נו דין דיים

נו דין דיים (בוייטנאמית: Ngô Đình Diệm ‏האזנה^ⓘ‏^Ⓘ‏; ‏ 3 בינואר 1901 – 2 בנובמבר 1963) היה הנשיא הראשון של דרום וייטנאם בין השנים 1955 – 1963. עם תחילתה של הנסיגה הצרפתית מהודו-סין לאחר ועידת ז'נבה ב-1954, הוביל דיים את המאבק להקמת הרפובליקה של וייטנאם, על ידי גיוס תמיכה של ארצות הברית. דיים היה אנטי-קומוניסט נלהב. הוא הוכרז כמנצח במשאל העם שנערך ב-1955. משאל העם נערך באמצעים לא כשרים; דוגמה לעיוותים בו היא ספירה של כ-600,000 קולות כתומכים בדיים בבירה סייגון, כאשר הצביעו בה 450,000 איש. לאחר המשאל, החל לבנות דיקטטורה ימנית בדרום וייטנאם.

נו דין דיים
Ngô Đình Diệm

לידה	3 בינואר 1901 מחוז קואנג בין, וייטנאם
נרצח	2 בנובמבר 1963 (בגיל 62) סייגון (כיום הו צ'י מין סיטי), וייטנאם
מדינה
מקום קבורה	הו צ'י מין סיטי, וייטנאם
השכלה	Quoc Hoc – Hue High School for the Gifted אוניברסיטת מישיגן École d'Apprentis Mandarins
מפלגה	מפלגת הלייבור המהפכנית
ראש ממשלת דרום וייטנאם 26 ביוני 1954 – 26 באוקטובר 1955 (שנה)
נשיא דרום וייטנאם 26 באוקטובר 1955 – 2 בנובמבר 1963 (8 שנים)
פרסים והוקרה
Order of Merit for National Foundation מסדר המשחרר הגנרל סן מרטין National Order of Vietnam מסדר צ'ולה צ'ום קלאו מסדר איזבלה הקתולית מסדר החרצית מסדר מיכאל הקדוש וג'ורג' הקדוש מסדר אולף הקדוש מסדר הכתר של מלזיה מסדר סיקטונה מסדר האריה של הולנד מסדר הצלב הדרומי מסדר האריה הלבן מסדר מיליון הפילים והמטרייה הלבנה
חתימה

כבן האמונה הקתולית, מדיניותו המפלה של דיים כלפי העם הווייטנאמי שרובו בודהיסטי, נתקלה במחאות בלתי אלימות, האירוע המפורסם ביותר במסגרת מחאות אלו הייתה הצתה העצמית של טיק קואנג דוק ב-1963. בעיצומן של המחאות הדתיות, איבד דיים את תמיכתה של ארצות הברית ויחד עם אחיו הוא נרצח ב-2 בנובמבר 1963, על ידי נגווין ואן נונג, עוזרו של הגנרל מצבא דרום וייטנאם, דונג ואן מין, במהלך ההפיכה הצבאית שבה הופלה ממשלתו.

משפחתו וילדותו

דיים נולד במחוז קואנג בין, 110 ק"מ מצפון להואה, בירתה של שושלת נגויין. מוצאה של משפחתו הוא מנפת פו קאם, שעד 1975 הייתה מאוכלסת בקתולים. במאה ה-17 המירו מיסיונרים פורטוגלים את דתה של משפחתו לנצרות הקתולית. משפחתו של דיים, יחד עם קתולים וייטנאמים אחרים, סבלה מרדיפות אנטי-קתוליות מצדם של הקיסרים מין מאנג וטו דוק. ב-1880, בעת לימודיו של אביו של דיים, נו דין קה, במלאיה, בשליחותה של שושלת נגויין, כמעט ונהרגה כל המשפחה, כאשר פרצו מהומות אנטי-קתוליות בהנהגתם של נזירים בודהיסטים. מעל 100 מבני המשפחה, כולל הוריו, אחיו ואחיותיו של קה, נקברו חיים. אביו של דיים זנח את תוכניותיו להיות כומר קתולי ומונה להיות מנדרין בכיר ויועץ לקיסר טאן טאי במהלך תקופת השלטון הצרפתי. הוא גם קודם להיות שר הטקס, האחראי על משק הבית הקיסרי והאחראי על הסריסים. לקה נולדו תשעה ילדים: שישה בנים ושלוש בנות, כולם מאשתו השנייה שאותה הוא נשא לאישה לאחר שאשתו הראשונה מתה חשוכת ילדים. דיכוי האפליה כנגד הקתולים חיזק את אמונתו של קה. כקתולי אדוק, הוא לקח את משפחתו להשתתף במיסה כל בוקר. דיים נהג להתעורר כל בוקר לפני עלות השחר כדי להתפלל. משפחת נו דין האמינה הן בקונפוציאניזם והן בנצרות הקתולית. ב-1907 הדיחו הצרפתים את הקיסר טאן טאי בטענת אי שפיות, על רקע תלונותיו נגד השלטון הקולוניאלי. קה התפטר במחאה והפך לאיכר. דיים עבד בשדות האורז של המשפחה בעודו לומד בבית ספר צרפתי קתולי ומאוחר יותר עבר ללמוד בבית ספר פרטי שהוקם על ידי אביו. בגיל 15, הוא הלך בעקבות אחיו הגדול ממנו, נו דין טוק, שלימים היה הבישוף הקתולי הבכיר ביותר בווייטנאם, ונכנס למנזר. לאחר כמה חודשים הוא עזב את המנזר, מאחר שמצא את חיי הנזירות קפדניים מדי.

לימודיו התיכוניים הקנו לו ציונים הגבוהים בבחינות, והוא קיבל את הזכות למלגת לימודים בפריז, אך הוא דחה את ההצעה והתקבל ללמוד בבית הספר למנהל ציבורי ולמשפטים בהאנוי, בית ספר צרפתי שבו התחנכו בירוקרטים וייטנאמים. שם הוא חווה את היחסים הרומנטיים היחידים בחייו, כאשר הוא התאהב בבתו של אחד ממוריו.

לאחר שאהובתו התעקשה לקיים את ייעודה, כניסה למנזר, נותר דיים רווק עד יומו האחרון.

