יהדות קראית

יַהֲדוּת קָרָאִית היא זרם ביהדות הנקרא גם קראות, ופרטיו ידועים בשם קראים. היהודים הקראים שונים מהיהודים שמשתייכים לזרם הנפוץ, היהדות הרבנית, בכך שאינם מקבלים את סמכות חז"ל והתורה שבעל פה, אלא רואים עצמם מחויבים לדברי המקרא בלבד (הנקראים בפי היהדות הרבנית "תורה שבכתב").

יהדות קראית
יַהֲדוּת קָרָאִית

בית הכנסת הקראי ברמלה
שורשים, סיווג והנהגה
דת	יהדות
זרם	טקסטואליזם
תאולוגיה, טקסטים וטקסים
טקסט מכונן	תנ"ך
ארגונים ופעילות
אזורי פעילות	רמלה, אשדוד
מוסדות	קראי מזרח אירופה

מזוזה קראית

התנועה הקראית התגבשה במאה ה־8 בהובלת ענן בן דוד. לפי הערכות חלק מהחוקרים, במאות התשיעית והעשירית ייתכן שקרוב ל־40 אחוז מהעם היהודי היו קראים. כיום, בראשית המאה ה־21, שיעור הקראים הוא פחות מחצי אחוז מהעם היהודי.

כינויים

הקראים ידועים גם בכינויים בני מקרא ובעלי מקרא, מקור השם הוא השורש העברי ק-ר-א. מקובל ששם זה ניתן לקראים משום שהם נוהגים על פי המקרא (התורה שבכתב) בלבד ואינם מקבלים את התורה שבעל פה כאלוהית.

שם נוסף לבני זרם זה הוא תנ"כיים, אך הוא פחות נפוץ. לפעמים נקראים הקראים גם ענניים, על שם הקבוצה הקראית המובחנת הראשונה כביכול, שנבדלה באופן רשמי מהיהדות הרבנית ולקחה את שמה משמו של מנהיגה, ענן בן דוד.

עקרונות היהדות הקראית

היכל שלמה, בית המרכז העולמי של היהדות הקראית, ברמלה

היהדות הקראית מקבלת רק את אלוהים כאל, רק את נביאי התנ"ך כשליחיו ורק את דבריהם כדבר אלוהים. היא מתנגדת לתורה שבעל פה ולכל תוספת מאוחרת לתנ"ך, ומוכנה לקבל רק את התורה והנביאים כמקור אלוהי ישיר או מתועד, ורק את הכתובים כחוכמת חיים המבוססת על התורה.

מקורות ההלכה

היהדות הקראית נשענת על שלושה סוגי מקורות:

• המקרא - עשרים וארבעה ספרי התנ"ך, הכוללים את כל המצוות, מצוות עשה ומצוות לא־תעשה, שקיבל משה רבנו בהר סיני והן כתובות בחמישה חומשי תורה, וכן ספרי הנביאים והכתובים שהכלילו חז"ל בין כתבי הקודש.
• ההיקש - הדרכים שבאמצעותן פוסקים הלכה למקרים שאינם כתובים במפורש בחמישה חומשי תורה. קביעת הלכה זו נעשית באמצעות היקשים לשוניים ממקומות שונים בתנ"ך, או על פי ההיגיון, וכוללים שבעה מרכיבים: 1. סתום במקומו ומפורש במקום אחר; 2. מדין הכלל יודע הפרט; 3. היקש הערך (גזרה שווה); 4. היקש קל וחומר; 5. היקש כוח הדיבור; 6. היקש ההגברה; 7. היקש משפט הדימוי. בעבר, חכם קראי שהבהיר הלכה בדרך ההיקש היה מקבל ומעביר לצאצאיו את התואר 'נקש' ('נקש בן נקש' אם צאצא הבהיר עוד הלכה בדרך ההיקש).
• סבל הירושה (נקרא גם העתקה משתלשלת) - הוא כלל המנהגים שנהגו בהם בעבר, ובמקרים מסוימים אפילו לפני מתן תורה, והם הועברו במסורת מדור לדור (כמו אופן ביצוע השחיטה, או אופן ביצוע ברית המילה). כל זאת בתנאי שאינם סותרים את התורה שבכתב, ובנוסף הם קשורים לאופן ביצועה המדויק של מצווה מסוימת שנכתבה בתורה (במקרה של השחיטה - מצוות איסור אכילת הדם). הקראים אינם טוענים שמנהגים אלה ניתנו על ידי אלוהים, אולם הם דוחים כל מסורת אחרת הסותרת את מסורות אלו.

פירוש התורה בקרב הקראים

בעוד שלגישת היהדות הרבנית, החכמים מוסמכים לתקן תקנות ולגזור גזירות שתוקפן מדרבנן, ואיסור התורה בל תוסיף ובל תגרע חל רק על שינוי דיני התורה עצמם, לפי תפיסת היהדות הקראית, תפקיד החכמים הוא לפרש את התורה בלבד, וכל הוראה החורגת מכך היא חסרת תוקף ואף עוברת על איסור 'בל תוסיף'.

הקראים אינם מאמינים כי התורה שבכתב ניתנה למשה יחד עם פירושים אלוהיים. לתפיסתם, כל הפירושים אנושיים וניתן לחלוק עליהם. למרות שהם דוחים את התורה שבעל־פה כתורה אלוהית, הם מסתכלים על ספרות חז"ל כספרי חכמים. היסודות של היהדות הקראית מתבססים במידה רבה על היסודות שקבעו חז"ל בקרב היהדות הרבנית. אולם, במקומות שלטענתם ספרים אלה סותרים את ספרי התנ"ך - אין הם מקבלים אותם.

פסיקה אישית

ביסודה של היהדות הקראית עומדת הפסיקה האישית. בספרות קראית מאוחרת ייחסו את ניסוח העיקרון הזה לענן בן דוד שאמר על פי המסורת הקראית: "חפישו באורייתא שפיר ואל תשענו על דעתי", כלומר "חפשו בתורה היטב ואל תשענו על דעתי", אך ספרו של ענן, "ספר המצוות", לא מכיל את הביטוי הזה, וחוקרים טענו שהוא נוצר רק מאות שנים לאחר מכן. עיקרון זה נותן לכל אדם פרטי את האפשרות לפרש את התורה בעצמו, מתוך למידה יסודית שלה, על יסוד שאיפה להבנת התורה בצורה אליה, לכאורה, התכוון אלוהים. זאת על סמך הכתוב בספר דברים.

כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ.

