שינטו

שינְטוֹ (ביפנית: 神道しんとう) הוא הכינוי לדת האתנית של יפן, עוד מימי קדם. במרכז הדת נמצאת הסגידה לקאמי – אלים פשוטים, רוחות טבע או אפילו סתם "נוכחות רוחנית". חלק מהקאמי מהווים רוח של מקום או חפץ בעוד אחרים יכולים להיות בעלי משמעות אלוהית גדולה יותר, כמו אמטראסו, אלת השמש. השינטו השפיע על דתות אחרות, בעיקר ביפן, ביניהן הטנריקיו.

מקדש שינטו

משמעות ושימוש במושג

המילה שינטו היא למעשה שילוב של שתי מילים בסינית (神道しんとう – שן-דאו) שמשמעותן המילולית הוא "נתיב אלוהי" (וגם "נתיב האלוהים") כך שמשמעותה של המילה ביפנית היא "דרך הקאמי". המילה הופיעה לראשונה, בשלושה אזכורים, בניהון שוקי, אחד מהכתבים המיתולוגיים הקדומים ביותר שנכתבו ביפן (המאה השביעית לספירה). בכל שלושת המקרים, המילה מציינת פולחן דתי יפני שאינו בודהיסטי, אולם במקורות העתיקים אין אזכור למערכת סדורה של אמונות, פנתיאון אלים היררכי וסיפורים מיתולוגיים שניתן לשייכם לדת אחידה בשם "שינטו". ההיררכיה בין האלים אינה ברורה לחלוטין, ונראה כי ניסיונות המדינה היפנית העתיקה לאחד את הפולחן לא הצליחו בפועל. לפיכך, נמנעים רוב החוקרים משימוש בביטוי "שינטו" לתיאור הדת ביפן העתיקה, ומעדיפים את הביטוי "פולחני הקאמי", כדי להבהיר שמדובר במערכת פולחן פזורה ולא בדת אחידה ומאוחדת.

המושג שינטו חזר לשימוש נרחב בתקופת אדו (1600–1868). מלומדים יפניים שדגלו בחזרה למסורת העתיקה והתנגדו לבודהיזם, לקונפוציאניזם וליתר השפעות סיניות, ניסו לזקק מהמקורות העתיקים את הפולחן היפני הקדום והאותנטי ואימצו כרוניקות מיתולוגיות עתיקות כמו הקוג'יקי או הניהון שוקי כמקור בלעדי להיסטוריה הקדומה של יפן וככתבי קודש. בהדרגה, נכנסה המילה "שינטו" לשימוש, שוב כניגוד לבודהיזם.

מעמד השינטו

לאחר הרסטורציה של מייג'י ב-1868 ובמסגרת הניסיונות להפוך את יפן למדינה מודרנית, החליטה ממשלת יפן לאמץ "דת מדינה" בנוסח מערבי. הוגים שפעלו בשיתוף פעולה עם הממשלה עיצבו מערכת פולחן, אמונות ותפילות שהדגישו את אלוהותו של הקיסר ואמו הקדומה, אלת השמש אמטראסו, ויצרו מערכת היררכית של מקדשים ברחבי המדינה. המערכת הדתית החדשה שעיצבו נקראה שינטו, או השינטו הממלכתי. בתחילת שנות השבעים של המאה ה-19 ניסו כוהני השינטו הממלכתי, בשיתוף פעולה עם גורמים מסוימים בממשלה, לחסל את הבודהיזם. לאחר גל של שריפת מקדשים ואלימות כנגד נזירים, ריסנה הממשלה את הכוהנים והסדירה את מעמד השינטו בסדרת חוקים. בין היתר, הוחלט לערוך רפורמה מקיפה בפולחן הקאמי הישן, שהיה מעורב עם בודהיזם, פולחן יין ויאנג ואמונות עממיות שונות. במסגרת החוקים להפרדת השינטו מהבודהיזם, כל מקדש היה חייב להחליט לאיזו "דת" הוא שייך, ולסלק את כל חפצי הקודש השייכים לדת האחרת. כך, התעצבה דמותו של השינטו כדת נפרדת, בעלת תאולוגיה, אלים ומערכת אמונות מובחנת משלה.