ראשית הקריירה הפוליטית

ב-1921, לאחר שסיים כמצטיין בכיתתו, הלך דיים בעקבות אחיו הבכור, נו דין קוי, והצטרף לשירות הממשלתי. הוא החל בדרגה הנמוכה ביותר של מנדרין ובהתמדה התקדם בסולם הדרגות. בתחילה הוא עבד בספרייה המלכותית בהואה ותוך שנה הוא היה לאחראי על הנפה, כשהוא אחראי על 70 כפרים. דיים קודם להיות האחראי על המחוז בגיל 25, כשתחת אחריותו 300 כפרים. לקידומו סייעו נישואיו של אחיו הבכור לבתו של נגויין הו באי, ראש מועצת השרים הקתולי. נגויין הו באי זכה ליחס של כבוד מהצרפתים ואמונתו הדתית וקשריו המשפחתיים של דיים עשו עליו רושם רב. הצרפתים התרשמו ממוסר העבודה שלו אך הביעו חוסר שביעות רצון מקריאתו להעניק אוטונומיה לווייטנאם. דיים שקל להתפטר, אך לחץ ציבורי שכנע אותו להישאר בתפקידו. הוא נתקל לראשונה בקומוניסטים שהפיצו תעמולה ליד העיר קואנג טרי כאשר הוא רכב על גב סוס ברחבי האזור. מתוך התנגדותו להטפה למהפכה סוציאליסטית אלימה כפי שהטיפו לה הקומוניסטים בעלונים שהפיצו, הביאו את דיים לראשונה לפעילות אנטי-קומוניסטית והוא הפיץ עלונים משלו.

ב-1929 הוא סייע למעצרם של תועמלנים קומוניסטים במחוזו. הוא קודם להיות מושל מחוז בינגטחואן וב-1930 ו-1931 הוא דיכא את מרד האיכרים הראשון שאורגן על ידי הקומוניסטים, בשיתוף פעולה עם השלטונות הצרפתיים. במהלך האירועים האלימים הללו, בוצעו מעשי אונס ורצח רבים בקרב אוכלוסיית האיכרים. ב-1933, עם עלייתו של באו דאי לכס המלוכה, מונה דיים על ידי הצרפתים להיות שר הפנים שלו, בעקבות השתדלותו של נגויין הו באי. שלושה חודשים לאחר מינויו, הוא התפטר מתפקידו לאחר שנדחו הצעות שהגיש. דיים הוקיע את הקיסר באו דאי כ"כלי שרת בידיהם של הצרפתים" וויתר על העיטורים והתארים שהוא קיבל ממנו. בשלב זה איימו עליו הצרפתים במעצר והגליה.

במהלך העשור הבא חי דיים כאזרח פרטי עם משפחתו בהואה, למרות שהוטל עליו מעקב. במשך 21 השנים הבאות הוא לא מילא כל תפקיד רשמי. הוא בילה את זמנו בקריאה, בהגות, בתפילה בצייד ובעיסוק בצילום כתחביב. כשמרן מטבעו, היה דיים פעיל פוליטית בתקופה זו כשהוא משתתף בפגישות ומנהל תכתובות עם מגוון של מהפכנים וייטנאמים, בין השאר כאשר נסע מספר פעמים לסייגון כדי להיפגש עם פאן בוי צ'או. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה בזירה הפסיפית, בראותו את ההזדמנות לשחרורה של וייטנאם מעול השלטון הצרפתי, הוא ניסה לשכנע את הכוחות היפנים הפולשים להכריז ב-1942 על עצמאותה של וייטנאם, אך היפנים התעלמו ממנו. הוא ייסד מפלגה פוליטית סודית ששמה היה "האגודה לתחייתה של וייטנאם הגדולה". כאשר התגלה הדבר בקיץ 1944, הכריזו הצרפתים על דיים כחתרן והורו על מעצרו. הוא נמלט מסייגון, כשהוא מחופש לקצין יפני והסתתר שם עד לתום המלחמה.

ב-1945 הציעו לו היפנים את תפקיד ראש ממשלתו של באו דאי שאותה הם כוננו לפני עזיבתם את וייטנאם. בתחילה דחה דיים את ההצעה, אך התחרט על החלטתו וניסה לקבל את התפקיד. באו דאי מינה לתפקיד אדם אחר ודיים נמנע מלקבל את התדמית של משתף פעולה. בספטמבר 1945 לאחר נסיגת היפנים, הכריז הו צ'י מין על הקמתה של צפון וייטנאם וארגון הווייט מין שבראשותו החל ללחום בצרפתים. דיים ניסה להגיע להואה כדי להניא את באו דאי מלהצטרף להו צ'י מין, אך בדרכו הוא נעצר על ידי אנשי הוייט מין והוגלה לכפר ליד הגבול. אלמלא טיפולם המסור של הכפריים, הוא היה עלול למות ממלריה, מדיזנטריה ומשפעת. שישה חודשים לאחר מכן, הוא נלקח להאנוי כדי להיפגש עם הו צ'י מין, אך הוא סירב להצטרף לוייט מין, כשהוא תוקף את הו צ'י מין על רצח אחיו שנקבר בחיים על ידי אנשי הוייט מין.

דיים המשיך לנסות לקבץ סביבו את מתנגדי הוייט מין. למרות שהוא נחל הצלחה מועטה, הוא עורר את זעמו של הו צ'י מין, שהורה על מעצרו, שממנו בקושי הצליח דיים להתחמק. בנובמבר 1946 זכה דיים להפוגה קצרה, כאשר החלו להתנהל התנגשויות בין כוחות הוייט מין לבין הצרפתים שהפכו למלחמה בהיקף מלא. דיים עבר דרומה לסייגון. הוא היה ממייסדי "הברית הלאומית של וייטנאם" שקראה לצרפתים להעניק לווייטנאם מעמד של דומיניון בדומה למעמדם של מדינות חבר העמים הבריטי. הברית הצליחה לגייס תמיכה להקמתם של עיתונים בהאנוי ובסייגון. שתי מערכות העיתונים נסגרו, עורך העיתון בהאנוי נעצר ואת העורך של העיתון בסייגון נשכרו מתנקשים כדי להורגו.

