צבר (כינוי)
צַבָּר הוא מושג שהחל כסלנג והפך לחלק מהשפה העברית התקנית, והוא משמש לתיאור כל יהודי יליד-ארץ ישראל. כמילת סלנג היא בוטאה במלעיל, אך כמילה תקנית היא מבוטאת במלרע.
המילה נגזרה משמו העברי של צמח הקקטוס האמריקאי הנפוץ גם בישראל – צבר מצוי. ההשוואה לצמח המדברי הקוצני, שפריו המתוק והרך מחופה קוצים, מרמזת שהישראלי הצבר אמנם עושה רושם מחוספס ו"קוצני" כלפי חוץ, אך הוא רך ומתוק מבפנים. בנוסף, השוואה זו משמשת כמטאפורה לקליטתו של צמח הצבר במרחב הישראלי, שעלתה כה יפה, עד שהוא נעשה לאחד מסמלי המדינה בתקומת היישוב הציוני בארץ ישראל.[1]
נכון לשנת 2016, כ-76% מיהודי ישראל הם צברים, וכ-45% הם צברי דור שני ואילך.[2]
מקור הכינוי
עריכהעל פי הסוציולוג עוז אלמוג מקור הכינוי "צבר" בכינוי הגנאי "סאברעס" שהדביקו מהגרי העלייה השנייה והשלישית לנערי העלייה הראשונה, שהיו דור הילידים הארצישראליים הראשון של התנועה הציונית. שינוי המשמעות (מעתק סמנטי), להדגשת המתיקות על פני החיספוס, נעשה על ידי העיתונאי אורי קיסרי אשר פרסם ב-20 באפריל 1931 מאמר בעיתון "דואר היום" בשם "אנחנו ... עלי הצבר!" ובו טען נגד קיפוח ילידי הארץ כנגד המהגרים החדשים. מקור נוסף יכול להיות העלון ההומוריסטי "צבר", שיצא בשנת 1931.[3] המשורר והמתרגם חנניה רייכמן פרסם ב"דבר לילדים" את המדור "צברינו חמודים ועוקצנים", והכינוי זכה לכבוד ולהערכה בין השאר גם בזכות הצלחתו.
מגמות ותמורות במיתוס הצבר
עריכהבמושג נעשה שימוש רב באופן פוליטי על ידי התנועה הציונית, כדי להלל את ה"יהודי החדש" שיצרה התנועה ולשלילת הגלות: בניגוד ל"יהודי הישן" אשר נולד בגולה, ובאופן סטריאוטיפי היה בורגני, ה"יהודי החדש" באופן סטריאוטיפי היה קיבוצניק או מושבניק. "היהודי הישן" דיבר בשפות אירופיות או עברית במבטא כבד, בעוד לצבר הייתה העברית שפה מולדת. שלא בדומה ל"יהודי הישן" שלפי התפיסה באותה עת לא פעל למען ההגנה העצמית שלו, הצבר לחם במחתרות, בפלמ"ח ולאחר קום המדינה בצה"ל.
ניתן למנות שלושה גורמים להטמעתו הייחודית של מיתוס ה"צבר" בחברה הישראלית של שנים אלו. ראשית, בשם הציונות התגייסו מירב המוחות, היוצרים מהתחומים השונים, והקנו עומק רוחני לאידאולוגיה הציונית. שנית, ההתבססות הכלכלית, הדמוגרפית והביטחונית המהירה של המפעל הציוני, שהגיעה לשיאה בהקמת המדינה, אוששה את האופטימיזם המהפכני וחיזקה את אמונתו של הנוער בחזון הציוני. לבסוף, אחת המטרות העיקריות של מערכת החינוך הייתה הקניית ערכי המנהיגות הציונית.[4] עם זאת, סממני ה"צבר", לפי אבן זוהר[5] נוצרו על ידי שילוב בין ישן לחדש, תרגום המציאות החדשה אל מול מודל תרבותי ישן, מוכר ומסורתי שהתגבש ברוסיה במאה התשע עשרה, ובעזרתו התאפשר להפיץ ולהבין את המודל החדש.