— ספר דברים, פרק ל', פסוקים י"א–י"ד

מאחורי עיקרון זה עומדת התפיסה כי האחריות על קיום המצוות מוטלת על כל פרט, וכפי שניסח זאת החכם הקראי סהל בן מצליח הכהן:

דעו אחינו בני ישראל, כי כל אחד ממנו תלוי לנפשו, ולא ישמע אלהינו את דברי המצטדק ואומר: "כך נהגוני רבותי".

דניאל בן משה אלקומיסי ניסח עיקרון זה בצורה חדה אף יותר ואמר:

כל הנשען על אחד ממלמדי הגלות, בלי לחקור היטב בחכמתו, הוא כעובד עבודה נכריה

— מתוך האיגרת לתפוצות

דניאל אלקומיסי ביטא את השאיפה להסתמך רק על המקרא בכל מה שקשור לקיום מצוות. לדבריו, הסתמכות על מקורות אחרים מרחיקה את האדם מהאל.

למרות זאת, היהדות הקראית לא הייתה בעלת אופי אנטינומי. בראש הקראים עמדו מנהיגים רוחניים בשם "חכמים", הבקיאים במקרא ובמסורת הקראית. הם שימשו כמנהיגי הקהילה, מדריכיה, מלמדיה ודייניה.

על אף התמיכה בפסיקה אישית, רוב הציבור הקראי דוגל בהלכות ובפרשנויות מקרא מסוימות. הקראים מסבירים את הדבר כשיתוף ידע ודעות שמתקיים בציבורם. הדרכים השונות להבנת התורה נדונות בציבור, והפירוש שמשכנע את הרוב הופך לדומיננטי. אולם, הייתה סובלנות גם כלפי דעות מיעוט, כל עוד התבססו על הבנה סבירה של פשט המקרא.

עם השנים, עלתה נטייה גוברת לאחידות אצל הקראים. הקראים עדיין לא קיבלו פסיקה של אף דור כמחייבת כליל את הדורות הבאים, כפי שהתרחש ביהדות הרבנית, ולא ביטלו באופן רשמי את הפסיקה האישית, אך חכמים קראיים מסוימים החלו לתבוע שהציבור יכפיף עצמו להכוונתם.

בספר ההלכה הקראי "אדרת אליהו" כתב אליהו בשייצי על יכולתם של המנהיגים ("חכמים") לתקן תקנות שיחייבו את הקהילה כולה: "...המורד בדברי החכמים הנמצאים בכל דור ודור בכל תקנה ודין שיעשו ראוי לנדותו ולהחרימו ככתוב 'יחרם כל רכושו והוא יבדל'" - "ולא יתירו לו נידוי עד שיבוא לבית דין לקבל מלקות..."

גם החכם הקראי המצרי יוצא רוסיה, טוביה לוי בבוויץ, רמז על מעמדם של החכמים ועל סמכותם לתקן תקנות ולהדריך את העם, בתשובתו לטענה כי הקראות קפאה על שמריה: "חוקרים רבים כינו את ההבדל בין יסודות דת הקראים לזו של הרבניים, בכך שהקראות בכל דורותיה נשענת על דברי התורה הכתובה, ובאפשרות חכמי הדור הקראים לשנות מנהגים והלכות בהתאם לרוח הזמן מבלי לנטות ימין ושמאל מדברי הכתוב, לעומת היהדות הרבנית, שנשענת על דברי החכמים שדבריהם חזקים יותר מדברי התורה".

עם עלייתם של הקראים לארץ ישראל, נחלשו המסגרת של הקהילה ותקנותיה, וכך גם מעמדם של החכמים הקראיים. השאלה על מידת סמכותם מעוררת גם בימים אלו חילוקי דעות בקרב החוגים הקראיים.

אמונות

ברוב נושאי האמונות והדעות, אין כמעט מחלוקת בין הקראים לרבניים. עיקרי האמונה הקראיים שכתב החכם יהודה הדסי בספרו "אשכול הכופר", דומים לעיקרי האמונה של היהדות הרבנית כפי שכתב הרמב"ם, בתוספת העיקרים "חובה להבין את התורה לאשורה בלשונה" (כלומר חובה להתמצא בעברית עתיקה למען קריאת התורה) ו"המקדש הוא משכן כבוד ה' לעולם".

הקראים מאמינים, בעקבות ספר דניאל, באחרית הימים ובתחיית המתים. כמו כן, הם מאמינים בביאת המשיח.

הסיבות להתנגדות הקראים לתורה שבעל פה

ערך מורחב – הפולמוס הרבני-קראי

בין נימוקי הקראים לעמדתם, שהתורה שבעל פה אינה מחייבת ואינה דברי אלוהים:

• התורה לא בשמיים. כלומר, לפי הפרשנות הקראית לפסוקים הבאים, אלוהים קורא לכל יהודי לפרש את התורה מתוך יגיעה אישית ומייתר לכאורה את הצורך בסמכות המפרשת: ”כִּ֚י הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם לֹא־נִפְלֵ֥את הִוא֙ מִמְּךָ֔ וְלֹ֥א רְחֹקָ֖ה הִֽוא׃ לֹ֥א בַשָּׁמַ֖יִם הִ֑וא לֵאמֹ֗ר מִ֣י יַעֲלֶה־לָּ֤נוּ הַשָּׁמַ֙יְמָה֙ וְיִקָּחֶ֣הָ לָּ֔נוּ וְיַשְׁמִעֵ֥נוּ אֹתָ֖הּ וְנַעֲשֶֽׂנָּה׃ וְלֹא־מֵעֵ֥בֶר לַיָּ֖ם הִ֑וא לֵאמֹ֗ר מִ֣י יַעֲבׇר־לָ֜נוּ אֶל־עֵ֤בֶר הַיָּם֙ וְיִקָּחֶ֣הָ לָּ֔נוּ וְיַשְׁמִעֵ֥נוּ אֹתָ֖הּ וְנַעֲשֶֽׂנָּה׃ כִּֽי־קָר֥וֹב אֵלֶ֛יךָ הַדָּבָ֖ר מְאֹ֑ד בְּפִ֥יךָ וּבִֽלְבָבְךָ֖ לַעֲשֹׂתֽוֹ׃” ספר דברים, פרק ל', פסוקים י"א–י"ד
• אלוהים ציווה במפורש לא להוסיף ולא לגרוע מתוך דברי התורה. חז"ל תיקנו שבע מצוות דרבנן, מכיוון שלתפיסתם אין הדבר סותר את הציווי, אולם הקראים רואים בכך כפירה חמורה.
• התורה שבעל פה אינה מוזכרת אפילו פעם אחת בתנ"ך לטענת הקראים, ואילו הייתה תורה נוספת לעם ישראל, הרי שאלוהים היה מורה בפירוש להאמין בה. כשציווה אלוהים על משה לעלות להר סיני ולקבל את התורה, אלה היו דבריו אליו: ”וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה, עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה, וֶהְיֵה־שָׁם; וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן, וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה, אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי, לְהוֹרֹתָם”. לפי הקראים, הפסוק מתייחס רק לתורה שבכתב.
• התנ"ך מציין שעם ישראל היה ללא תורה, ושהתורה אבדה. מכך הסיקו הקראים שלא סביר שהתורה שבעל פה יכולה להיזכר במשך הדורות, כאשר אפילו התורה שבכתב נשכחה.
• חכמי המשנה והתלמוד חולקים זה על זה. מכאן הסיקו הקראים שהם לא הסתמכו על קבלה מאלוהים, שהרי אם הייתה להם קבלה, פרשנותם ההלכתית הייתה זהה.
• התורה שבעל פה סותרת כביכול את התורה שבכתב במקומות רבים, ולכן לא ייתכן שהיא באה מאותו מקור אלוהי.
• במשך הזמן נוספו לתורה שבעל פה עוד ועוד פירושים ותוספות, בין היתר על ידי רבנים בימינו. כל אחד מהרבנים מתבסס בפירושיו ובפסיקותיו גם על התורה שבעל פה ופירושים רבניים קודמים, ולא רק על התורה שבכתב, ולעתים הוא מתבסס גם על השקפתו הייחודית, שכן שבעים פנים לתורה. מכיוון שכל אדם מועד לטעות, ייתכן לטענת הקראים שפרשנותם של הרבנים בימינו מבוססת על הטעויות של קודמיהם, ההולכות ומצטברות זו על זו.

