים ושוביניסטים וראו אצל גברים הומואים את אותן תפיסות מוטעות לגבי נשים שראו אצל גברים הטרוסקסואלים. הנושאים החשובים ביותר לגברים הומוסקסואליים - לכידה ושידול ציבורי - לא חולקו על ידי לסביות. בשנת 1977 נערכה עצרת גאווה לסבית כאלטרנטיבה לשיתוף נושאים של גברים הומוסקסואליים. הפעילה הוותיק ברברה גיטינגס בחרה לעבוד בתנועה לזכויות הומואים והסבירה זאת באמורה כי "זה עניין של איפה זה הכי כואב? מבחינתי זה הכי כואב לא בזירה הנשית, אלא בזירה הגאה".

לאורך שנות השבעים, לאקטיביזם גאה היו הצלחות משמעותיות. אחד הראשונים והחשובים במהלכו היה ב-"זאפ" במאי 1970 בלוס אנג'לס בכינוס של איגוד הפסיכיאטרים האמריקני (APA) בכנס לשינוי התנהגות, במהלך סרט אשר הדגים את השימוש בטיפול בנזעי חשמלי כדי להפחית משיכה חד-מינית, קטעו מוריס קייט והחזית השחרור ההומו-לסבית (GLF) מהקהל את הסרט בקריאות של "עינויים!" ו-"ברבריות!". הם השתלטו על המיקרופון במטרה להודיע כי אנשי מקצוע בתחום הרפואה שקבעו טיפול כזה למטופליהם ההומוסקסואליים היו שותפים לעינויים. אף על פי שעזבו במהלך האירוע כ-20 פסיכיאטרים שהשתתפו, "GLF" אשר בילה את השעה במהלך אירוע הזאפ עם הנותרים, ניסה לשכנע אותם שהומוסקסואליים אינם חולי נפש. כאשר האיגוד הזמין פעילים הומוסקסואליים לשוחח עם הקבוצה בשנת 1972, הפעילים הביאו את ג'ון אפרייר, פסיכיאטר הומו שחבש מסכה, מכיוון שהרגיש שפעולתו בסכנה. בדצמבר 1973 בעיקר בגלל מאמציהם של פעילים הומוסקסואליים, הציע האיגוד פה אחד להסיר את ההומוסקסואליות מהמדריך האבחוני והסטטיסטי של הפרעות נפשיות.

גברים הומוסקסואליים ולסביות התכנסו בארגונים פוליטיים עממיים שהגיבו להתנגדות מאורגנת בשנת 1977. קואליציה של שמרנים אנטי-להט"בים בשם "הצילו את ילדינו" ערכה קמפיין לביטול פקודת זכויות אזרח במחוז דייד, פלורידה. הצילו את ילדינו הצליח מספיק כדי להשפיע על ביטולים דומים במספר ערים אמריקאיות בשנת 1978. עם זאת, באותה שנה הובס קמפיין אנטי-להט"בי בקליפורניה בשם "יוזמת בריגס", שהתכוון לפטר את עובדי בית הספרי ההומוסקסואליים במדינה. התגובה להשפעתם של הצילו את ילדינו וליוזמת בריגס בקהילה הגאה הייתה כה משמעותית עד כי היא כונתה "מהומות סטונוול השנייה" עבור פעילים רבים, וסימנה את התחלתם להשתתפות פוליטית. הצעדה הלאומית שהתקיימה בשנת 1979 בוושינגטון למען זכויות לסביות והומוסקסואלים נקבעה בתאום לחגיגות העשור למהומות סטונוול. ההיסטוריון מרטין דוברמן כתב כי, "העשורים שקדמו לסטונוול... ממשיכים להיחשב בעיני הומוסקסואלים ולסביות כתקופה נאוליתית עצומה".