דוגמה לשימוש ב"צבר" ניתן למצוא בחיבור "אמנות ארצנו" (1942) מאת חיים גמזו. גמזו השתמש בניגוד בין פנים וחוץ בפרי, כדי לתאר גם את היחס בין ההווה לעתיד הציוני: "דורנו, ארצנו, דורשים כתמים, שיהיו כפי הצבר – קוצים מבחוץ ועסיסיות מבפנים – מכאיבים ומרעננים כאחד, מכילים בקרבם את דווי ההווה ואת נבטי העתיד המזהיר."[6]
יוקרת הצבר, המוסכמה בדבר חזותו הטיפוסית והשימוש בכינוי "צבר" הגיעו לשיאם במלחמת העצמאות ובעיקר לאחר סיומה. הציבור הישראלי, בייחוד הדור המבוגר, נטה לייחס את הישגי המלחמה לבני הארץ ה"צברים" ולהמעיט בחלקם של העולים החדשים ושל קבוצות אחרות. גם התיאורים בדבר הישגי מבצע קדש ב-1956 הדגישו את דמותו של ה"צבר".
העלייה הגדולה של יהודי המזרח ויהדות ספרד בשנות ה-1950, חדירת תרבות המערב (בעיקר תרבות הפופ האמריקאית) והשינויים החברתיים והפוליטיים שנוצרו בעקבות מלחמת ששת הימים ומאוחר יותר גם עקב מלחמת יום הכיפורים, הביאו החל משנות ה-1970 לירידה בשימוש במושג ואף לפקפוק, במקרים קיצוניים, באותו מיתוס ההרואי שנוצר סביב ה"צבר". מייצגי הגל החדש כונו בשם "דור המדינה", שהגיעו לבגרותם בשנות ה-1950 שאיחרו לקחת חלק במאבק המרשים על עצמאותה ועל שחרורה של ישראל.
עם הזמן החלה החברה הישראלית לאבד את הסולידריות השבטית, ונעשתה ביקורתית, מסוכסכת ואגוצנטרית יותר. תהליכים אלו מתרחשים בהשפעת תהליכים מקומיים (מלחמת יום הכיפורים, הגירה, מתחים פוליטיים ובין מוצאות אתניים יהודים, ליברליזציה של השוק הכלכלי) וגלובליים (אינדיבידואליזם, צרכנות וכלכלת-שוק), אשר ערערו את מודל ה"צבר" והחליפוהו במודל גלובלי יותר, פוסט צברי, שבמרכזו עומדת דמות ה"יאפי".[7] ניתן לומר כי דמות ה"צברי" שונה מאוד מהדמות ה"פוסט צברית".
הצבר החדש פחות צברי ויותר גלובלי, פחות אשכנזי, פחות חילוני ויותר רב-תרבותי (אך עדיין נוטה ומעדיף רב-תרבותיות פנים-יהודית, על פני פלורליזם גלותי גרידא). יש בו מיזוג של מגדרים, מוצאות אתניים, מעמדות, אדיקות יהודית, ואף סגנונות חיים שונים[7] בתקופה זו ניתנה לגיטימציה מסוימת לשוב אל סמלי הגלות, למשל שיבה לשמות משפחה גלותיים בשפות שאינן-העברית, והשימוש במילה "צבר" החלה להיות מוחלפת בעיתונות והתקשורת למילה הנייטרלית "ישראלי".[8]
ה"פוסט צבר" תר אחר תארים חברתיים בתחומי המקצועות החופשיים או האמנות. הנאמנות המוחלטת לצו התנועה והאומה אמנם נשחקה במעט, אך עודנה מהווה את הבסיס שמאגד את רובו המכריע של החברה היהודית-ישראלית (שבתות וחגים יהודיים, גיוס לצה"ל או שירות לאומי, טיול אחרי צבא, דיבור וכתיבה בעברית ישראלית, ברית מילה/בריתה, עלייה לתורה, בר/בת מצווה, חתונה ברבנות, וכדומה), ותחתיה הופיעו בין היתר גם תופעות חדשות כגון אדישות, סרבנות ושנאת הממסד. הפוסט "צבר" אינו עוד אנטי-אינטלקטואל ועל כן אינו בוחל בתארים אקדמאיים. המסלול של שירות צבאי, פסיכומטרי ואוניברסיטה נהפך שגור בהלך מחשבתו. בנוסף, התחרות הקשה על המשאבים החברתיים המאפיינת את החברה המודרנית של שנות ה-1990, שינתה באותה עת את הזיקה והכמיהה לחברותא כפי שהייתה בשנים שקדמו לה. ניתן לומר כי ה"יאפיות" השילה מעליה את הסגפנות ה"צברית", בהתאם לתהליכי הגלובליזציה והמערביות שהתרחשו גם בשאר מדינות העולם המערבי.[4]
הצבר בתרבות
עריכה
דמות הצבר קיבלה ייצוג אומנותי וסמלי בדמותו המאוירת של "שרוליק" (הלובש מכנסיים קצרים, נועל סנדלים וחובש כובע טמבל), פרי עטו של המאייר דוש. כמו כן התפרסמה דמות הילדים הטלוויזיונית, הבובה קישקשתא, שלבשה דמות של קקטוס מדבר.