היסטוריה של הקראים

שער הכניסה לחצר הקראים, שם נמצא גם בית הכנסת הקראי הירושלמי, השוכן ברחוב הקראים ברובע היהודי שבעיר העתיקה בירושלים

ערך מורחב – היסטוריה של היהדות הקראית

הופעת הקראים כתנועה דתית נקשרת עם דמותו של ענן בן דוד, חכם קראי מהמאה ה-8. אומנם לא ידוע לנו על קהילה קראית או על אישים קראים לפני תקופתו של ענן, אך ההשערה היא שענן לא המציא את הקראות מאפס, אלא איחד קבוצות קיימות בעם היהודי. חלק מהקבוצות ההן היו מהמתנגדים לסמכות הגאונים, חלק אחר התנגד לשיתוף הפעולה עם השלטונות, והיו קבוצות שכעסו על חיי הפאר של ראש הגולה. ענן איחד בין כל הקבוצות הללו, שמשערים ששורשיהן עתיקים, והשיג חופש פוליטי ודתי מידי השלטונות הערבים.

חוקרים אחרים סבורים שלמעשה ענן בן־דוד ייסד תנועה אחרת של יהודים שנקראו על שמו "ענניים", אשר התקיימה בנפרד מהקראים והתאפיינה בגישה שונה במקצת. רק כמה דורות אחרי ענן, נטמעו הענניים בקראות ואף שימשו כמנהיגים קראיים. הטוענים כך מסתמכים בין השאר על ספר "האורות והמגדלים" של יעקב הקרקסאני, חכם קראי בן המאה העשירית, שמספר על שתי תנועות אלה כתנועות נפרדות, וכן על עדויות נוספות. לפי גרסה זו, אירעה ההתנתקות הגמורה של הקראים מהרבניים בימיו של החכם דניאל בן משה אלקומיסי שאף ייסד את תנועת אבלי ציון הקראית.

פריחת הקראות בימי הביניים

תקופת ימי הביניים הייתה תקופת פריחה ביצירה הקראית, בעולם בכלל ובארץ ישראל בפרט, בתחומי הפרשנות, הדקדוק, הספרות, הפילוסופיה והפצת הקראות. נראה שבארץ ישראל היה מעמדם בכיר ממעמד היהודים הרבניים, אליהם חלחלו כמה ממנהגיהם. בתקופה זו פעלה תנועת אבלי ציון הקראית, שקראה לעלייה לארץ ישראל, וחבריה נהגו מנהגי אבלות על החורבן. חכמים קראיים כמו דניאל בן משה אלקומיסי, סהל בן מצליח הכהן, סלמון בן ירוחם ויעקב הקירקיסאני, פעלו במרץ על מנת להפיץ את הקראות בגולה; פעילותם נשאה פרי, וקהילות קראיות היו בכל תפוצות ישראל. באותם זמנים, היו הקראים עסוקים בפולמוס סוער עם רבנים כמו הרב סעדיה גאון, שיש אומרים שללא פועלו, הייתה הקראות דוחקת את רגלי היהדות הרבנית במזרח. בשל הפולמוס המחודד, נוצרה הפרדה בין הקראים לבין המאמינים בתורה שבעל פה.

עם כיבוש ירושלים על ידי הצלבנים בשנת 1099, חרבה הקהילה הקראית בירושלים, ששוקמה לאחר כיבוש ארץ ישראל בידי צלאח א־דין בשנת 1187. כיבוש ארץ ישראל הוביל לנדידת מרכז הכובד הקראי לממלכת הכוזרים ולאימפריה הביזנטית, שם התקיימה קהילה קראית עוד לפני הטבח הצלבני בירושלים. בביזנטיון המשיכו לפעול חכמים קראים כמו יעקב בן ראובן, יהודה בן אליהו הדסי, אהרון בן יוסף הרופא מחבר "ספר המבחר", אהרון בן אליהו מניקומידיה ("האחרון") מחבר "עץ חיים", ו"גן עדן" ואליהו בשייצי מחבר ספר ההלכה הקראי "אדרת אליהו", שהוא ספר ההלכה הקראי הנפוץ ביותר. בשייצי הוא אחת הדמויות החשובות ביותר בתולדות הקראים; המהפכה ההלכתית שיזם, שעוררה מחלוקת קשה בקרב בני עדתו, כללה שינויים מרחיקי לכת וקירבה מאוד את פסיקתם לזו הרבנית.

