קרן המטבע הבין-לאומית

קרן המטבע הבין-לאומית
International Monetary Fund
מדינה	ארצות הברית
מטה הארגון	וושינגטון די. סי.
חברים	193 מדינות
מנכ"ל	קריסטלינה גאורגייבה
עובדים	2,908 (נכון ל־30 באפריל 2022)
תקופת הפעילות	יולי 1944 – הווה (כ־80 שנה)
	www.imf.org
קואורדינטות	38°53′56″N 77°02′39″W / 38.899005555556°N 77.044225°W
	(למפת וושינגטון די. סי. רגילה) קרן המטבע הבין-לאומית

קרן המטבע הבין-לאומית (באנגלית: International Monetary Fund) הוא ארגון בין-לאומי המסונף לאו"ם היושב בוושינגטון. הארגון נוסד ב-27 בדצמבר 1945 במטרה לפקח על תקן הזהב והצמדת ערך הדולר לזהב. לאחר ביטול תקן הזהב בשנת 1971 עבר הארגון לעסוק במתן הלוואות למדינות בקשיים, בתיאום המדיניות הכלכלית בעולם, ובמעקב אחר ניהול המדיניות הכלכלית של המדינות החברות. הארגון מנטר את המערכת הפיננסית העולמית, באמצעות בקרה של שערי החליפין וכן של מאזן התשלומים. הארגון פועל לצד ארגונים כארגון הסחר העולמי והבנק העולמי.

היסטוריה

הצורך בארגון בין-לאומי כמו קרן המטבע התברר בתקופת המשבר הכלכלי הבין-לאומי בשנים 1929–1932. למשבר הייתה השפעה מהירה על הכלכלה הבין-לאומית. אינפלציה גבוהה, יצרה אצל הציבור חוסר אמון בשטרות כסף והגבירה את הביקוש לזהב (שנתפס כבעל ערך יציב), ושימש במשך שנים רבות לקביעת ערכי המטבע במדינות העולם. הביקוש לזהב עלה על ההיצע שהמדינות יכלו לספק. על כן, נטשה בריטניה את השימוש בזהב, ומדינות אחרות הלכו בעקבותיה, וכך נשמר ערך המטבע במדינות אלו. אולם, אז נוצרו בעיות בביצוע המרה בין מטבע הנקוב בערכים של זהב, לבין מטבע שאינו. ובנסיבות אלו, הגבילו ממשלות אחדות פעולות המרת מטבעות בין מדינות, וחלקן אף העדיפו סחר חליפין ללא שימוש בכסף, ביצוע פיחותי מטבע והחלשת המטבע המקומי, פעולה שגרמה מצדה להחלשת המטבע של מדינות אחרות. המשבר כלל ירידת ערך המסחר הבין-לאומי ב-63% וירידת מחירי סחורות ב-48% ברחבי העולם. ועידות מוניטריות בין-לאומיות אחדות שנערכו בשנות ה-30 נכשלו, בגלל העדר שיתוף פעולה. ועל כן, שני הוגי הדעות והכלכלנים: ג'ון מיינרד קיינס והארי דקסטר ווייט הציעו להקים ארגון בין-לאומי שיתופי קבוע, שיטפל בערכם החד-משמעי של ערך מטבעות המדינות. לאחר עיון בהצעותיהם ודיונים רבים הוחלט על הקמת קרן המטבע הבין-לאומית.

מטרות ופעולות הקרן

על הקמת הקרן הוחלט כחלק מהסדרי ברטון-וודס שגובשו לקראת תום מלחמת העולם השנייה ונחתמו ב-22 ביולי 1944 על ידי נציגי משלחות של 44 מדינות. אדריכלי הקרן היו הכלכלנים ג'ון מיינרד קיינס והארי דקסטר ווייט. הקרן החלה לפעול ב-1 במאי 1947, בוושינגטון די. סי. והיו חברות בה 39 מדינות, אשר נבחרו על פי רמת ייצוגן היחסי והשקעתן.

מטרתה המקורית של קרן המטבע הבין-לאומית הייתה לספק הלוואות קצרות טווח למדינות במסגרת ההבנות של בסיס הזהב שגובש בהסדרי הסכם ברטון-וודס. מטרת ההסכמות הייתה למנוע ממדינות לפחת את שער המטבע שלהן יחסית למדינות אחרות ובכך להפוך את הייצוא שלהן ליותר תחרותי. העילה להסדרים אלו הייתה הטענה שפיחותים כאלו יכולים לשמש מדינות דיקטטוריות ולאומניות^[1]. במסגרת הסכמי ברטון-וודס התחייבה ארצות הברית לספק למדינות זהב תמורת דולרים, וקרן המטבע הייתה האמצעי לשמור על הסדר זה^[2]. החברות בקרן המטבע הייתה תנאי מקדים לחברות בבנק העולמי ולקבלת הלוואות פיתוח ממנו^[3].