פעילויותיו של דיים צברו פרסום וכאשר החליטו הצרפתים לבצע ויתורים כדי לפייס את הפעילים הלאומניים, הם בקשו ממנו לנסות לשכנע את באו דאי להצטרף אליהם. כאשר באו דאי הגיע לסיכום על הסכם שדיים ראה בו כוותרני מדי, הוא התייאש ושב להואה. בינתיים, יזמו הצרפתים את הקמתה של מדינת וייטנאם ודיים סירב להצעתו של באו דאי להיות ראש הממשלה. הוא פרסם מנשר חדש בעיתונים שקרא לעלייתו של כוח שלישי, שונה מהקומוניזם ומהקולוניאליזם הצרפתי, אך הוא לא זכה לתמיכה רבה. ב-1950 איבדו אנשי הוייט מין את סבלנותם, דנו אותו למוות בהיעדרו והצרפתים סירבו להגן עליו. אנשיו של הו צ'י מין ניסו להרוג את דיים כאשר הוא היה בדרכו לבקר את אחיו. באותה שנה עזב דיים את וייטנאם.

גלות

דיים הגיש בקשה לנסוע לרומא לחגיגות הסילבסטר בקריית הוותיקן. לאחר שקיבל רשות לכך מהשלטונות הצרפתיים, הוא עזב באוגוסט 1950 יחד עם אחיו טוק, שלא נועד ככל הנראה להיות דמות פוליטית. בדרכו לאירופה, עבר דיים ביפן שם הוא התכוון לפגוש את קונג דיי כדי לגייס את תמיכתו לתפוס את השלטון בווייטנאם. לא ניסיון זה ולא ניסיון לקבל תמיכה מהגנרל דאגלס מקארתור, המפקד העליון של כוחות הכיבוש האמריקנים ביפן, לא נשאו פרי. ידיד של דיים הצליח להסדיר לו פגישה עם ווסלי פישל, איש אקדמיה אמריקני ששימש כיועץ לממשלת ארצות הברית. פישל היה חסיד של הדוקטרינה לקידום הכוחות האנטי-קולוניאליים והאנטי-קומוניסטים באסיה. הוא התרשם מדיים וסייע בעדו לקשור קשרים ולתאם פגישות בארצות הברית כדי לגייס תמיכה. הזדמנות טובה עמדה לפתחו של דיים אז. פרוץ מלחמת קוריאה ועליית המקארתיזם בארצות הברית, סייעו לווייטנאמים האנטי-קומוניסטים למצוא אתה התמיכה המתאימה באמריקה. דיים התקבל לפגישה במחלקת המדינה של ארצות הברית עם מזכיר המדינה בפועל, ג'יימס וב. על פי המסופר הוא לא הרשים בהופעתו שם. אחיו טוק היה זה ששימש כדובר הראשי מטעמם בפגישה. כתוצאה מכך, לא התקיימו פגישות נוספות עם פקידים בכירים בממשל. עם זאת, הוא נפגש עם הארכיבישוף פרנסיס ספלמן, שנחשב כאיש הדת בעל ההשפעה הפוליטית החזקה ביותר באותה תקופה. ספלמן למד עם טוק ברומא בשנות השלושים והיה לאחד מתומכיו הנלהבים ביותר של דיים.

דיים התקבל לראיון אצל האפיפיור פיוס השנים עשר לפני מסעו ברחבי אירופה. הוא ניסה לשכנע את באו דאי למנות אותו לתפקיד ראש הממשלה של מדינת וייטנאם, אך פניו הושבו ריקם. דיים שב לארצות הברית כדי להמשיך לגייס תמיכה. ב-1951 הוא התקבל לפגישה עם מזכיר המדינה של ארצות הברית, דין אצ'יסון. בשלוש השנים הבאות הוא התגורר בסמינר התאולוגי מרינול שניהל ספלמן בלייקווד (ניו ג'רזי) ולעיתים התגורר בסמינר אחר באוסינינג שבמדינת ניו יורק.

ספלמן סייע לדיים לגייס תמיכה בקרב החוגים הקתולים הימניים. דיים סייר ברחבי החוף המזרחי של ארצות הברית, נאם באוניברסיטאות וטען שווייטנאם יכולה להיוושע רק אם ארצות הברית תתמוך בממשלה של הלאומנים שהתנגדו הן לוייט מין והן לצרפתים. הוא מונה להיות יועץ למשרד המחקר הממשלתי של אוניברסיטת המדינה של מישיגן, שם עבד פישל. האוניברסיטה ניהלה תוכניות סיוע במימון ממשלתי לבעלי ברית בתקופת המלחמה הקרה ודיים סייע לפישל להניח את היסודות לתוכנית שמאוחר יותר יושמה בדרום וייטנאם, "קבוצת הייעוץ לווייטנאם של אוניברסיטת מדינת מישיגן" (Michigan State University Vietnam Advisory Group). עם ירידת כוחו של הממשל הצרפתי בווייטנאם, עלתה התמיכה בדיים בארצות הברית.

לאחר קרב דיין ביין פו ב-1954, קרס השלטון הצרפתי בווייטנאם ובאו דאי נזקק לסיוע בינלאומי כדי שמדינת וייטנאם תשרוד. בהבינו את הפופולריות של דיים בקרב קובעי המדיניות האמריקנים, הוא בחר באחיו הצעיר של דיים, נו דין לוין, שלמד אז באירופה, להיות חלק מהמשלחת שלו לועידת ז'נבה לקביעת עתידה של הודו-סין. לוין ייצג את באו דאי בדיונים עם האמריקנים, שהבינו בכך הם יביאו לידי ביטוי את האינטרסים של דיים. בגיבויו של ממשל אייזנהאואר, נקב באו דאי בשמו של דיים כראש ממשלתו. המינוי זכה לגינוי רחב בחוגי הממשל הצרפתי, שחשו שדיים היה פסול מבחינתם. ראש ממשלת צרפת, פייר מנדס פראנס, הכריז שדיים הוא קנאי.

כתוצאה מההסכם שנחתם בז'נבה פוצלה וייטנאם באופן זמני בקו הרוחב 17 צפון, בתלות בבחירות שהיו אמורות להיערך ב-1956 שאחריהן תאוחד הארץ מחדש. הוייט מין שלטו בצפון בעוד שמדינת וייטנאם בתמיכה צרפתית שלטה בדרום. דיים היה לראש הממשלה של מדינה זו. הודו-סין הצרפתית הייתה אמורה להתחסל בתחילת 1955. המשלחת הדרום וייטנאמית בראשותו של דיים, בחרה לא לחתום על ההסכם, מתוך סירוב להשאיר את מחצית הארץ בשליטה קומוניסטית, אך ההסכם נכנס לתוקף בלי שום קשר לכך. דיים נחת בנמל התעופה הבינלאומי טן סון נהאט בסייגון ב-26 ביוני ורק כמה מאות אנשים קיבלו את פניו, רובם קתולים. הוא נופף בידו רק פעם אחת לפני שנכנס לרכבו ולא חייך כלל.