המרכז בקושטא שקע בסוף ימי הביניים, והמרכז עבר לקרים ולארצות מזרח אירופיות אחרות. במחצית השנייה של המאה ה־17 היו כ־30 קהילות קראיות במזרח אירופה. קראי מזרח אירופה דיברו בשפה ייחודית משלהם - שפה קראימית ("לשון קדר"). החל מהמאה ה־19 עלתה במזרח אירופה התנועה הלאומית הקראית, שהתכחשה לשורשיה היהודיים. ממנהיגי התנועה הקראית במזרח אירופה בתקופה זו היה אברהם פירקוביץ'. בעקבות כך, חלק מקהילות הקראים לא נספו בשואה. בסוף המאה ה־19 היו כ־13,000-12,000 קראים בעולם. בתקופת השלטון הסובייטי שקעה מאוד הקראות המזרח אירופאית.

הקהילה הקראית המצרית היוותה מרכז קראי עתיק וחשוב במשך דורות. לאחר הקמת מדינת ישראל, ועם האנטישמיות הגואה במצרים - עלו רבים מהיהודים לארץ ישראל, על אף שהתקשו לקחת עמם את רכושם.

הקראים במדינת ישראל

הרב הקראי הראשי ד"ר משה פירוז (משמאל) וסגן יו"ר עמותת היהדות הקראית העולמית, אלי אלטחן (מימין), 2016

בשנים שקדמו לקום המדינה היה מיעוט קראי שהתרכז בעיקר בירושלים. לאחר ההכרזה על קום המדינה, עלו מאות מבני הקהילה בתוקף חוק השבות לישראל. מוצאם של רוב הקראים במדינת ישראל הוא בקראי מצרים, ומוצאם של השאר הוא בקראי עיראק, טורקיה, רוסיה ובמי שקיבלו על עצמם את הקראות. מספר הקראים מוערך בישראל בכ־40,000 נפש (ובעולם חיים עוד כ־10,000 נפש). קהילות קראיות קיימות ברמלה (שני בתי כנסת) ובה נמצא גם מבנה "מרכז היהדות הקראית העולמית", באשדוד (שני בתי כנסת), באופקים, בבאר שבע, בקריית גת, בבת ים, ראשון לציון, בערד, בירושלים ובמושבים בית עזרא, מצליח ורנן (מצליח ורנן נחשבים ליישובים הקראיים היחידים בעולם). בסך הכול ישנם 13 בתי כנסת קראיים בישראל, ב־10 יישובים ובית תפילה אחד בערד.

בית הכנסת הקראי באשדוד, "כתר תורה"

כיום, הנישואים בין רבניים לקראים יחסית נפוצים. בדומה לתהליכים כלליים שהתרחשו בעת המודרנית בזרמים דתיים שונים, גם בקרב הקראים יש תופעה של חילון, וישנם קראים שאינם מקפידים על מצוות אמונתם קלה כבחמורה.

עוד מקום המדינה היחס שקיבלו הקראים היה מנוכר. החוק לא מכיר בקראים בתור עדה דתית נפרדת ולכן מעמדם המשפטי של בתי הדין הקראיים בעייתי, למרות הניסיונות של מנהיגי הקהילה בראשות החכם הקראי הראשי חיים בן יצחק הלוי לפעול מול הממשל, שלא צלחו בשל התנגדות הרבנות הראשית. אפילו שפסקי הדין בענייני נישואין וגירושין ניתנו לרוב על ידי בית הדין הקראי, לכל אחד מבני הזוג הייתה אפשרות להעביר את הדיון לבית הדין הרבני. מצב זה השתנה ב־1995, כאשר בית המשפט העליון הפך את פסקי הדין הקראיים למחייבים עבור בני זוג קראיים. בשנת 2014, פסק בית המשפט העליון כי יש להמשיך להנפיק תעודות גירושין לבית הדין הקראי כל עוד לא הוסדר מעמדו בחוק.

מנהגי הקראים

בית הכנסת הקראי

בית הכנסת הקראי ברמלה

בית הכנסת הקראי, במושב מצליח

בית הכנסת בירושלים

הקראים רואים בבית הכנסת מקדש־מעט, ומקום מרכזי וייחודי שבו האדם מתייחד עם בוראו, ולכן כל הנכנס לבית התפילה חייב להיות נקי וטהור בגופו ובלבושו מכל טומאה. בבתי הכנסת הקראיים לא נועלים נעליים מפאת קדושת המקום: הקראים אומרים שראוי להתנהג בהתאם לקדושת המקום, ולא להיכנס לבית הכנסת בנעליים שדורכים בהן במקומות מזוהמים ומלוכלכים. חליצת נעליים במקומות קדושים היא כלל ידוע מימים ימימה, שנאמר גם למשה וגם ליהושע: "שַׁל נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ, כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עֹמֵד עָלָיו, קֹדֶשׁ הוּא".

רצפת בית הכנסת הקראי מכוסה בשטיחים, שעליהם הם מקיימים את תפילותיהם, המורכבות מהשתחוויות וכריעות, כפי שהם הסיקו מתוך התפילות שמתוארות במקרא.

בראשית המאה ה-21, נמצאו בעולם מספר עשרות בודדים של בתי כנסת קראיים פעילים, ועוד מספר בתי כנסת שאינם עוד בשימוש. רוב בתי הכנסת הפעילים נמצאים בישראל, ובמזרח אירופה.

לוח השנה וחגים

ערך מורחב – הלוח הקראי

הקראים אינם משתמשים בלוח שנה קבוע מראש ומבוסס על חשבון, אלא מסתמכים על "ראיית הירח": היום שבו נראה הסהר בפעם הראשונה בחודש מאז שהוא נעלם בחודש הקודם (כלומר, מולד הלבנה), נקבע כראש החודש. שיטה זו במקורה היא שיטה רבנית חז"לית, המתוארת בהרחבה במשנה ובתלמוד במסכת ראש השנה. מאחר שלא מצוין מפורשות במקרא כיצד היו מחשבים את חודשי השנה ועונות השנה, קיבלו הקראים את שיטת קידוש החודש החז"לית כשיטתם בפועל, אולי גם בשל הסיבה שהם לא הכירו כל שיטה אחרת לחישוב החודשים, מכיוון שלא היה ידוע בראשית הקראות על הכתות היהודיות מימי בית שני, שהנהיגו לוח שנה משלהן, השונה מהשיטה הפרושית החז"לית.

לפי הקראים, הסימן לתחילת האביב, שבו אמור לחול חודש ניסן, הוא הבשלת השעורים. אם השעורים לא הבשילו עד סוף חודש אדר א', מכריזים על שנה מעוברת. חג הפורים נחגג בקרב הקראים בחודש אדר א', גם כאשר השנה מעוברת.