השפעה והכרה מתמשכת

עריכה

ההתפרעויות שהובאו מפשיטת הבר הפכו לדוגמה מילולית של גברים הומוסקסואלים ולסביות שנלחמים חזרה על זכויותיהם וקריאה סמלית למאבק של אנשים רבים ברחבי העולם. ההיסטוריון דייוויד קרטר מעיר בספרו על מהומות סטונוול כי הבר עצמו היה עסק מורכב שייצג מרכז קהילתי, "המורשת האמיתית של פרעות סטונוול, היא המאבק המתמשך לשוויון לסביות, הומואים, דו מיניים וטרנסג'נדרים". ההיסטוריון ניקולס אדסל כותב:

"סטונוול הושווה למספר פעולות מחאה רדיקליות בהיסטוריה האמריקאית החל ממסיבת התה של בוסטון. אבל האנלוגיה הטובה ביותר ובוודאי כמעט עכשווית יותר היא סירובה של רוזה פארקס לעבור לחלק האחורי של האוטובוס במונטגומרי באלבמה, בדצמבר 1955, מה שהצית את התנועה המודרנית לזכויות האזרח. בתוך חודשים לאחר מהומות סטונוול, צצו קבוצות שחרור הומוסקסואליות ועלוני מידע בערים ובקמפוסים במכללות ברחבי אמריקה ואז גם בכל צפון אירופה".

לפני המרד בבר סטונוול, הומוסקסואלים היו, כפי שכותבים ההיסטוריונים דאדלי קלנדינן ואדם נגורני:

"לגיון סודי של אנשים, ידועים אך כאלו שהתעלמו, צחקו ובזו להם. וכמו המחזיקים בסוד, היה להם יתרון שהיה גם חיסרון, וזה היה נכון לאף קבוצת מיעוט אחרת בארצות הברית. הם היו בלתי נראים. שלא כמו אפרו-אמריקאים, נשים, אינדיאנים, יהודים, אירים, איטלקים, אסייתים, היספנים, או כל קבוצה תרבותית אחרת שנאבקו על כבוד ושוויון זכויות, להומוסקסואלים לא היה שום סימן פיזי או תרבותי, שום שפה או ניב שיכלו לזהות אותם. זה לזה, או לכל אחד אחר... אבל באותו לילה, לראשונה, ההסכמה הכפויה הפכה להתנגדות אלימה... מאותו הלילה חייהם של מיליוני גברים הומוסקסואלים ולסביות והיחס אליהם של גדלו יותר והתרבות בה הם חיו, החלה להשתנות במהירות. אנשים החלו להופיע בציבור כהומוסקסואלים, ודרשו לכבוד בחזרה".

 
פונדק החתול השחור בלוס אנג'לס אשר הוגדר ב-7 בנובמבר 2008 כאתר היסטורי-תרבותי

ההיסטוריונית ליליאן פדרמן מכנה את ההתפרעויות "הירייה שנשמעה ברחבי העולם", והסבירה כי, "מרד סטונוול היה מכריע מכיוון שהוא נשמע כעצרת לתנועה ההיא. זה הפך לסמל של כוח הומוסקסואלי ולסבי ברחבי העולם, על ידי קריאה לטקטיקה הדרמטית של אלימות בהפגנה ששימשה קבוצות מדוכאות אחרות לתקווה, האירועים בסטונוול רמזו כי להומוסקסואלים הייתה סיבה באותה מידה להיות מושפעים מהם". הסופרת והמנהיגה ג'ואן נסל אשר הקימה את "ארכיוני ההיסטוריה הלסבית" בשנת 1974 מייחסת לאירועי המהומות כי: "אני בהחלט לא רואה היסטוריה הומוסקסואלית ולסבית שמתחילה בסטונוול... ואני לא רואה התנגדות שמתחילה בסטונוול. מה שאני כן רואה הוא התארגנות היסטורית של כוחות, ושנות השישים שינו את האופן שבו בני האדם סבלו מנושאים בחברה בזמנו ומה הם סירבו לסבול יותר... אין ספק שקרה משהו מיוחד באותו לילה בשנת 1969 והפכנו את זה למיוחד יותר בצורך שלנו לקבל את מה שאני מכנה נקודת מוצא... זה יותר מורכב מאשר לומר שהכל התחיל בסטונוול".