במילותיו של אחד ההיסטוריונים: "האטרקטיביות של דיים לפטרוניו האמריקנים הראשונים נגזרה משלוש תכונות: הוא היה לאומן אנטי-קומוניסט נאמן, הוא היה קתולי והוא ידע את השפה האנגלית". ידיעת האנגלית הייתה תכונה נדירה בקרב הווייטנאמים באותה תקופה.

גיבוש כוחו

הסכמי ז'נבה התירו את חופש התנועה בין שני חלקי וייטנאם עד אוקטובר 1954. סעיף זה גרם למתח רב בדרום.

דיים ציפה ללא יותר מ-10,000 פליטים, אך עד אוגוסט נמנו מעל 200,000 איש שהמתינו לפינוי בהאנוי ובהייפונג. תנועת ההגירה הזו סייע לדיים להרחיב את בסיס התמיכה הפוליטי בו. לפני פיצולה של וייטנאם, רוב האוכלוסייה הקתולית במדינה התגוררה בצפון.

לאחר שהגבול נחתם, היו רוב הקתולים תחת שלטונו של דיים. במסגרת המבצע של צי ארצות הברית, "מבצע המעבר לחירות" (Operation Passage to Freedom), הועברו כמיליון צפון וייטנאמים דרומה, רובם קתולים.

איש ה-CIA, אדוארד לנסדייל, שהוצב בווייטנאם כדי לחזק את כוחו של דיים, הוביל מסע תעמולה שיעודד מספר רב ככל האפשר של פליטים שיעברו דרומה. דיים גם עשה שימוש בסיסמאות כמו "ישו עבר דרומה" ו"מריה הבתולה יצאה מהצפון", וגרם לטענות אנטי-קתוליות מצדו של הו צ'י מין. מעל 60% מהאוכלוסייה הקתולית בצפון עבר לדרום וייטנאם, ובכך הבטיחו בסיס תמיכה נאמן לדיים.

מעמדו של דיים היה אז חלש. באו דאי סלד מדיים ומינה אותו בעיקר עקב אילוצים פוליטיים. הצרפתים ראו בו כאויב וקיוו ששלטונו יקרוס.

בנקודת זמן זו, חיל המשלוח הצרפתי היה הכוח הצבאי החזק ביותר בדרום. הצבא הלאומי של וייטנאם אומן וצויד על ידי הצרפתים. הקצינים מונו על ידי הצרפתים וראש המטה הכללי שלו, הגנרל נגויין ואן הין, היה אזרח צרפתי. הין תיעב את דיים וברוב המקרים אף לא ציית לו. דיים גם התעמת עם שתי קבוצות דתיות, הקאו דאי (Cao Đài) וההואה האו (Hòa Hảo), שהחזיקו צבאות פרטיים בדלתת המקונג, כשגודל הצבא של הקאו דאי הוערך ב-25,000 איש. הוייט מין שלט גם הוא בכשליש מווייטנאם.

בעיר הבירה המצב היה גרוע, שם ארגון הפשע בין שיין (Bình Xuyên), החזיק צבא של 40,000 איש ושלט באימפריה של בתי בושת, בתי קזינו, סחיטת דמי חסות ובתי חרושת לאופיום, שלא היו דוגמתם בכל אסיה. באו דאי נתן לארגון את השליטה על המשטרה הלאומית תמורת סכום של מיליון ורבע דולרים. למעשה, שליטתו של דיים לא הגיעה מעבר לגדרות ארמונו.

באוגוסט, שיגר הגנרל הין סדרה של התקפות פומביות על דיים, בטענה שדרום וייטנאם זקוקה למנהיג חזק ופופולרי. הין התרברב שהוא מתכנן הפיכה. תוכנית זו סוכלה כאשר לנסדייל ארגן חופשות מעבר לים לקציניו של הין.

מתוך חשש מקריסת משטרו של דיים, תשעה מחברי הממשלה התפטרו. הצרפתים המשיכו להעניק עידוד לאויביו של דיים כדי לגרום לחוסר יציבות משטרו.

ייסוד הרפובליקה של וייטנאם

דיים התמנה לתפקידו לאחר שהצרפתים הובסו בקרב דיין ביין פו והיו נכונים לסגת מהודו-סין. בתחילתה של שנת 1955 פורקה הודו-סין הצרפתית ולדיים הושארה השליטה הזמנית בדרום. נקבע משאל עם ל-23 באוקטובר 1955 שיגדיר את עתיד הדרום. השאלה שעמדה במרכזו של משאל העם הייתה אם להשאיר את המלוכה על כנה, כפי שרצה באו דאי, או שהמדינה תהייה רפובליקה, כפי שרצה דיים. משאל העם התקיים, כשאחיו של דיים, נו דין נו, מנהיג המפלגה של המשפחה, קאן לאו (Cần lao), נותן את בסיס התמיכה בדיים ומארגן ומפקח על התנהלות המשאל. ניהול תעמולה לטובת עמדתו של באו דאי נאסרה ומי שעשה כן הותקף על ידי אנשיו של אחיו של דיים. בספירת הקולות התברר כי 92.8% הצביעו בעד עמדתו של דיים, תוצאה בלתי סבירה שיכלה להיות מושגת רק באמצעות מעשי הונאה. מספר הקולות הכללי שנמנו בהצבעה היה גבוה ב-380,000 ממספר בעלי זכות הבחירה. לדוגמה, 450,000 איש היו רשומים כבעלי זכות בחירה בסייגון לבדה, אך 605,025 קולות של תומכים ברפובליקה נמנו בהצבעה. שלושה ימים לאחר מכן הכריז דיים על הקמתה של דרום וייטנאם, או כפי שנקראה באופן רשמי, "הרפובליקה של וייטנאם". על עצמו הכריז דיים כנשיא הראשון של המדינה. על פי הסכמי ז'נבה, הייתה אמורה וייטנאם להתאחד מחדש לאחר בחירות שהיו אמורות להתקיים ב-1956. דיים, בהסתמך על הטענה שדרום וייטנאם לא הייתה צד להסכם, ביטל את הבחירות הללו. בנוגע לשאלת האיחוד מחדש, המשלחת האנטי-קומוניסטית התנגדה בתוקף לפילוג המדינה בכל צורה שהיא, אך דעתם לא התקבלה לאחר שהצרפתים נעתרו להצעה של המשלחת מטעם הוייט מין, שהציעה שווייטנאם תאוחד בסופו של דבר לאחר בחירות שיתקיימו בפיקוחן של "ועדות מקומיות". ארצות הברית הציגה את מה שנקרא "התוכנית האמריקנית" בתמיכתה של דרום וייטנאם ושל הממלכה המאוחדת. על פי התוכנית היו הבחירות אמורות להתקיים תחת פיקוח האו"ם, אך להצעה זו התנגדו ברית המועצות וצפון וייטנאם.