כבר בתחילת הדרך התברר שתפקיד קרן המטבע אינו פשוט, אל מול ההבדלים האדירים באינפלציה במדינות השונות^[1]. כך, בינואר 1948 החליטה צרפת לפחת את ערך הפרנק, גם ללא אישור קרן המטבע^[4]. קרן המטבע עסקה באישור פיחותים של מטבעות של מדינות שונות^[5] ובבקרת התנהלותן של מדינות שונות בענייני סחר חוץ. קרן המטבע גם עודדה את החברות בה לעבור למסחר חופשי של אזרחיהם במטבע חוץ^[6].

בסוף שנות ה-60 ביקשו מדינות רבות להשתחרר מהתלות בדולר וקרן המטבע הנפיקה "זכויות משיכה מיוחדות" (SDR) שנועדו להחליף את הדולר בשמירת הנזילות של הבנקים הלאומיים בשמירת ערך המטבעות שלהן^[7]. עם התמוטטות הסדרי הסכם ברטון-וודס בשנת 1973 ומעבר למערכת מטבע עולמית שבה אין שער קבוע בין המטבעות, השתנו במידה רבה תפקידי קרן המטבע. קרן המטבע הבין-לאומית החלה מאז לעודד בהדרגה את המדינות החברות בה, במיוחד המתקדמות שבהן, לאפשר לערך המטבע שלהן להיקבע בשוק החופשי.

במהלך השנים החלה הקרן להעניק הלוואות כדי לסייע למדינות החברות להתגבר על בעיה במאזן התשלומים. לעיתים קרובות, הבעיות של מדינות במאזן התשלומים נובעות מקושי לאזן את תקציב הממשלה, ולכן דורשת הקרן מהמדינה הלווה לאמץ תוכנית שתבריא ותצמיח את הכלכלה תוך שמירה על משמעת פיסקלית. מעבר לרצון הקרן לקדם את כלכלת המדינה הלווה, תוכנית זו נועדה להבטיח את החזר ההלוואה לקרן. הקרן מעניקה את ההלוואה רק אם ברור מעבר לספק סביר שהתכנית של הקרן בשילוב צעדים אחרים יבטיחו את יציבות החוב של המדינה. בשל כך, אי-החזר הלוואה לקרן הוא אירוע נדיר, ותמיכה מהקרן מהווה איתות חיובי לשווקים הפיננסים שמסייע לה לזכות באשראי מגורמים נוספים.

לאחר פרוץ המשבר הכלכלי העולמי (2008) נפגשו נציגי מדינות G20 בפיטסבורג ודנו בדרכים להתמודד עם המשבר. קרן המטבע הבין-לאומית הציגה באפריל 2010 שלושה סוגים של מס על רווחי הבנקים שכל מדינה רשאית להטיל. חלק ניכר מהמדינות אימצו את ההצעה.

נכון לשנת 2021, חברות בקרן 190 מדינות. ההצטרפות לקרן פתוחה בפני כל מדינה המקבלת על עצמה את החובות ואת הזכויות, הכרוכות בחברות בה. המדינה האחרונה שהצטרפה לקרן הייתה אנדורה (2020).

הארגון מפרסם תחזיות פיננסיות על מדינות בעולם ומספק הדרכה פיננסית עולמית. הקרן מהווה ערוץ תקשורת והחלפת מידע בנושא כוונותיהן של המדינות במדיניותן הכלכלית והמוניטרית, ואף מעורבת באופן מוגבל בנושאים אלו. היא מעריכה את המתחולל בכלכלת המדינות, ובוחנת את הגורמים לשינויים בשערי המטבעות. עם זאת, סמכויותיה כלפי מדינות שאינן לווות ממנה מוגבלות, ורבות ממדינות אלה, במיוחד הגדולות שבהן, מובילות את המדיניות של הקרן כלפי המדינות הלווות וקובעות קווים מנחים לפעילות הארגון.

לאחר התפרצות מגפת הקורונה העניקה קרן המטבע הלוואות חרום ל-90 מדינות בשווי כולל של כ-171 מיליארד דולר (נכון לפברואר 2022). הלוואת חרום אינן מותנות בביצוע רפורמות אך הן כן מחייבות הערכה אמינה שהחוב הציבורי של המדינה הלווה יתייצב בעזרת ההלוואה של הקרן ובעזרת צעדים אחרים, כולל גיוס משאבים ממקורות נוספים. במהלך המשבר עודדה הקרן את הממשלות ברחבי העולם להגדיל את ההוצאה הממשלתית ובכך לסייע למגזר העסקי ולמשקי-הבית להתגבר על הקשיים הכלכליים שהמגפה והמגבלות הפיזיות יצרו. ביוני 2021 הנפיקה קרן המטבע נכסי רזרבה הנקובים ב-SDR, סל המטבעות של קרן המטבע, בשווי 650 מיליארד דולר והעניקה אותם למדינות החברות על פי משקלן בארגון. נכסי SDR אינם מטבע, אך מדינות הנזקקות למטבע חוץ יכולות להחליף נכסי SDR עם חברות אחרות בקרן ולקבל תמורתם שווה ערך של מטבע בין-לאומי. עסקה זו כרוכה בתשלומי ריבית של המדינה שקיבלה מטבע בין-לאומי.