ישנה מחלוקת בין היהדות הרבנית לבין הקראים לגבי מועד תחילתה של ספירת העומר ואופן הספירה. לטענת הקראים, מתחילים לספור החל ממוצאי השבת הראשונה שלאחר ליל הסדר (לפי הכתוב "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת"), והספירה צריכה להסתיים לאחר שבעה שבועות שלמים ("שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת, תִּסְפָּר־לָךְ"). כך, יוצא שלחג השבועות אין תאריך קבוע.

מנגד, היהדות הרבנית מנמקת כי הביטוי "ממחרת השבת" מתכוון ליום טוב הראשון של פסח, שהוא מעין "שבתון", וכן ניתן לראות כי הביטוי "מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת" חופף לביטוי "מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח" בעניין איסור חדש. בנוסף, הביטוי "ממחרת השבת" נאמר גם בעניין האיסור על אכילת תבואה חדשה: "...מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן... וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם" (ספר ויקרא, פרק כ"ג). כלומר, אסור לאכול תבואה חדשה עד הבאת הקורבן "מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת". לעומת זאת, בספר יהושע מתואר שבני ישראל אכלו מהתבואה החדשה של הארץ דווקא "מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח": "וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ, מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח--מַצּוֹת וְקָלוּי: בְּעֶצֶם, הַיּוֹם הַזֶּה" (ספר יהושע, פרק ה'). ראיות רבות נוספות מהמקרא מוכיחות טענה זו.

את עמדתם של הקראים הם מנמקים בכך שהמילה "שבת" בביטוי "ממחרת השבת" אינה מציינת בכל התורה יום טוב, אלא רק שבת. לטענתם, לא ייתכן שבאותו קטע תציין המילה 'שבת' פעם אחת יום טוב ופעם אחרת שבוע. לכן, לדברי הקראים, הפירוש ההגיוני היחיד הוא שהמילה שבת מציינת את השבת הראשונה שחלה לאחר ליל הסדר, לפיכך הם סוברים שחג השבועות אמור לחול ביום ראשון.

חכמי הדת הרבניים מציינים, כי המילה "שבת" או "שבתון" כן מופיעה בהקשרים של מועדים אחרים, כגון ביום הכיפורים, בראש השנה וכן בחג הסוכות ובשמיני עצרת. הם מציינים גם, כי אי אפשר לפרש את המילה "שבת" בפסוק שמצווה על ספירת העומר בהקשר של השבת הראשונה שחלה לאחר ליל הסדר, שכן כתוב "ממחרת השבת", אך לא מפורש על איזו שבת מדובר – אם השבת שבתוך חול המועד, או בשבת שלאחר המועד. כמו כן, בהמשך הפסוק "שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה", המילה "שבתות" מציינת "שבועות". על כן, אם מפרשים זאת על השבת הראשונה שלאחר ליל הסדר, הביטוי "שבתות תמימות" אינו מובן, שהרי אי אפשר לספור שבת שאינה שלמה. לכן, פירוש המילה "שבתות" הוא "שבועות". כלומר, יש לספר שבעה שבועות שלמים מבלי לפספס אף יום, וכך מקבל הביטוי "עד ממחרת השבת השביעית" את הפירוש "עד ממחרת השבוע השביעי".

הנימוק הנוסף שמביאים הקראים לעמדתם, הוא שחג השבועות הוא המועד היחיד שהתאריך שלו אינו מופיע במקרא, ולכן הדרך לחישוב המועד היא הספירה. העובדה שביהדות הרבנית כן יש תאריך קבוע לחג השבועות, סותרת לטענת הקראים את הפסוק "שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת", מכיוון שעלול להיווצר מצב בו יהיו שמונה שבתות בין חג הפסח לשבועות, במקום שבע. אולם, חז"ל מפרשים את המילה "שבתות" בתור "שבועות", כלומר שבעה שבועות ממחרת חג הפסח – ולכן אין בכך סתירה.

הקראים אינם מציינים יום טוב שני של גלויות, משום שאינו מופיע בתורה שבכתב. אפילו ראש השנה הקראי (שנקרא אצלם "יום תרועה") נמשך יום אחד בלבד, ואינו מציין את תחילת השנה, מכיוון שהחודש הראשון אצל הקראים הוא ניסן. המסורת לפיה הציווי "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים" מדבר על חודש ניסן, מקורה בתורה שבעל פה.

הקראים אינם חוגגים את חנוכה משום שאינו מוזכר בתנ"ך, ומשום שלגרסתם, אי אפשר לשמוח על חנוכת בית המקדש, שכן הוא חָרַב מאז. חג פורים נחוג אצלם במשך שני ימים בכל מקום שהוא. בשנה מעוברת חוגגים את פורים באדר א'.

דיני אישות וטהרה

בעבר, פירשו הקראים את הפסוק "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד" בדרך מיוחדת: לדעתם, מכיוון שהגבר והאישה הופכים ל"בשר אחד" נאסר על קרוביה של האישה להתחתן עם קרוביו של בעלהּ, ולהפך. שיטה זו נקראה שיטת ה"ריכוב בעריות". בשל מספרם המועט של הקראים, איסור זה איים על המשך התקיימותם. חכמים קראיים מאוחרים גרסו כי שיטת הריכוב בעריות היא הוספה על דברי התורה, ולכן במשך השנים בוטל הדבר בהסכמה כללית. על פי היקש מהתורה אוסרים הקראים נישואין בין אישה לבין דודהּ, כלומר אחי אביה או אחי אימהּ, נישואין שמותרים ביהדות הרבנית.

יחסם של הקראים כלפי מי שנחשבים טמאים הוא מחמיר למדי. הטמאים (גברים או נשים) אוכלים בשולחן נפרד, צריכים לשמור על בידול ונאסר עליהם להיכנס לבית הכנסת. טומאת הנידה אצל האישה נמשכת אצל הקראים רק שבעה ימים (על פי הכתוב "שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ"), ולפי הקראים אין צורך לספור שבעה ימים נקיים לאחר סיום הווסת, כפי שנהוג בטומאת זבה. זמן הנידה לאחר לידת בן נמשך שבוע, ושבועיים לאחר לידת בת. לימים אלה נוספת תקופה שנקראת "ימי טהרה" שאורכה 33 ימים ללידת בן, ו־66 ימים ללידת בת, כמפורש בפרשת תזריע בספר ויקרא.