לאחר שהופעלו עליו לחצים פנימיים ולחצים אמריקנים, הסכים דיים לקיים בחירות לגוף מחוקק באוגוסט 1959 בדרום וייטנאם. העיתונים לא הורשו לפרסם את שמותיהם של המועמדים העצמאיים ואת קווי המדיניות שלהם ונאסר קיומן של אספות פוליטיות שמספר המשתתפים בהן עלה על חמישה אנשים. מועמדים נפסלו על סמך טיעונים קלי ערך. באזורים הכפריים, מועמדים שהתמודדו בבחירות, ספגו איומים שהם יואשמו בשיתוף פעולה עם הוייטקונג, עבירה שהעונש עליה היה גזר דין מוות. פאן קוונג דאן, המבקר הבולט ביותר של הממשלה, הורשה להתמודד בבחירות. למרות שכוח של 8,000 חיילים של צבא דרום וייטנאם נשלח למחוז הבחירה של דאן, הוא עדיין זכה ביחס של שש לאחד, וכשהתכנס הפרלמנט, הוא נעצר.

נשיאותו

נו דין דיים עם נשיא ארצות הברית, דווייט אייזנהאואר

אשתו של אחיו הצעיר של דיים, שכונתה בשם "מאדאם נו", הייתה (דה פקטו) הגברת הראשונה של וייטנאם. היא המירה את דתה לקתוליות. היא הובילה את תוכניתו של דיים לרפורמה בחברה של סייגון בהתאם לערכים הקתוליים. בתי בושת נסגרו ומאורות אופיום חוסלו, גירושים והפלות נאסרו לחלוטין ונחקקו חוקים חמורים נגד ניאוף.

דיים ניצח במלחמה נגד צבאו הפרטי של ארגון הפשע בין שיין, שהחזיק בתי הימורים שנהנו קודם לכן מחסותם של הצרפתים ולאחר מכן של באו דאי. בהמשך פירק דיים את הצבאות הפרטיים של הקאו דאי וההואה האו, ששלטו על חלקים של דלתת המקונג. דיים היה אנטי-קומוניסט נלהב. על פי ההיסטוריון האמריקני, גבריאל קולקו, כ-12,000 חשודים בהתנגדות לדיים נהרגו בין השנים 1955 – 1957 ועד סוף 1958 נכלא מספר משוער של 40,000 אסירים פוליטיים. עם זאת, ההיסטוריון גונתר לוי, טוען שמספרים אלה מוגזמים ושלא היו יותר מ-35,000 אסירים מכל הסוגים בכל רחבי וייטנאם. מעשי הדיכוי של דיים התרחבו מעבר לאלה שהופעלו נגד הקומוניסטים למתנגדי המשטר האנטי-קומוניסטים ולחושפי שחיתויות.

עם התגברות ההתנגדות לשלטונו של דיים בדרום וייטנאם, החלה להתקיים התמרדות בקנה מידה קטן ב-1957. בסופו של דבר, בינואר 1959, תחת לחץ של פעילי הווייטקונג בדרום שנלכדו על ידי המשטרה החשאית של דיים, הוציא הוועד המרכזי בהאנוי החלטה סודית לאפשר את קיומה של מרידה חמושה בדרום ולהעביר לטובת מרידה זו כוחות ואספקה מהצפון. ב-20 בדצמבר 1960 על פי הנחיות מהאנוי, הקימו הקומוניסטים בדרום את "החזית הלאומית לשחרור דרום וייטנאם", שנקראה גם הוייטקונג, כדי להפיל את ממשלת הדרום. הווייטקונג היה מורכב משתי קבוצות נפרדות: אינטלקטואלים דרום וייטנאמים שהתנגדו לממשלה והיו לאומנים בהשקפתם וקומוניסטים שנשארו בדרום לאחר פיצול המדינה ב-1954 בנוסף לכאלה שהגיעו לדרום אחר כך ולאיכרים מקומיים. בעוד שהיו לא-קומוניסטים רבים בווייטקונג, הם היו נתונים לשליטה של פעילי המפלגה ובהדרגה הם נקטו באותה עמדה עם התמשכות העימות. עם זאת, הם אפשרו לווייטקונג להציג את עצמו כארגון לאומני בעיקרו, יותר מאשר ארגון קומוניסטי, למרות שהארגון היה בשליטה כמעט מלאה של המשטר בצפון וייטנאם. תחילתה של פעולת הנגד של דיים הייתה תוכנית בשיתוף האמריקנים שבמסגרתם אוחדו 14,000 כפרים ל-11,000 יישובים מאובטחים. יישובים אלה נועדו לבודד את הווייטקונג מהאוכלוסייה הכפרית שהייתה המקור שלהם לגיוס כוח אדם, לאספקה ולמידע.

ניסיונות התנקשות

על פי החלטה של הקומוניסטים בדרום נאמר: "אם נצליח להרוג את נו דין דיים, מנהיג ממשלת הבובות הרודנית הפשיסטית, המצב לאורך הקווים יהיה לטובתנו".

ב-22 בפברואר 1957, כאשר קיים דיים ביקור ביריד כלכלי בבון מא טאוט, הגיע לשם פעיל קומוניסטי בשם הא מין טרי, שקיבל הוראה לרצוח את הנשיא. הוא התקרב לדיים וירה באקדח מטווח קצר, אך החטיא ופגע בזרועו השמאלית של המזכיר לרפורמות חקלאיות. לאחר ירי הכדור הראשון, חל בנשק מעצור ואנשי הביטחון השתלטו על טרי לפני שהוא הצליח לירות כדור נוסף. דיים נותר אדיש לאירוע.