אירועי הבוקר המוקדמים של 28 ביוני 1969, לא היו המקרים הראשונים של גברים הומוסקסואליים ולסביות שנלחמו נגד התעמרות המשטרה בעיר ניו יורק ובמקומות אחרים. בנוסף לאגודת מאטאשין אשר הייתה פעילה בנושא בערים מרכזיות כגון לוס אנג'לס ושיקגו, אנשים שוליים אחרים בחברה באופן דומה החלו את מהומות קפיטריית קומפטון בשנת 1966 של טרנסג'נדריות ברובע טנדרלוין בסן פרנסיסקו ומהומה נוספת הגיבה לפשיטה על פונדק החתול השחור בלוס אנג'לס בשנת 1967 לאחר שזוג גברים אשר התנשקו בפומבי הורשעו על פי סעיף 647 בחוק העונשין בקליפורניה בזמנו ונרשמו כעברייני מין לצד ערעורם לבית המשפט העליון אשר דחה את טענתם כי זכותם להגנה שווה בחוק, מה שהוביל להפגנה של כ-200 איש.

 
ציון יום שחרור רחוב כריסטופר בברלין, 2018

לצד ציון המאבק לזכויותיהם השוות של הקהילה הגאה בפני החוק, מספר נסיבות נוספות הפכו את הפרעות סטונוול לבלתי נשכחות. מיקום הפשיטה במנהטן התחתית היה גורם אשר היה מול משרדי וילג' ווייס, והרחובות העקומים הצרים העניקו לפורעים יתרון על פני המשטרה. רבים מהמשתתפים ותושבי גריניץ' וילג' היו מעורבים בארגונים פוליטיים שהצליחו למעשה לגייס קהילה הומוסקסואלית גדולה ומגובשת בשבועות ובחודשים שלאחר המרד. פן משמעותי נוסף של פרעות סטונוול היה ביום השחרור של רחוב כריסטופר, שגדל לאירועי הגאווה השנתיים ברחבי העולם לאחר מכן.

סטונוול (רשמית סטונוול שוויון בע"מ) היא ארגון צדקה לזכויות לה"ט בממלכה המאוחדת, שנוסד בשנת 1989 ונקרא על שם פונדק בסטונוול. פרסי סטונוול הם אירוע שנתי שקיימה הצדקה מאז 2006 כדי להכיר באנשים שהשפיעו על חייהם של לסביות, הומוסקסואלים וביסקסואלים בריטים.

 
בשנת 1995 נערך לראשונה "סדר יום השבת של סטונוול" בבית הכנסת "בני ישורון" בניו יורק.[29]
 
אנדרטת זיכרון לפעיל הלהט"ב גילברט בייקר בכיכר דה אמוטה-דה-סטונוול בפריז, צרפת
 
ב-6 ביוני 2019, פורסמה התנצלות ממפקח משטרת ניו יורק, ג'יימס פ'ניל, על פעולותיהם של קציניה במהומות סטונוול בשנת 1969
 
שלט האנדרטה הלאומית של סטונוול בכניסה לפארק כריסטופר

אמצע שנות התשעים התאפיין בהכללתם של שני המינים כקבוצה המיוצגת בקהילה הגאה, כאשר הם ביקשו להצליח להיכלל בפלטפורמה של הצעדה הלאומית בוושינגטון שנערכה בשנת 1993 למען שוויון זכויות. עם זאת, טרנסג'נדרים ביקשו גם הם להיכלל אך לא היו, אף כי שפה טרנס-כללית נוספה לרשימת הדרישות של הצעדה. הקהילה הטרנסג'נדרית המשיכה למצוא את עצמה מבורכת בו זמנית וסותרת את הקהילה הגאה כאשר עמדות לגבי אפליה מגדרית ולא בינארית והתמצאות פנסקסואלית התפתחו והסתכסכו יותר ויותר. בשנת 1994, העיר ניו יורק חגגה את "סטונוול 25" עם צעדה שחלפה על פני מטה האומות המאוחדות ונכנסה לסנטרל פארק שבמהלכה השתתפו כ-1.1 מיליון איש. האקטיביסטית הטרנסג'נדרית סילביה ריברה הובילה צעדה חלופית בעיר ניו יורק בשנת 1994 במחאה על הדרתם של טרנסג'נדרים מהאירועים. הנוכחות באירועי הגאווה צמחה משמעותית במהלך עשרות השנים, והובילה לצעדות גאווה רשמית או אירועי גאווה קטנים יותר בערים גדולות ברחבי העולם. אירועי גאווה בערים מסוימות מוגדרים כחגיגה השנתית הגדולה ביותר מכל סוג שהוא במדינה.