נוהגי הטהרה דומים למנהגם של יהודי אתיופיה, ויש שאפילו שיערו שהתקיימו קשרים בין הקהילות. אולם, הקראים טוענים שהדמיון הרב בין ההלכה הקראית להלכה של יהודי אתיופיה נובע מכך שיהודי אתיופיה גלו מהארץ בתקופה שבה עדיין לא הייתה תורה שבעל־פה, ומכך שיהודי אתיופיה היו מבודדים משאר יהודי העולם ולא נתונים להשפעתם.

הקראים אינם טובלים במקווה טהרה על מנת להיטהר מהטומאה, והם רואים בו המצאה מאוחרת. הקראים סבורים כי אפשר להיטהר באמצעות מים זורמים מכל סוג שהוא, ואפילו במקלחת.

בקרב הקראים בישראל קיימת שחיקה במידה בה נשמרת הרחקת הטמאים, אך עדיין מקפידים עליה מאוד בבית הכנסת.

מעמד האישה

לפי הקראים, נשים נחשבות כשוות לגברים, בחובות ובזכויות. גישה זו באה לידי ביטוי בהבדלים אחדים בין מנהגי הקראים למנהגי היהדות הרבנית:

• הקראים אינם מברכים "ברוך ... שלא עשני אישה". במקום זאת, הגברים והנשים מברכים ברכה זהה ("ברוך ... הבוראי בצלם אנוש"), על אף שברכות השחר אינן מוזכרות בתורה והן תקנה של היהדות הרבנית.
• הנשים חייבות בכל המצוות בדומה לגברים, כולל מצוות עשה שהזמן גרמן, שלפי היהדות הרבנית הנשים פטורות מהן. הקראים טוענים כי התורה אומרת במפורש מתי מצווה מסוימת נועדה רק לנשים ומתי היא נועדה רק לגברים, ובכל שאר המקרים, המצוות מיועדות לשני המינים באופן שווה.
• עדות אישה, לדעת הקראים, שווה לעדותו של גבר.
• הקראים נתנו לנשים להחזיק בתפקידי הנהגה, גם בתקופות קדומות. כך למשל במאה ה־11 בספרד, לאחר מותו של המנהיג הקראי סידי אבן אל תראס, מינו את אשתו שנקראה בכינוי אל־מועלמה (המורה) לתפקיד החכם הקראי הראשי בספרד.
• לדעת הקראים, בזמן גירושין זכויות וחובות הגבר והאישה שוות.

גם הקראים סבורים שעל הגבר לתת את הגט לאישה, אלא שהם פיתחו במאה ה־19, אחרי מחלוקות פנימיות רבות, הלכה שלפיה במקרים מסוימים של עגינות יכול בית הדין לתת את הגט במקום הבעל, וכך לגרש את האישה בעל כורחו של זה.

• הקראים אינם מקבלים את המושג ההלכתי 'קול באישה ערווה', ולפיכך הם מתירים שירת נשים בפני גברים.
• בבתי כנסת קראיים ישנה הפרדה בין גברים לנשים, והסיבה לכך היא שמירה על הצניעות - בבית הכנסת הקראי משתחווים לאלוהים אפיים ארצה, וכאשר אישה משתחווה יש חשש שהיא תחשוף את עצמה.

עם זאת, חוקי הטהרה מכבידים על הנשים כך שבמשך שבעה ימים מהווסת (זמן נידתן) הן צריכות להימנע מסוגים מסוימים של מגע חברתי ולאכול בשולחן נפרד (כאמור לעיל).

בבתי הכנסת הקראים בארץ לא נהוג שאישה תעלה לתורה (מקורו של מנהג העלייה לתורה נמצא למעשה ביהדות הרבנית, ומאוחר יותר הוא התקבל גם על ידי הקראים).

שבת

בעבר, הקראים החמירו מאוד בדיני השבת. למשל, חלקם לא קיבלו את העיקרון לפיו ספק פיקוח נפש דוחה שבת. כמו כן, הם סברו כי אסור להשאיר אש דולקת מערב שבת, ולכן לא האירו את בתיהם ולא חיממו את מזונם. רבים אסרו לטלטל חפצים מחוץ לבית בשבת כלל. היו שאסרו לצאת מהבית בשבת כלל (למעט תפילה וצרכים חיוניים), ואף לבצע ברית מילה. הקראים אוסרים עד היום קיום יחסי אישות בשבת, כי לפי פירושם הביאה דומה לחריש וקציר וכתוב "בחריש ובקציר תשבת" (ספר שמות, פרק ל"ד, פסוק כ"א). כמו כן הם אוסרים ביצוע עבודה על ידי גוי עבור יהודי בשבת (אפילו על ידי רמיזה).

החל מהמאה ה־11 חלה הקלה הדרגתית בדינים אלו: הותר להם להשאיר אש דולקת מערב שבת לשבת (אך לא להשתמש בשעון שבת), וחלק מהקראים אפילו קיבלו את ההלכה הרבנית של "תחום שבת" בן אלפיים אמה. אך למרות הכול, גישתם עדיין מחמירה מהגישה של היהדות הרבנית.

את המושג "פיקוח נפש דוחה שבת" למדו הקראים, בעקבות חז"ל, מהפסוק "ושמרתם את חוקותיי ואת משפטי, אשר יעשה אותם האדם וחי בהם". מהביטוי "וחי בהם" ניתן להסיק, כי החיים קודמים לקיום המצוות.

דינים נוספים

ציצית עם פתיל תכלת בקשירה לפי מנהג היהודים הקראים.

אטליז קראי ברמלה

הקראים אינם מניחים תפילין, מתוך התפיסה שכל הפרשה העוסקת בנושא זה היא מטפורה, שהרי לא ניתן לשים את דברי האל על הנפש או לקשור אותם.

המזוזה הקראית היא דף (בדרך כלל קלף), לרוב ממוסגר, עליו כתובים עשרת הדיברות (שנחשבות דבר ה' העילאי, למרות שהמצוות בעשרת הדיברות שוות במעמדן לשאר מצוות התורה), על אף שהתורה שבכתב לא מגדירה בבירור מהם הפסוקים שיש לכתוב (וגם לא מציינת שיש לכתוב על קלף) אלא רק מצווה באופן כללי שיש לכתוב את "דְּבָרַי אֵלֶּה" "עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ".

בברית המילה הקראית יש כריתת הערלה, אך אין פריעה (באצבעות המוהל) ומציצה (של הדם בשפתיו), שאינן כתובות בתורה שבכתב.

לפי הקראים, מוצאו של האדם נקבע לפי האב ולא לפי האם, בטענה שכך נהגו בתקופת המקרא, ולראיה הם מביאים את כל שושלות היוחסין בתנ"ך, שבהן מצוינים רק שמות אבותיו של האדם.