בספרות, דמות הצבר התבטאה בספריהם של סופרי "דור תש"ח" (או "דור בארץ") ס. יזהר ומשה שמיר, שספרו "הוא הלך בשדות" נתפש בציבור כמעין ביוגרפיה דורית של הצבר. כמו כן זוהו עם הדמות יצירותיהם של המשורר חיים גורי והפזמונאי חיים חפר. המחזות "הוא הלך בשדות" לפי ספרו של שמיר, "הם יגיעו מחר" מאת נתן שחם ו"בערבות הנגב" מאת יגאל מוסינזון ביססו את מיתוס הצבר בתיאטרון.
צורתה האנגלית של המילה, Sabra, שימשה יצרנים ישראלים שרצו למתג מוצר שלהם כמוצר ישראלי אופייני, הפונה לשוקי חוץ. כך נוצרו המשקה החריף "ליקר סברה" ורכב ה"סברה ספורט" – הדגם הספורטיבי של המכונית "סוסיתא", ואף טנק הסברה, מתוצרת התעשייה הצבאית הישראלית.
"מארוול קומיקס" האמריקאית יצרה גיבורת-על בשם סברה (האלטר אגו של רות בת-שרף) בשנות ה-1980, ששמה מבוסס על הצבר הישראלי. בספטמבר 2022 פורסם שהשחקנית הישראלית שירה האס תגלם את דמות זו בסרט "קפטן אמריקה: סדר עולמי חדש" (חלק מהיקום הקולונועי של מארוול) שעתיד לצאת לאקרנים ב-14 בפברואר 2025.
ראו גם
עריכה- ציונות וגופניות
- יהדות השרירים
- סברה – דמות וגיבורת-על מאת "מארוול קומיקס"
- סברה ספורט
- טנק סברה
- ליקר סברה
- צבר (סרט)
קישורים חיצוניים
עריכה
- ארץ הצבר, נאמן למקור, הספרייה הלאומית
- יורם מלצר, אין כמו סברס, באתר הסוכנות היהודית לארץ ישראל
- יעקב שביט, הצבר - קבוצה דורית סוציו-תרבותית או דמות מיתולוגית, קתדרה 86, ינואר 1998
- מירי בר-זיו לוי, כרטיס כניסה לדיבור הצברי: הסרט 'דן וסעדיה' כנקודת מפנה בייצוג הדיבור העברי בקולנוע, 'כרמלים' 132-101, באתר Academia.edu
- זיוה שמיר, וְאַתֶּם, הַצַּבָּרִים, חַדְּדוּ אֶת הַקּוֹצִים, כִּי לַקְּרָב אָנוּ יוֹצְאִים- על דמות ה"צבר" בשני שירי ילדים מתקופת המנדט, אתר מב"ע, אפריל 2024
הערות שוליים
עריכה- ^ ראו: אלמוג ע'. הצבר - דיוקן, עם עובד, 1997
- ^ Jews, by Continent of Origin, Continent of Birth & Period of Immigration — 2016
- ^ ראו: צבר, דבר, 30 באפריל 1931
- ^ 1 2 ראו: אלמוג ע'. אנדרטות לחללי מלחמה בישראל: ניתוח סמיולוגי, מגמות, ל"ד (2), 1992, 179. המאמר פורסם גם ב: אנוך יעל, הלר דניאלה ושביט זאב (עורכים). עיצוב זיכרון-חלק ב' (קובץ מאמרים בקטלוג התערוכה), הגלריה לעיצוב אסכולה, מרץ 1998, 50.
- ^ ראו: אבן זוהר, א' (1980). הצמיחה וההתגבשות של תרבות מקומית וילידית בארץ ישראל 1882–1948. קתדרה, 16, 165-189.
- ^ אמנות, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 2006, עמ' 91.
- ^ 1 2 ראו: אלמוג ע'.,בלייס ד', הפטריוט מת - יחי היאפי! מהפכת התרבות בעולם המערבי - האדם הגלובלי, כיוונים חדשים 18, יולי 2008, באתר ההסתדרות הציונית העולמית.
- ^ ראו: Zerubavel, Y. (2002). The Mythological Sabra and Jewish Past: Trauma, Memory, and Contested Identities. Israel Studies, 7(2), 115-144.