מקרה נוסף של ניסיון להתנקש בחייו של דיים ושל משפחתו אירע ב-1962 כאשר שני טייסים בחיל האוויר, שפעלו בתאום, הפציצו את ארמון הנשיאות.

מדיניות הקרקעות

במהלך המלחמה נגד הצרפתים בשנים 1946 – 1954, הוייט מין, שהשיג שליטה על חלקים של דרום וייטנאם, יזם רפורמת קרקעות. במהלך המלחמה, עמד שיעור הגבייה של דמי החכירה על 50% עד 70%. הוייט מין גרמו לבעלי הקרקעות לחפש מקום מבטחים בערים, הפקיעו מהם את הבעלות על הקרקעות וחילקו אותם בין האיכרים. כשדיים עלה לשלטון, הוא ביטל את המהלך הזה, שכן אנשי אצולת הקרקע היו חלק מבסיס התמיכה האידאולוגי בו. בשטחי דלתת המקונג, 0.025% מבעלי הקרקעות החזיקו בבעלותם 40% מהקרקעות. רוב בעלי הקרקעות לא התגוררו באזורים שבבעלותם והקרקעות עובדו על ידי אריסים. מצב זה גרם להתמרמרות בקרב האוכלוסייה, שכן הבעלות על הקרקע הייתה ערך חשוב מאוד בחברה הווייטנאמית. דיים הכריז שבעלי הקרקעות יוכלו לגבות לא יותר מ-25% מהיבולים, אך החלטה זו לא יושמה ובמקרים מסוימים היו דמי החכירה גבוהים יותר מאלה שהיו נהוגים בתקופת השלטון הצרפתי. בעקבות לחץ אמריקני, הגביל דיים ב-1956 את השטח המקסימלי שיכול כל אדם להחזיק בבעלותו ל-1.15 קמ"ר. את בעלי הקרקעות שהחזיקו בבעלותם שטחים גדולים יותר, הוא פיצה על שטחי הקרקע העודפים, שאותם הוא מכר לאיכרים. בעלי קרקעות רבים התחמקו ממהלך זה על ידי העברת חלקים משטח הקרקע שלהם לבני משפחתם. בנוסף, המגבלה הזאת הייתה גדולה פי 30 מזו שהייתה נהוגה בקוריאה הדרומית ובטאיוואן ושטחי האדמה בגודל של 1,500 קמ"ר שהיו בבעלות הכנסייה, היו פטורים ממגבלה זו. כתוצאה מכך, רק 13% מהקרקעות בדרום וייטנאם, עברו את תהליך הרפורמה ובסוף תקופת שלטונו של דיים, רק 10% מהאיכרים קיבלו חלקות קרקע, וגם זאת במחירים גבוהים. כישלון מדיניות זו עוררה זעם ובעקבותיה התעוררה אהדה לוייט מין שחילק לאיכרים קרקעות בחינם. בסוף תקופת שלטונו של דיים, 10% מאוכלוסיית דרום וייטנאם החזיקה בבעלותה 55% מהקרקעות.

בהאמינו שהרמות המרכזיות של וייטנאם היו בעלי חשיבות אסטרטגית לווייטקונג או שהם היו נתונים לאיום פוטנציאלי לפלישה מהצפון, החליט דיים לבנות "קו מאז'ינו" של יישובים. האזור היה מיושב בבני עם הדגאר (Degar), תושביה המקוריים של וייטנאם, שבעבר זכו למידה מסוימת של אוטונומיה, והם לא נתנו אמון בווייטנאמים המקומיים. דיים יזם תוכנית להגירה פנימית של 210,000 וייטנאמים, בעיקר קתולים, שהתיישבו ביישובים מבוצרים על קרקעות הדגאר. כאשר אלה האחרונים מחו, החרימו כוחות הצבא של דיים את החצים והקשתות שלהם ששימשו אותם לצייד. מאז מתמודדת וייטנאם עם תנועה בדלנית של בני עם הדגאר.

המדיניות הממשלתית כלפי הבודהיסטים

במדינה שבה גודלו של הרוב הבודהיסטי הוערך ב-70% עד 90% מהאוכלוסייה הכללית, צעדי המדיניות של דיים גרמו לטענות על מתחים דתיים. כבן למיעוט הקתולי, מתייחסים רוב ההיסטוריונים לדיים כמי שקידם צעדי מדיניות פרו-קתולית שקוממה עליו בודהיסטים רבים, מאחר שהקהילה הקתולית הייתה אנטי-קומוניסטית. באופן כללי, הממשלה נתפשה כמי שהעדיפה את הקתולים בשירות הציבורי ובצבא, לצד העדפות בהקצאת הקרקעות, בעסקים ובמיסוי. באחת הפעמים אמר דיים לפקיד בכיר, כשהוא שוכח שהאיש מחזיק באמונה הבודהיסטית, "שים את הפקידים הקתולים שבאחריותך במקומות הרגישים. עליהם ניתן לסמוך". קצינים רבים של צבא דרום וייטנאם המירו את דתם לקתוליות מתוך אמונה שקידומם הצבאי תלוי בכך.

חלוקת כלי הנשק למיליציות ההגנה של הכפרים כוונה להדוף את לוחמי הווייטקונג, אך כלי נשק אלו חולקו רק לקתולים. קידומם של בודהיסטים בצבא נעצר לעיתים קרובות אם הם סירבו להמיר את דתם. בכמה כפרים שאוכלוסייתם הייתה בודהיסטית, בוצעו המרות דת קבוצתיות כדי לקבל סיוע ממשלתי או כדי להימנע מיישוב מחדש על ידי משטרו של דיים. הכנסייה הקתולית הייתה בעלת הקרקעות הגדולה במדינה והחוק שהונהג עוד בימי השלטון הצרפתי, שעל פיו נדרש אישור רשמי לעריכת פעילויות בודהיסטיות פומביות, לא בוטל מעולם על ידי דיים.