הקראים מתירים לאכול בשר עם חלב, ונאסר רק בישול של "גדי בחלב אמו". אולם, יש המסיקים מהפסוק שחל איסור על בישול של כל בעל חיים יונק בחלב אמו, ואין האיסור מתכוון רק לגדי. ברמלה ובאשדוד קיימים אטליזים המוכרים בשר בשחיטה ובהכשר של היהדות הקראית.

הקראים מטילים פתיל תכלת בציציותיהם, על מנת לקיים את הכתוב "וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף, פְּתִיל תְּכֵלֶת". אולם לשיטתם, צבע התכלת יכול לבוא מכל מקום שהוא – גם מצמחים שונים – מה שחז"ל מכנים "קלא אילן", בשל העובדה שלפי היהדות הרבנית אינם כשרים להפקת התכלת, והמקור הכשר היחיד הוא בדמו של חילזון נדיר מסוים.

את המושג "עין תחת עין" מפרשים הקראים כפשוטו, אדם שהוציא עין לחברו במזיד - יש להוציא את עינו (לפי פירוש חז״ל, כוונת התורה היא שיש לפצות בממון על הוצאת העין). אומנם בפועל דין זה אינו נהוג, שכן הוא סותר את דיני הממשלה, והעיקרון "דינא דמלכותא דינא" בדיני ממון מקובל על הקראים.

יחסי היהודים הקראים והיהודים הרבניים

כתובה קראית (פוסטאט, ד'תתע"ז, א'תכ"ח למניין השטרות) שנמצאה בגניזת קהיר (מתוך אוסף הספרייה הבודליאנית באוקספורד, MS Heb. A.3, דף 42a).
החתן הוא רבני והכלה קראית, ובכתובה הם מתחייבים לכבד זה את מנהגיו של זה: "לא ידליק עליה נר בשבת... שלא תחלל עליו מועדי אחינו הרבנים".

ערך מורחב – הפולמוס הרבני-קראי

לאורך ההיסטוריה ראו היהודים הקראים את עצמם כחלק בלתי נפרד מעם ישראל, וניסו להשפיע על עם ישראל מבחינה אמונית מבפנים. גם הפוסקים הרבניים ראו את הקראים כחלק מעם ישראל אבל לפי השקפתם הם חלק חוטא. חריג להשקפה כללית זאת הופיע במזרח אירופה בראשית המאה ה־20, כאשר הופיעו גישות לאומיות בדלניות בקרב חלק מקראי מזרח אירופה.

הרבניים טוענים כנגד הקראים, שגם לקראים נוצרה במרוצת הדורות מעין "תורה שבעל פה" משלהם. הקראים מצידם מדגישים את ההבדל שבין הלכות שהתקבלו כפירוש סביר לתורה (ולא בהכרח יחייבו את הפוסקים הקראיים של הדורות הבאים) לבין המסורת הרבנית שלפיה התורה שבעל־פה ניתנה למשה בסיני, ושלדברי הקראים כל תוספת בה מחייבת את הדורות הבאים. היו בין הרבניים שטענו כי הקראים באו מתוך הצדוקים והבייתוסים, אולם קיים הבדל ניכר בין ההשקפה הצדוקית, לפי מה שידוע עליה, לבין ההשקפה הקראית (אומנם, חוקרים שונים שיערו כי השקפות צדוקיות עמדו בבסיס הקראות, ואולי נטמעו בקרב הקראים השקפות המושפעות מכת האיסיים).

יחסם של הקראים לרבניים

אברהם פירקוביץ', חכם דת קראי, בן המאה ה־19, חוקר היסטוריה, ומבולטי המתנגדים ליהדות הרבנית במאה ה־19

בתקופה קדומה, היו מקובלים נישואין בין קראים לרבניים, ובגניזת קהיר נמצאו עדויות רבות לנישואין כאלה. לעתים הם נערכו בבית הדין הקראי, ולעתים בבית הדין הרבני. במקרים של זוגות מעורבים, שני הצדדים היו מתחייבים לכבד זה את מנהגיו של זה, ולאפשר לכל אחד מן הצדדים לנהוג לפי פסיקת ההלכה המקובלת בקבוצתו.

עד השנים האחרונות סירבו הקראים לקבל לקרבם יהודים רבניים.^{[דרושה הבהרה]} אחד הטעמים לכך היה חשש ממזרות, שכן נישואי קרובים מסוימים שמותרים לפי יהדות הרבנית, נחשבים אצל הקראים כיחסים אסורים. חשש נוסף מהורדת המחיצות בין העדות הובע על ידי מנהיג קראי במשפט: "אנחנו האגם והם האוקיינוס, מה יקרה כשייפרץ הסכר?"^{[דרושה הבהרה]}

יחסם של הרבניים לקראים

יחסה של היהדות הרבנית אל היהדות הקראית לא היה עקבי במהלך ההיסטוריה. במקרים מסוימים הוא התאפיין בחוסר סובלנות מובהק ובמקרים אחרים היחס היה סובלני הרבה יותר. בדרך כלל, יחסם של הפוסקים הספרדים לקראים היה ידידותי יותר מאשר היחס של הפוסקים האשכנזיים.

לעומת זאת היו מעט רבנים שעודדו את הלימוד בספרי הקראים, כמו למשל יוסף שלמה דלמדיגו, שכתב: "בין כך בני, אל תטוש תורת אמך ללמוד בספרי הקראים כלם ובס' המצוות והאדרת [הכוונה לאדרת אליהו של החכם אליהו בשייצי] והיית לכל רואיך לשם ולתפארת...". במקומות אחרים, דלמידיגו מעמיד את פירושי הקראים לתורה, כמו 'ספר העשר' של החכם יעקב בן ראובן, 'ספר המבחר' ו'כתר תורה' במעלה קודמת לפירושי רד"ק ורש"י^{[דרושה הבהרה]}.

הרמב"ם פסק בהלכות ממרים שבמשנה תורה, כי מי שאינו מאמין בתורה שבעל פה הוא כופר שיש לו דין "מורידין ואין מעלין", אולם את הקראים הגדיר בתור תינוקות שנשבו: ”אבל בני התועים האלה ובני בניהם שהדיחו אותם אבותם ונולדו בין הקראים, וגדלו אותם על דעתם הרי הוא כתינוק שנשבה ביניהם וגדלוהו ואינו זריז לאחוז בדרכי המצות שהרי הוא כאנוס... לפיכך ראוי להחזירן בתשובה ולמשכם בדברי שלום עד שיחזרו לאיתן התורה, ולא ימהר אדם להורגן” (הלכה ג').