החל מסוף שנות השבעים של המאה ה-19 ועד סוף שנות העשרים של המאה ה-20, נותר השינטו הממלכתי בסיס חשוב לאידאולוגיה הלאומית ונהנה מתמיכה של מוסדות המדינה. פולחן הקיסר אומץ כחלק בלתי נפרד מהזהות הלאומית, כמו גם פולחן החיילים המתים, שעלו למדרגת אלים, במקדש יסוקוני שבטוקיו. עם זאת, המדינה גילתה סובלנות דתית כלפי בודהיסטים, נוצרים וגם כלפי המוסלמים המעטים שגרו ביפן, להבדיל מדתות חדשות לא מורשות שנרדפו לעיתים עד חורמה. עם זאת, בשנות השלושים, עם עליית המיליטריזם היפני, חלה הקצנה דתית נוספת, והמדינה החלה לדרוש מנוצרים לקיים פולחנים של שינטו ממלכתי, ובפרט סגידה לחללי המלחמה במקדש יסוקוני. אלו שסירבו לעשות זאת סבלו מסנקציות שונות, מרדיפה ומנידוי, אולם בדרך כלל לא ננקטה כנגדם אלימות ממשית. בתקופה זו חלה הקשחה גם בתאולוגיה השינטואיסטית, שהדגישה את אלוהותו המוחלטת של הקיסר ואת חוסר היכולת להבין את מעמדו בדרכים רציונליות. מלומדים שהתנגדו לכך, כמו פרופ' מינובה טצוקיצ'י, גדול משפטני יפן באותה תקופה, פוטרו מעבודותיהם וסבלו ממסע רדיפה ושיסוי ציבורי חסר תקדים.

לאחר מלחמת העולם השנייה איבדה השינטו ממעמדה כדת הלאומית. הכיבוש האמריקאי אסר כליל את השינטו הממלכתי, וההיררכיה שלו השתקמה בהדרגה רק לאחר תום הכיבוש. עם זאת, החוקה של יפן אוסרת על המדינה לתמוך בדת כלשהי, כולל השינטו, וקובעת הפרדה ברורה בין דת למדינה.

שינטו ובודהיזם – זה לצד זה במשך 1,500 שנים

השינטו והבודהיזם מתקיימים ביפן זה לצד זה החל משנת 593 לספירה. בשנה זו החליט הנסיך שוטוקו טאישי (Shotoku Taishi) שהבודהיזם תהיה הדת הרשמית של החצר הקיסרית. העובדה ששתי מערכות אמונה שונות זו מזו, חיצונית ופנימית, יתקיימו ביפן בשלום ובמשך זמן כה ממושך, מעידה על הגישה היפנית לדת, השונה מאוד מהגישה הנהוגה במערב. בניגוד להכחדתן של דתות מקומיות באירופה על ידי המיסיון, הבודהיסטים ביפן בחרו בגישה סינקרטיסטית האופיינית לבודהיזם בעולם בכלל: במקום להרוס את הג'ינג'ה השינטואית , הם בנו את מקדשיהם בקרבת מקום ושילבו את המנהגים השיטואיסטים עם הדהרמה של המהאיאנה. צורת פולחן זו נקראת ביפן שינבּוּטסוּ-שוּגוֹ, (קאנג'י: 神仏しんぶつ習合しゅうごう, רומאג'י: Shinbutsu-shūgō, מילולית: "סינקרטיזם של בודהה וקאמי"), והייתה צורת הפולחן המרכזית ביפן מהגעת הבודהיזם ועד רסטורציית מייג'י, וכיום נחשבת צורה של דת עממית. אסכולת השינגון, המשתייכת לבודהיזם המיסטי, פיתחה גישה נוספת ליחס לשינטו, הנקראת ריוֹבוּ-שינטו (Ryōbu Shinto), לפיה הקאמי השונים הן גלגולים של בודהיסטוות ובודהות שחזרו כדי לכוון את בני האדם להארה. גם כיום רוב היפניים (כ־65%) רואים בעצמם שינטו-בודהיסטים, לפחות ברמה התרבותית.