"סדר השבת של סטונוול" נערך לראשונה בבני ישורון, בית כנסת באפר ווסט סייד בניו יורק, בשנת 1995.[30]

נשיא ארצות הברית ה-44, ברק אובמה, הכריז על קיום "חודש הגאווה" ביוני 2009, וציין את ההתפרעויות כסיבה "להתחייב להשגת צדק שווה על פי החוק ללהט"בים.[31] השנה ציינה 40 שנה למהומות, ונתנה לעיתונאים ופעילים להרהר בהתקדמות שהושגה מאז 1969. פרנק ריץ' מהניו יורק טיימס ציין כי "אין חקיקה פדרלית להגנה על זכויותיהם של אמריקאים הומוסקסואליים". שנתיים לאחר מכן שימש פונדק סטונוול כנקודת מפגש לחגיגות לאחר שהסנאט של מדינת ניו יורק הצביע ללגליזציית נישואים חד מיניים. המעשה נחתם בחוק על ידי המושל אנדרו קואומו ב-24 ביוני 2011. אובמה התייחס לפרעות בסטונוול בקריאה לשוויון מלא במהלך נאום ההשבעה השני שלו ב-21 בינואר 2013 באומרו,[32]

"אנו, העם, מצהירים היום שכולנו נבראו שווים - הוא הכוכב שמנחה אותנו עדיין בדיוק כפי שהנחה את אבותינו דרך ועידת סנקה פולס, סלמה וסטונוול... המסע שלנו לא הושלם עד שייתיחסו לאחינו ואחיותינו הלהט"בים כמו לכל אחד אחר על פי החוק - כי אם אנו באמת נוצרים שווים, אז בוודאי האהבה זה לזה צריכה להיות שווה גם כן".

נאומו הפך לרגע היסטורי בהיותו הפעם הראשונה שנשיא הזכיר את זכויות הלהט"ב או את המילה "הומו" בנאום פתיחתו.[32][33]

בשנת 2014, סימן שהוקדש לפרעות סטונוול נכלל ב-"Legacy Walk", תצוגה ציבורית חיצונית בשיקגו שחגגה את היסטורית קהילת הלהט"ב.[34][35]

לאורך יוני 2019 התקיימה ברחבי ניו יורק אירועי הגאווה העולמיים, "WorldPride" תחת הכותרת "סטונוול 50" שהופקו על ידי "Heritage of Pride" בשותפות עם חטיבת הלהט"ב של תוכנית "I Love New York", לציון 50 שנה למהומות סטונוול. ההערכה הרשמית הסופית כללה כ-5 מיליון משתתפים שהשתתפו במנהטן לבדה, מה שהפך לאירוע חגיגת הלהט"ב הגדולה בהיסטוריה.[36] במקביל לחגיגות הגאווה בלטה התנצלות חסרת תקדים ממפקח משטרת ניו יורק, ג'יימס פ'ניל, ב-6 ביוני 2019, על פעולותיהם של קציניה במרד סטונוול בשנת 1969.[37][38]

ההנצחה הרשמית לציון 50 שנה למרד סטונוול התרחשה ב-28 ביוני 2019 ברחוב כריסטופר מול בר סטונוול אין. הנואמים באירוע כללו את ראש העיר ביל דה בלאזיו, הסנאטורית קירסטן גיליברנד, חבר הקונגרס ג'רלד נדלר, הפעילה האמריקאית אמה גונזלס, והפעילה העולמית רמי בוני.[39][40]

בשנת 2019, פריז, צרפת, הכתירה רשמית כיכר ברובע מארה כ-"כיכר דה אמוטה-דה-סטונוול".[41]

יום סטונוול

עריכה

בשנת 2018, כ-49 שנים לאחר המרד, הוכרז "יום סטונוול" כיום יום הנצחה על ידי ארגון "Pride Live".[42][43] יום סטונוול השני נערך ביום שישי, 28 ביוני 2019, מחוץ לפונדק סטונוול.[44] במהלך אירוע זה הציג "Pride Live" את תוכנית שגרירי סטונוול, במטרה להעלות את המודעות לרגל 50 שנה לפרעות.[45] המופיעים באירוע כללו: ג'ינה רוקרו, הגברת הראשונה של העיר ניו יורק, שירליין מקריי, ג'וזפין סקריבר, וילסון קרוז, ריאן ג'מאל סוויין, אנג'ליקה רוס, דונטלה ורסאצ'ה, קונצ'יטה וורסט, בוב דה דראג קווין, וופי גולדברג וליידי גאגא,[46] עם הופעות של אלכס ניואל ואלישיה קיז.[47]