הקתולים למעשה היו גם פטורים מעבודות הקורווה שכל האזרחים חויבו לבצע עבור הממשלה. הסיוע שהגיע מארצות הברית חולק באופן לא פרופורציונלי לכפרים שרוב אוכלוסייתם הייתה קתולית. תחת שלטונו של דיים, נהנתה הכנסייה הקתולית מפטורים ברכישת נכסים וב-1959 הקדיש דיים את ארצו למריה הבתולה. דגל קריית הוותיקן הונף באופן קבוע בכל האירועים הציבוריים במדינה. הסיוע האמריקני הופנה ברובו לקתולים והאוניברסיטאות החדשות של הואה ושל דה לאט הוכפפו לסמכות הכנסייה הקתולית כדי לטפח סביבה אקדמית עם נטייה קתולית.

המשבר הבודהיסטי

יחסי משטרו של דיים עם ארצות הברית התדרדרו במהלך שנת 1963 ובמקביל התגבר חוסר שביעות הרצון בקרב הרוב הבודהיסטי של דרום וייטנאם. במאי, בעיר המרכזית הבודהיסטית של הואה, שם אחיו של דיים שימש כארכיבישוף הקתולי, נאסר על הבודהיסטים להניף דגלים בודהיסטים במהלך החגיגות לציון לידתו של גאוטמה בודהה כאשר הממשלה הסתמכה על התקנות שאסרו על הנפת דגלים לא ממשלתיים. כמה ימים לאחר מכן, הותר לקתולים להניף דגלים דתיים בחגיגה אחרת. מהלך זה הוביל למחאה בהנהגתו של טיץ' טרי קואנג כנגד הממשלה, שדוכאה על ידי כוחותיו של דיים ותשעה אזרחים לא חמושים נהרגו. דיים ותומכיו האשימו את הווייטקונג במקרי המוות הללו וטענו שהמפגינים היו אחראים למעשי האלימות. למרות שפקיד המחוז הביע את צערו על מעשי ההרג והציע לפצות את משפחות ההרוגים, הוא דחה את האשמות שכוחות הממשלה היו אחראים על ההרג והאשים את הווייטקונג.

הבודהיסטים דרשו הסכם של חמש נקודות: החופש להנפת דגלים דתיים, הפסקת המעצרים השרירותיים, פיצוי למשפחות קורבנות הטבח בהואה, ענישת האחראים, ושוויון דתי. דיים כינה את הבודהיסטים כ"שוטים ארורים" על כך שדרשו דבר שמבחינתו הם כבר קיבלו אותו. הוא אסר על קיום הפגנות והורה לכוחות הביטחון לעצור את אלה שהיו מעורבים באי ציות אזרחי. ב-3 ביוני 1963, ניסו מפגינים לצעוד לכוון פגודת טו דאם. שישה גלים של גז מדמיע ושל כלבי תקיפה שהפעילו כוחות הצבא לא הצליחו לפזר את ההמון, ובסופו של דבר הותזו חומרים כימיקלים חומים-אדומים על המפגינים שהתפללו, וכתוצאה מכך 67 מהם אושפזו בבית חולים עקב פציעות. לאחר מכן הוטל עוצר.

נקודת המפנה במשבר חלה ביוני, כאשר נזיר בודהיסטי בשם טיץ' קואנג דוק, הצית את עצמו במרכזו של צומת סואן בסייגון, במחאה על מדיניותו של דיים. תמונות שצולמו באירוע זה הופצו ברחבי העולם ועבור אנשים רבים הם ייצגו את כישלון משטרו של דיים. בעקבותיו של דוק הלכו נזירים נוספים והציתו את עצמם ובהדרגה החלה ארצות הברית להיות מתוסכלת מתדמית הבלתי פופולרית של המנהיגים הן בווייטנאם והן בארצות הברית. דיים עשה שימוש בטיעון אנטי-קומוניסטי שנוי במחלוקת, וזיהה את המתנגדים כקומוניסטים. כשההפגנות נגד משטרו של דיים המשיכו במשך כל הקיץ, ניהלו באוגוסט הכוחות המיוחדים שהיו נאמנים לאחיו של דיים, נו, פשיטות על פגודת שא לאוי בסייגון. פגודות הושחתו, נזירים הוכו ושרידיו השרופים של טיץ' קואנג דוק, שכללו את ליבו שלא התכלה בשריפה ונחשב כשריד קדוש, הוחרמו.

בו זמנית בוצעו פשיטות בכל רחבי וייטנאם, פגודת טו דאם בהואה נבזזה, פסלו של בודהה נהרס וגופתו של הנזיר המת הוחרמה. כאשר האוכלוסייה קמה כדי להגן על הנזירים, נהרגו בהתנגשויות 20 אזרחים ו-200 נפצעו. במהלך כל המשבר נעצרו 1,400 נזירים וכ-30 נפצעו. ארצות הברית הביעה את חוסר שביעות רצונה ממשטרו של דיים ושגריר ארצות הברית בסייגון, הנרי קבוט לודג' הבן, ביקר בפגודה. במשך חמשת החודשים עד לסוף תקופת שלטונו של דיים לא התקיימו הפגנות גדולות של הבודהיסטים.

גיסתו של דיים, מאדאם נו, שהייתה למעשה הגברת הראשונה של דרום וייטנאם, עקב רווקותו של דיים, החמירה את המצב כאשר היא התייחסה בלעג למעשי ההתאבדות. כבודהיסטית שהמירה את דתה לקתוליות, היא התייחסה למעשי ההתאבדות כאל ברביקיו, בציינה ש"אם הבודהיסטים ירצו לערוך ברביקיו נוסף, אשמח לספק להם את הדלק". הפשיטות על הפגודות עוררו אי שקט ציבורי בסייגון. סטודנטים באוניברסיטת סייגון החרימו את השיעורים והשתתפו במהומות, מה שהוביל למעצרים נרחבים ולסגירת האוניברסיטה. מצב זה נשנה באוניברסיטת הואה. כאשר הצטרפו להפגנות גם תלמידי תיכון, בוצעו מעצרים גם בקרבם. מעל אלף תלמידים מבית הספר התיכון הראשי של סייגון, רובם ילדיהם של פקידי ממשלה, נשלחו למחנות לחינוך מחדש, כולל, על פי הדיווח, ילדים בני חמש, באשמת צביעת כתובות גרפיטי בגנות הממשלה. שר החוץ בממשלתו של דיים, וו ואן מאו, התפטר וכאות מחאה גילח את שיער ראשו כמו נזיר.

כאשר הוא ניסה לצאת מווייטנאם כדי לקיים עלייה לרגל בהודו, הוא נעצר והושם במעצר בית.