מנהגי ועקרונות השינטו

חיים שלאחר המוות

שלא כמו דתות רבות אחרות, אין צורך להצהיר על עצם אמונתך בשינטו כדי להיות שינטואיסט. כאשר ילד נולד ביפן, המקדש הקרוב למקום מגוריו מוסיף את שמו של הילד ומכריז עליו כ"אוּגִ'יקוֹ" – מילולית "שם ילד". לאחר המוות ה"אוג'יקו" נהיה "אוּגִ'יגאמי" – מילולית "שם קאמי". כל אחד יכול לבחור להוסיף את שמו לרשימות נוספות ובכך להיות רשום בשני מקומות. הוספת שמות לרשימה יכולה להעשות ללא הסכמת הנרשם, וללא קשר לאמונה הדתית של האדם הרשום. בכל מקרה, אין ההרשמה אלא ברכת "ברוך הבא" של הקאמי המקומי לרך הנולד בנוסף להבטחה לצרפו לפנתאון הקאמי לאחר מותו. ילדים הנפטרים לפני הוספה לרשימה נקראים "מיזוּקוֹ" כלומר "ילד מים" אשר נחשבים למביאי מזל רע. לרוב מתבצעת סגידה למיזוקו, הנעשית במקדשים מיוחדים, כאשר כוונתה להסיר מהמיזוקו את הכעס והעצבות. מקדשים מסוג זה נהיו פופולריים ביפן לאחר שהשתרש שם הרגל ההפלה המלאכותית.

מכיוון שהשינטו חיה בצוותא עם הבודהיזם מעל אלף שנים, קשה מאוד להפריד בין יחסן לחיים. אחדים יאמרו שבעוד הבודהיזם יוצרת ציפייה לגלגול החיים הבא ולסיום שרשרת הגלגולים, השינטו מייחסת חשיבות רבה יותר לחיים העכשוויים ולמיצויים. למרות ההבדל בהשקפת-העולם בין הדתות, רוב היפנים אינם טורחים להבדיל ביניהן ופשוט מקיימים את שתיהן. כך סביר למצוא אנשים החיים כשינטואיסטים אך הלווייתם נערכת באופן בודהיסטי. למעשה, ההשקפות השונות של הדתות על החיים שלאחר המוות נתפסות כמשלימות אחת את השנייה.

ארבע ההצהרות

פסטיבל מאטסורי בטוקיו

אף על פי שלשינטו אין ציוויים מיוחדים למעט "לחיות חיים פשוטים ובהרמוניה עם הטבע והאנשים" ישנן "ארבע הצהרות" שמהוות את רוח השינטו:

• מסורת ומשפחה: המשפחה נתפסת כמכניזם הראשי שבו משתמרות המסורות. החגיגות החשובות ביותר הן הלידה והנישואים.
• אהבת הטבע: הטבע הוא מקודש. להיות בקשר קרוב לטבע משמעותו להיות בקשר טוב עם הקאמי.
• נקיון פיזי: מאמיני השינטו מתרחצים, רוחצים את ידיהם ושוטפים את פיהם בתדירות גבוהה.
• "מָאטסוּרִי": פסטיבל בו נערכת סגידה לכבוד הקאמי.