ציון דרך היסטורי

עריכה

ביוני 1999, משרד הפנים האמריקני כלל את רחוב כריסטופר 51 ו-53 והסביבה בגריניץ' וילג' למרשם הלאומי של מקומות היסטוריים, הראשון בעל חשיבות לקהילת הלהט"ב. בטקס ההקדשה אמר עוזר מזכיר משרד הפנים ג'ון ברי, "שיהיה לנצח זכור שכאן - במקום הזה - גברים ונשים עמדו גאים, הם עמדו בגאווה, כדי שנהיה מי שאנחנו, אנחנו עשויים לעבוד איפה שנרצה, לחיות איפה שנבחר ולאהוב את מי שליבנו חפץ".[48] פונדק סטונוול עצמו נקרא כציון דרך היסטורי לאומי בפברואר 2000.[49]

במאי 2015 הודיעה הוועדה לשימור ציוני דרך בעיר ניו יורק כי תשקול באופן רשמי לייעד את פונדק סטונוול כנקודת ציון, מה שהופך אותו למיקום העיר הראשון שנחשב על סמך חשיבותו התרבותית הלהט"בית בלבד.[50] ב-23 ביוני 2015, הוועדה אישרה פה אחד את ייעודו של פונדק סטונוול כנקודת ציון בעיר, והפך אותו לציון הדרך הראשון שזכה לכבוד תפקידו במאבק למען זכויות להט"ב.[51]

אנדרטה

עריכה

ב-24 ביוני 2016 הודיע הנשיא אובמה על הקמתו של אתר האנדרטה הלאומית של סטונוול שתנוהל על ידי שירות הפארק הלאומי. הקרן לפארק הלאומי הקימה ארגון ללא מטרות רווח לגיוס כספים לתחנת ריינג'ר ולמוצגים פרשניים לאנדרטה.

בתרבות פופולרית

עריכה

לאורך השנים, מהומות סטונוול הוצגו במספר סרטי קולנוע, סדרות טלוויזיה, מחזות תיאטרון ועוד בהן:

 
השיר "69: Judy Garland", שנכתב על ידי סטפין מריט ומופיע באלבום "50 Song Memoir" אשר מתמקד במהומות סטונוול והרעיון שנגרמו ברוח מותה של השחקנית האמריקאית ג'ודי גרלנד שישה ימים קודם בהיותה גיי אייקון בולט

מוזיקה

עריכה
  • הפעילה מדליין דייוויס כתבה את השיר העממי, "סטונוול ניישן" בשנת 1971 לאחר שהשתתפה בצעדת זכויות האזרח הראשונה שלה. השיר שוחרר בשירות ההקלטות מארק מותאם אישית, ומילותיו נחשבות ל-"חוגגות את החוסן והכוח הפוטנציאלי של האקטיביזם הגאה הרדיקלי".[52]
  • השיר "69: Judy Garland", שנכתב על ידי סטפין מריט ומופיע באלבום "50 Song Memoir" מאת להקת המגנטים אשר מתמקד בפרעות סטונוול והרעיון שהם נגרמו על ידי מותה של השחקנית ג'ודי גרלנד שישה ימים קודם לכן ב-22 ביוני 1969 אשר היוותה גיי אייקון בולט.
  • האופרה של ניו יורק הזמינה את המלחין האנגלי איאן בל ואת הליברט האמריקני מארק קמפבל בשנת 2018 לכתוב את אופרת סטונוול לציון 50 שנה לפרעות, שהוקרן לראשונה ב-19 ביוני 2019 בבימויו של לאונרד פוגליה.[53]
  • "The Stonewall Celebration Concert" הוא אלבום הבכורה של להקת רנאטו רוסו, שיצא בשנת 1994. האלבום היה מחווה ל-25 שנה של פרעות סטונוול. חלק מהתמלוגים נתרמו לקמפיין פעולה אזרחית נגד "רעב ועוני ולכל החיים".