על אף העימות והסכסוך בין העדות, נישואין בין רבניים לקראים, כששני הצדדים נותרים באמונתם ומקיימים את מנהגיהם, היו נפוצים במאה העשירית ועד המאה השתים־עשרה. כתובות ומסמכים אחרים מן הגניזה הקהירית, כמו גם עדויות בפוסקים, מעידות על כך. אולם, במאה השלוש־עשרה גברה האיבה, והמקורות מאותה תקופה מעידים כי קשרים מסוג זה חדלו ולא נחשבו עוד אפשריים.

פוסקים רבים קבעו כי קראים הם פסולי חיתון, מפני שהם נחשבים ספק ממזרים. הנימוק לכך הוא, שהקידושין בעדה הקראית קבילים על פי ההלכה הרבנית, אך לא כך לגבי הגירושין. ישנה אפשרות סבירה לגבי כל קראי כי אחד מאבותיו נולד לאישה שעברה גירושין קראיים ולבעלה החדש - ואם הגירושין אינם תקפים הלכתית, הרי שהאישה עדיין אשת איש של בעלה הראשון, ונישואיה השניים הם בגדר ניאוף, והילדים שנולדו לה וצאצאיהם הם בגדר ממזרים על פי ההלכה הרבנית. בעמדה זו אחז גם הרמ"א.

גם במאה האחרונה, רבנים במצרים ובישראל תמכו בקבלתם של קראים ליהדות הרבנית, לפחות בתנאים מסוימים. הרב עובדיה יוסף והרב אליהו בקשי דורון התירו להם להינשא, כשהנימוק העיקרי הוא שלילת תוקפם של של הנישואין הקראיים, שכן העדים פסולים מעצם היותם קראים, ולכן הכלה הקראית לא נחשבת אשת איש לפי ההלכה, כך שלא ניתן לטעון שילדיה נולדו מניאוף לאחר הגירושין הקראיים. ניסיון של הרב אליהו אברז'ל, אב בית הדין הרבני בבאר שבע, לבטל את ההיתר הזה, עורר ב־1994 סערה גדולה.

ראו גם

• קראי מזרח אירופה
• ענן בן דוד
• הלוח הקראי
• אבלי ציון
• שומרונים

לקריאה נוספת

• נתן שור, תולדות הקראים, מוסד ביאליק, ירושלים, 2003.
• יוסף אלגמיל, תולדות היהדות הקראית, המועצה הארצית של היהודים הקראים בישראל. 1979.
• אברהם קורמן, זרמים וכתות ביהדות, עמודים 225–248.
• אברהם בר גוטלובר, ביקורת לתולדות הקראים, ווילנא תרכ"ד 1865.
• ספר אוצר מסעות, מאת יהודה דוד אייזנשטיין, תל אביב, תשכ"ט: "מסעות הקראים לארץ ישראל", עמ' 188 - 218.
• רפאל מאהלר, הקראים: תנועת גאולה יהודית בימי הביניים, מרחביה: ספרית פועלים, 1949.
• מיכאל קורינאלדי, המעמד האישי של הקראים, הוצאת ראובן מס, 1984
• יורם ארדר ומאירה פוליאק, תור הזהב הקראי, הוצאת כרמל, 2022
• גודלה אחיעזר, תודעת היסטורית, השכלה ולאומיות בקרב קראי מזרח אירופה, מכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, ירושלים תשע"ו.
• הרב חיים ויסברג, פסיפס: דתות ועדות בצה."ל, מערכות, נובמבר 2022.
• יורם ארדר, דרכים בהלכה הקראית הקדומה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשע"ג.

• Meira Polliack (ed.), Karaite Judaism: A Guide to Its History and Literary Sources, Brill Academic Publishers, 2003.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא יהדות קראית בוויקישיתוף

• יהדות קראית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• קראים, דף שער בספרייה הלאומית
• מי הם הקראים?, באתר אנציקלופדית אאוריקה

• David A.M. Wilensky. "The expanding future of America’s only Karaite synagogue". The Jewish News of Northern California. August 22, 2018

מאמרים ומחקרים

• שמחה אסף, לתולדות הקראים בארצות המזרח, באהלי יעקב, ירושלים תש"ג, עמ' 181 ואילך
• היהודים הקראים, פעמים 32, תשמ"ז 1987
• היהודים הקראים, פעמים 89, סתיו תשס"ב
• יהודים קראים במזרח, פעמים 90, חורף תשס"ב
• שמואל ספקטור, ‏הקראים באירופה שבשליטת הנאצים בראי מסמכים גרמניים, פעמים 29, תשמ"ז
• יורם ארדר וחגי בן-שמאי, ‏דיון: המפגש של הקראות עם המגילות הגנוזות והספרות האפוקריפית הקרובה לה, קתדרה 42, ינואר 1987, עמ' 86-53
• היהדות המקראית בעברית
• יורם ארדר ומאירה פוליאק, הקנון הקראי במאות התשיעית עד האחת עשרה לסה"נ, תעודה כג (תשס"ט), עמ' קסה-רי
• אמיר משיח, המפנה במאבק הרבני-קראי מהמאה הי"ח ואילך, בין דת, לאום וארץ א (2014), עמ' 165–180.
• Geoffrey Khan‏, The Karaites and the Hebrew Bible.
• זאב סולטנוביץ', הפילוג הקראי, באתר "ישיבה"
• רשימת מאמרים על היהדות הקראית באתר רמב"י
• צופיה הירשפלד, קראים - היהודים האבודים, באתר ynet, 3 באוגוסט 2011

אתרי אינטרנט של היהדות הקראית

• האתר הרשמי של "היהדות הקראית העולמית (ע"ר)"
• בית הדין היהודי-קראי
• הפינה הקראית באינטרנט

קראים בישראל

• החלטת בג"ץ הקובעת כי אין תוקף לגירושין על ידי בית הדין הקראי
• יוסף אלגזי, קשה יותר להיות קראי בישראל, הארץ, 5.9.1997
• בן ישי דניאלי, תורה למעשה: סיפורה המפותל של העדה הקראית, באתר nrg‏, 19 ביולי 2011
• רנן נצר, ‏עם הספר, באתר גלובס, 7 בדצמבר 2011
• מכתב בן-גוריון לוועד העדה הקראית בעניין מעמד האישה וחובת השרות, באתר ארכיון צה"ל
• רועי צ'יקי ארד, האם העדה הקראית עומדת להיעלם? ביקור בשני יישוביה האחרונים בעולם, באתר הארץ, 27 במאי 2020