מרכזים אנרגטיים בגוף

על פי השינטו ישנם חמישה מרכזיים אנרגטיים בגוף. כל מרכז קשור לצליל שונה:

• אזור איבר המין – מייצג את כח החיים ומוות. צליל A. אַ.
• אזור הטבור – מייצג את הכח. צליל O. אוֹ.
• אזור הלב – מייצג את הרגשות. צליל U. אוּ.
• אזור הגרון – מייצג את השכל. צליל E. אֵ.
• אזור המצח – מייצג את הרוחני. צליל I. אִי.

על המתלמד מוטלת המשימה לשלוט בכוחותיו. ההתמחות והשליטה בכוחות הם מהנמוך לגבוה. על פי מדרגת השליטה מוסף צליל של האזור האנרגטי לכינויו של המתלמד. לאחר שישנה שליטה על המרכזים הגבוהים, הורדת אנרגיה מהמרכז הגבוה עד הנמוך ביותר וחזרה.

חטא וזוהמה

דת השינטו אינה דוגלת בקיומם של מעשים שהם חטאים בפני עצמם. אף על פי שמעשים מסוימים יוצרים סוג של זוהמה טקסית, לרוב הזוהמה "תנוקה" רק כדי להשקיט את נפשו של האדם ולהביא לו מזל טוב ולא כי יש פגם בלהיות "מזוהם". מעשי טעות ורוע נקראים ביפנית "קֵגַארֶה" – מילולית: "לכלוך", וההפך מהם הם "קיאוֹמֶה" – מילולית: "טוהרה". ימים רגילים נקראים "קֶה" ("יום") וימי חג "הַארֶה" ("שמשי" או "טוב"). הרג כלשהו למחיה צריך להעשות תוך סגידה והוקרת לקיחת החיים כדי לקיים אחרים והוא צריך להעשות במידה המינימלית האפשרית. הרג למטרות רווח עצמי נחשב לפגיעה גסה בכבוד הן של ההורג והן של ההרוג. ביפן המודרנית נשמר עדיין מקום של כבוד לחשיבותם של ה"אָיאַטסוּ" – ברכות וקטעים טקסיים קצרים הנאמרים בעיקר להודיה לזולת.

טיהור

טקסי הטיהור מהוים חלק חיוני בדת השינטו. הם נועדו לפיוסם של הקאמי, למשל כאשר מתעורר צורך להזיז מקדש ממקום למקום. טקסים מסוג זה אומצו ביפן גם לחיים המודרניים. בשנת 1969 לדוגמה, נערך טקס להרגעת הקאמי לפני שיגורה של אפולו 11 לחלל. בניינים חדשים ואפילו מכוניות זוכות לטקסי טיהור שכאלה כחלק מתהליך הייצור שלהן. טיהורים אישיים יתבצעו על ידי מים: עמידה תחת מפל מים או טבילה בשפך נהר. סוג נוסף של היטהרות הוא הימנעות, כלומר טאבו שהוטל על אדם או מקום. לדוגמה, נשים שרצו להישאר טהורות לא יכלו לטפס להר פוג'י עד לשנת 1868. נוהג נוסף שדעך עם השנים היה הימנעות משימוש במילים כמו "חתך" בחתונות ולידות, ואף הימנעות מקיום טקסים כאלה בסמוך לשכול במשפחה.

שער טוריי בקבר קדוש של איצוקושימה.