ההפיכה וחיסולו

גופתו של דיים לאחר החיסול

class=notpageimage|הצגה

ביולי 1963, עם החמרתו של המשבר הבודהיסטי, החלו הלאומנים הלא-קומוניסטים ואנשי הצבא בהכנות להפיכה. בוי דיים, לימים שגריר דרום וייטנאם בארצות הברית, דיווח בזיכרונותיו שגנרל לי ואן קים ביקש את עזרתו בהבנה מה כוונתה של ארצות הברית לעשות בנוגע לממשלת דיים. לדיים היו קשרים הן בשגרירות ארצות הברית בסייגון והן עם עיתונאים בכירים בדרום וייטנאם, כמו דייוויד הלברשטאם מהניו יורק טיימס, ניל שיהאן מ-UPI ומלקולם בראון מ-Associated Press. ב-20 באוגוסט 1963, פשטו כוחות הביטחון בפיקודו של נו, אחיו של דיים, על פגודת שאל לאוי בסייגון. הם בחרו ללבוש מדי צבא במהלך הפשיטה כדי שהיא תראה כפעולה שהצבא עומד מאחוריה. כוחותיו של נו עצרו מעל 400 נזירים שישבו ברגליים משוכלות לפני פסל של בודהה. במקביל נעצרו אלפי נזירים בכל רחבי המדינה.

הנרי קבוט לודג' הבן, שגריר ארצות הברית בסייגון, סירב להיפגש עם דיים. בשומעו שמתוכננת הפיכה של הגנרלים של צבא דרום וייטנאם בהנהגת גנרל דון ואן מין ובתמיכת ה-CIA, העביר לודג' מסר סודי לגנרלים שארצות הברית לא תתערב. איש ה-CIA, לוסיין קונין, היה איש הקשר בין השגרירות לבין הגנרלים שהונהגו על ידי דראן ואן דון. קונין העביר לקבוצת הגנרלים סכום של 42,000 דולר כדי שיבצעו את ההפיכה וצירף הבטחה שכוחות ארצות הברית לא ינסו להגן על דיים.

ההוראות שבסופו של דבר הובילו למותם של דיים ושל אחיו, יצאו על ידי אברל הארימן ובוצעו בסיועו של לודג'. כמי ששירת קודם לכן כמושל ניו יורק, כמזכיר המסחר של ארצות הברית וכשגריר ארצות הברית במוסקבה ובלונדון, היה הארימן בעיצומה של קריירה פוליטית. ב-1960 מינה אותו הנשיא הנבחר ג'ון פיצג'רלד קנדי להיות שגריר בכיר ובמסגרת תפקיד זה הוטל עליו לפעול "עם כל האמון שרוחש לו הנשיא ועם הידע האינטימי על כל ההיבטים של מדיניות ארצות הברית". ב-1963, ניהל הארימן למעשה את וייטנאם "מבלי להיוועץ כלל בנשיא או בתובע הכללי".

דיים החל לחשוד שאיש מצוות האבטחה שלו כבר לא נאמן כלפיו. קני או'דונל, האחראי על תיאום לוח הזמנים של הנשיא קנדי, היה משוכנע שמקג'ורג' באנדי, היועץ לביטחון לאומי, היה מקבל הוראות ישירות מהשגריר הארימן ולא מהנשיא. הוא היה מודאג במיוחד ממייקל פורסטל, מאנשי צוותו של באנדי, שיחד עם הארימן ניהל משרד קישור עצמאי בווייטנאם. במרכז פעולות הסיוע להפיכה עמדו אנשי תחנת ה-CIA בסייגון שקיבלו הוראות לא בשרשרת הפיקוד הרגילה של הסוכנות, אלא ישירות מהארימן ומפורסטל.

ב-1 בנובמבר 1963 הדיחו הגנרל מין ושותפיו לקשר את הממשלה בהפיכת בזק.

בו ביום, כשרק צוות האבטחה של ארמון הנשיאות נותר להגן על דיים ועל אחיו נו, התקשרו הגנרלים לארמון להציע לו אפשרות שהוא יצא לגלות אם הוא ייכנע. בכל אופן, באותו ערב נמלט דיים יחד עם פמלייתו דרך מעבר תת-קרקעי לרובע צ'או לון שבסייגון, שם הם נלכדו למחרת בבוקר. נו דין דיים ואחיו נו נרצחו יחדיו בחלקו האחורי של נגמ"ש M-113 באמצעות כידון רובה ואקדח תופי על ידי קפטן נגויין ואן נונג, על פי הוראות מהגנרל מין עצמו, בדרכם למפקדת המטה הכללי של צבא דרום וייטנאם. דיים נטמן בקבר לא מסומן בבית הקברות בסמוך למעון שגריר ארצות הברית.

אחרית דבר

לאחר שנודע להו צ'י מין על הדחתו ורציחתו של דיים, הוא אמר: "אני כמעט שלא יכול להאמין שהאמריקאים יכולים להיות כה טפשים". הפוליטביורו של צפון וייטנאם, אמר זאת בצורה יותר מפורשת:

"התוצאות של ההפיכה של 1 בנובמבר יהיו הפוכות לחישובים של האימפריאליסטים האמריקאים... דיים היה אחד מהאנשים החזקים שהתנגדו לעם ולקומוניזם... מבין האנטי-קומוניסטים בדרום וייטנאם או אלה שגלו לארצות אחרות, אין לאף אחד את היכולות הפוליטיות המספיקות כדי לגרום לאחרים לציית. לפיכך, הממשל המשרת אותו לא יכול להיות יציב. ההפיכה הצבאית של ה-1 בנובמבר 1963 לא תהייה האחרונה".

לאחר רצח דיים, לא הצליחה דרום וייטנאם להקים ממשלה יציבה ומספר הפיכות התרחשו לאחר מותו. בעוד שארצות הברית המשיכה להשפיע על ממשלת דרום וייטנאם, הרצח חיזק את ניסיונותיהם של הצפון וייטנאמים להגדיר את הדרום וייטנאמים כ"תומכי הקולוניאליזם".

ראו גם

• ביקור נו דין דיים באוסטרליה
• מלחמת וייטנאם

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא נו דין דיים בוויקישיתוף

• JFK and the Diem Coup – Provided by the National Security Archive.
• נו דין דיים, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• נו דין דיים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)