קולנוע

עריכה

תיאטרון

עריכה
  • תיאטרון רחוב (1982) מאת דוריק וילסון.[54][55]

ראו גם

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה
עיינו גם בפורטל:
  פורטל להט"ב
  מדיה וקבצים בנושא מהומות סטונוול בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ Stonewall National Monument (U.S. National Park Service), www.nps.gov (באנגלית)
  2. ^ Obama inaugural speech references Stonewall gay-rights riots - NorthJersey.com, web.archive.org, ‏2013-05-30
  3. ^ Julia Goicochea, Why New York City Is a Major Destination for LGBT Travelers, Culture Trip
  4. ^ History of Gay Rights Movement in U.S., www.uky.edu
  5. ^ Feature: How the Stonewall riots started the LGBT rights movement, PinkNews - Gay news, reviews and comment from the world's most read lesbian, gay, bisexual, and trans news service, ‏2013-06-28 (באנגלית בריטית)
  6. ^ Stonewall riots | Definition, Significance, & Facts, Encyclopedia Britannica (באנגלית)
  7. ^ 1 2 3 Why Did the Mafia Own the Bar? | American Experience | PBS, www.pbs.org (באנגלית)
  8. ^ SF Pride | Heritage | 1970 Christopher Street Liberation Day Gay-In, San Francisco, web.archive.org, ‏2014-10-22
  9. ^ New York City Police Finally Apologize for Stonewall Raids, www.advocate.com, ‏2019-06-06 (באנגלית)
  10. ^ Gold, Michael; Norman, Derek M. (2019-06-06). "Stonewall Riot Apology: Police Actions Were 'Wrong,' Commissioner Admits". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2021-06-19.
  11. ^
    • Jonathan Ned Katz, The Invention of Heterosexuality, University of Chicago Press,1990 (pp. 181–197
    • Adam Limentani, Between Freud and Klein: The Psychoanalytic Quest for Knowledge and Truth, London: Free Association Books,1989, (p. 60)
  12. ^ Nicholas C. Edsall, Toward Stonewall: Homosexuality and Society in the Modern Western World. Charlottesville: University of Virginia Press, 2003. xiv, 377 pp
  13. ^ Rick Mayes, Catherine Bagwell, Jennifer L. Erkulwater, Medicating Children: ADHD and Pediatric Mental Health, Harvard University Press, 2009, ISBN 978-0-674-03163-0. (באנגלית)
  14. ^ Marc Stein, Rethinking the Gay and Lesbian Movement, Routledge, 2012, ISBN 978-0-415-87410-6. (באנגלית)
  15. ^ Kirchick, James (2016-11-27). "Fidel Castro's Horrific Record on Gay Rights". The Daily Beast (באנגלית). נבדק ב-2021-06-19.
  16. ^ Lillian Faderman, Stuart Timmons, Gay L.A. : a history of sexual outlaws, power politics, and lipstick lesbians, New York : Basic Books, 2006, ISBN 978-0-465-02288-5
  17. ^ Reina Gattuso, The Founder of America's Earliest Lesbian Bar Was Deported for Obscenity, Atlas Obscura, ‏2019-09-03 (באנגלית)
  18. ^ Before Stonewall, The Village Voice, ‏2008-06-17
  19. ^ "4 POLICEMEN HURT IN 'VILLAGE' RAID; Melee Near Sheridan Square Follows Action at Bar". The New York Times (באנגלית אמריקאית). 1969-06-29. ISSN 0362-4331. נבדק ב-2021-06-19.
  20. ^ The night they busted Stonewall, Salon, ‏2017-06-28 (באנגלית)
  21. ^ Tourmaline (2012-02-27), Sylvia Rivera Reflects on the Spirit of Marsha P Johnson, נבדק ב-2021-06-19
  22. ^ Christopher Park Monuments - Gay Liberation : NYC Parks, www.nycgovparks.org
  23. ^ "POLICE AGAIN ROUT 'VILLAGE' YOUTHS; Outbreak by 400 Follows a Near-Riot Over Raid". The New York Times (באנגלית אמריקאית). 1969-06-30. ISSN 0362-4331. נבדק ב-2021-06-19.
  24. ^ Street Transvestite Action Revolutionaries, www.workers.org
  25. ^ Fosburgh, Lacey (1970-06-29). "Thousands of Homosexuals Hold A Protest Rally in Central Park". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2021-06-20.