מקדשים

ערך מורחב – אדריכלות השינטו

הסגידה לקאמי מתבצעת במקדשים פומביים (אף על פי שסגידה במקדש קטן בבית מקובלת גם היא). ניתן גם לסגוד לאנשים או חפצים שעדיין קיימים. רוב מקדשי השינטו הם בניינים קטנים וצנועים בסגנון יפני טיפוסי, כאשר לרוב בפתחם נמצא הטוֹרִיאי – השער היפני המפורסם, שנועד לחצוץ בין העולם בו חיים האנשים לבין העולם בו חיים הקאמי. לרוב מוצבים משני צידי השער פסלי חיות משמר כהגנה על הכניסה. מקדשים גדולים, בהן נוכחים כוהנים ואורקולים (אומיקוג'י), ניתן למצוא גן ובו עצים ומעיינות. כמו כן, ישנה עמדה לאורקל מקומי אליו ניתן לפנות ולקבל עצה או תחזית לעתיד באמצעות קלף בו כתוב משפט חכמה פיוטי. הכניסה למקדשים נעשית בטקס היטהרות של הידיים וחלל הפה, סגידה באמצעות קידה לפני עמודי המקדש ומתן מנחה (לרוב באמצעות תשלום סמלי) לעמדה מיועדת לאל ולכוהניו. כיום ישנם יותר מ-100,000 מקדשי שינטו פעילים ביפן.

אלים

לפי המסורת היפנית קיימים שמונה מיליון אלים הנקראים קאמי ונמצאים במקומות טבעיים שונים. האלה הנסגדת ביותר מכל הקאמי היא אמטראסו, אלת השמש. אולם, לרוב אין פניה ישירה לאלה או בקשה לעזרה ממנה ספציפית. בתוך המקדש האלה תסומן לרוב על ידי מראה ותו לא. המשתקף במראה הוא התגלמותה של האלה בכל. עד למלחמת העולם השנייה, האמינו היפנים שה"טֶנוֹ" (הקיסר) הוא צאצאה של אלת השמש ואביהם של כל היפנים, מה שלמעשה הופך אותו ל"קאמי עלי אדמות" ("איקיגאמי"). מעמד אלוהי זה בוסס בתקופת מייג'י אך לא הפריע לשליטים צבאיים (שוגון) לשלוט בפועל במדינה, בעוד הקיסר הוא השליט הרשמי. למרות הכרזתו של הקיסר הירוהיטו על ביטול מעמדו האלוהי בעקבות לחץ אמריקאי ב-1946, נשארה המשפחה הקיסרית מעורבת ביותר בטקסי השינטו המאחדים את האומה.

שדים ושאלת הרוע

לא כל הקאמי טובים ומיטיבים. השינטו מכיר גם שדים רבים – אוני (Oni), שגורמים צרות לבני האדם. מרבית האוני אינם נראים – יש בהם רוחות של בעלי חיים, המסוגלות להשתלט על אדם ויש לגרשן בעזרת כהן שינטו. רוחות שועלים נחשבות למסוכנות ביותר. שלא כמו בדתות מערביות ובכמה זרמים בודהיסטיים, השינטו אינו מבחין באופן מוחלט בין טוב לרע: כל התופעות בעולם החי והדומם מתאפיינות בתכונות "קשות" ו"עדינות" כאחד. על כן, למרות רשעותם, זוכים האוני ליחס דו-ערכי. לפי השינטו, הצרות שמקורן באוני נחשבות להפרה זמנית של סדר הדברים הטבעי ולא להתגלמות של כוחות רשע מובנים.

אמה

אֶמַה במקדש שינטו

בימי הביניים, אנשים אמידים היו מעניקים סוסים כמחווה למקדשים, בעיקר כאשר הם היו מעוניינים לבקש בקשה מהקאמי של המקדש (ניצחון במלחמה, למשל). למחוות קטנות יותר, השתרש מנהג בו מגישים תמונה של סוס הנקראת אמה. מנהג זה פופולרי מאוד גם בימינו. המבקרים במקדש רוכשים תחריטי עץ המתארים סוסים (כיום גם דברים אחרים כמו נחשים, חצים ואפילו פורטרט של תומאס אדיסון), כותבים על התחריט בקשה ותולים אותו במקדש. במקרים מסוימים, אם המשאלה מתגשמת, תולים אמה נוספת כהכרת תודה.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא שינטו בוויקישיתוף

• שינטו, באתר האגודה לידידות ולשכת המסחר ישראל-יפן
• [1]
• שינטו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

• שינטו, דף שער בספרייה הלאומית
• שינטו, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)