  26. ^ What Made Stonewall Different, The Gay & Lesbian Review, ‏2009-07-01 (באנגלית אמריקאית)
  27. ^ Barry D. Adam, The rise of a gay and lesbian movement, Boston : Twayne Publishers, 1987, ISBN 978-0-8057-9714-5
  28. ^ 1 2 Tourmaline (2012-01-31), Randy Wicker Interviews Sylvia Rivera on the Pier, נבדק ב-2021-06-18
  29. ^ BEHIND THE HEADLINES Gay Jews recount dual struggle on anniversary of Stonewall Riots, Jewish Telegraphic Agency, ‏1999-06-29 (באנגלית אמריקאית)
  30. ^ Stonewall Seder, Stonewall Seder
  31. ^ Presidential Proclamation - LGBT Pride Month, whitehouse.gov, ‏2009-06-01 (באנגלית)
  32. ^ 1 2 History Is Made As Obama Mentions Stonewall, Gay Rights During Inauguration Speech, HuffPost, ‏2013-01-21 (באנגלית)
  33. ^ Kevin Robillard, First inaugural use of the word 'gay', POLITICO (באנגלית)
  34. ^ Gregory Pratt, By Gregory Pratt, Legacy Walk honors LGBT 'guardian angels', chicagotribune.com
  35. ^ PHOTOS: 7 LGBT Heroes Honored With Plaques in Chicago's Legacy Walk, www.advocate.com, ‏2014-10-11 (באנגלית)
  36. ^ A. B. C. News, About 5 million people attended WorldPride in NYC, mayor says, ABC News (באנגלית)
  37. ^ Gold, Michael; Norman, Derek M. (2019-06-06). "Stonewall Riot Apology: Police Actions Were 'Wrong,' Commissioner Admits". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2021-06-18.
  38. ^ New York City Police Finally Apologize for Stonewall Raids, www.advocate.com, ‏2019-06-06 (באנגלית)
  39. ^ "Highlights From the Rally at the Stonewall Inn". The New York Times (באנגלית אמריקאית). 2019-06-28. ISSN 0362-4331. נבדק ב-2021-06-18.
  40. ^ Commemorating the 50th anniversary of the Stonewall Uprising, נבדק ב-2021-06-18
  41. ^ By Emily Dixon CNN, Paris names four squares and streets for LGBTQ icons, CNN (באנגלית)
  42. ^ PRIDE LIVE - (באנגלית)
  43. ^ Stonewall Day established to mark anniversary of the riots, PinkNews - Gay news, reviews and comment from the world's most read lesbian, gay, bisexual, and trans news service, ‏2018-06-26 (באנגלית בריטית)
  44. ^ Stonewall Hosts Surprise ‘Gay Woodstock’ With A-List Performers, www.advocate.com, ‏2019-06-28 (באנגלית)
  45. ^ Melissa Minton, Donatella Versace named Stonewall ambassador, Page Six, ‏2019-06-25 (באנגלית אמריקאית)
  46. ^ Crispin Day, The Empowering Parents, Empowering Communities parenting Project, http://isrctn.org/>, ‏2012-12-05
  47. ^ Alicia Keys Delivers Inspiring Stonewall Day Set For PRIDE Celebration, iHeartRadio (באנגלית)
  48. ^ Dunlap, David W. (1999-06-26). "Stonewall, Gay Bar That Made History, Is Made a Landmark". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2021-06-18.
  49. ^ LGBTQ Activism: The Stonewall Inn, New York City, NY (U.S. National Park Service), www.nps.gov (באנגלית)
  50. ^ Andy Humm, EXCLUSIVE: Stonewall Inn Appears Headed for City Landmark Status –– A Gay First – Gay City News, www.gaycitynews.com (באנגלית אמריקאית)
  51. ^ Stonewall Inn Designated A New York City Landmark « CBS New York, web.archive.org, ‏2015-06-23
  52. ^ 50 Songs That Define the Last 50 Years of LGBTQ+ Pride, Pitchfork (באנגלית)
  53. ^ NY City Opera commissions Iain Bell work on Stonewall Riots, AP NEWS, ‏2018-06-05
  54. ^ New York Media LLC, New York Magazine, New York Media, LLC, 1984-02-27. (באנגלית)
  55. ^ Stageplays.com | Buy Plays, Find Plays | Every Play in the World, Stageplays.com (באנגלית)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=מהומות_סטונוול&oldid=39892928"