סל המטבעות

Special Drawing Rights - SDR בתרגום חופשי לעברית - "זכויות משיכה מיוחדות" הוא הילך חוקי המשמש את קרן המטבע הבין-לאומית. ערכו של ה-SDR משוקלל על פי השווי יחסי של סל המטבעות החשובים - דולר ארצות הברית, אירו, ין יפני ולירה שטרלינג. לפני היות האירו, כלל סל המטבעות את הפרנק הצרפתי והמארק הגרמני. השימוש העיקרי בהילך זה הוא לעסקאות בין מדינות במקרים בהם לא רוצים להצמיד את העסקה למטבע בודד וכן כמטבע הפיצוי הנקוב באמנת ורשה לתעופה.

ביקורת ציבורית

ארגונים רבים מתחו ביקורת על "חבילות הסיוע" של קרן המטבע הבין-לאומית. חבילות אלו ניתנו בעיקר למדינות עניות שנזקקו להן כדי להיחלץ מחובותיהן לבנקים פרטיים ולממשלות מערביות. תוכניות הסיוע של קרן המטבע הבין-לאומית כללו תנאים שבהן המדינות נאלצו לעמוד. החבילות כללו דרישות להפרטת שירותים ציבוריים וחברות ממשלתיות, קיצוץ בתקציב הממשלה לשירותים כמו חינוך ובריאות, קיצוץ בסובסידיות למוצרי יסוד, הורדת מכסים, ביטול רגולציה של הממשלות על התנהלותם של עסקים, והכוונת הכלכלה מקיום עצמי ליצוא.

מטרתם המוצהרת של צעדים אלו הייתה לכוון את המדינות העניות לעבר פסים של צמיחה כלכלית ולהקטין את העוני השורר בהן. נראה כי במדינות עניות רבות צעדים אלו הובילו להעמקה של הפערים והמצוקה של השכבות העניות, או של המדינה כולה לפחות לתקופה של כ־20 השנים בהן התוכניות האלו קיימות. לדוגמה: תושבים עניים נאלצו לנסות לחיות ללא שרותי בריאות שנעשו מעבר להישג ידם. מדינות רבות נקלעו לחובות גדולים עוד יותר מאשר החובות המקוריים מהם ניסו להיחלץ.

הפניית מדינות רבות מכלכלת קיום לכלכלת יצוא, לדוגמה, גררה היצף של השוק העולמי במוצרי חקלאות ובפלדה. כתוצאה מכך נפלו מחירי המוצרים בשווקים אלו כאשר ההיצע עלה בהרבה על הביקוש. מדינות עניות שלקחו הלוואות כדי לממן את המעבר לכלכלת יצוא, בהסתמך על תחזית המחירים הקודמת, שקעו בחובות גדולים עוד יותר, כשבנוסף לכך הן נאלצות לייבא מוצרים שבעבר ייצרו בעצמן.

הביקורת על קרן המטבע העולמית התחזקה כאשר לרשימת המבקרים הצטרף גם ג'וזף שטיגליץ, שהיה הכלכלן הראשי של הבנק העולמי וזכה לאחר מכן בפרס נובל לכלכלה. שטיגליץ טען שהתוכניות של קרן המטבע הבין-לאומית מנוסחות בצורה חשאית ללא השקיפות שהיא מטיפה לממשלות המקבלות ממנה סיוע. הוא גם האשים את הקרן בכך שהיא מדרדרת את כלכלתן של המדינות העניות, שהיא פוגעת בדמוקרטיה ושהיא פוגעת ביציבות הפיננסית העולמית.

בינואר 2022 ביקר הכלכלן קנת' רוגוף את קרן המטבע על מדיניותה בתקופת מגפת הקורונה. לטענתו, קרן המטבע העניקה הלוואות בקלות רבה מדי (במנגנון חירום) ובכך עודדה ממשלות להיכנס לחובות גדולים שהן יתקשו להחזיר. לדבריו, קרן המטבע אינה ארגון סיוע, בשונה מהבנק העולמי, ועליה להתמקד, כבעבר, בסיוע שמותנה בפעולות של המדינות לעזור לעצמן בראש ובראשונה. בכך סותר רוגוף, לפחות במידת מה, את הביקורת הציבורית הוותיקה על קרן המטבע ומתנגד לתהליכי השינוי בקרן המטבע שמתאפיינים בתשומת לב גדולה יותר לצורכי הפיתוח ולאתגרים החברתיים והפוליטיים של המדינות הענייות והמתפתחות.

בעלי תפקידים

קריסטלינה גאורגייבה

יו"ר הקרן כיום היא קריסטלינה גאורגייבה, כלכלנית בולגרייה שמילאה לפני כן תפקידים בכירים בבנק העולמי והייתה סגנית נשיא הנציבות האירופית. גאורגייבה נכנסה לתפקידה ב-1 באוקטובר 2019 ותפסה את מקומה של כריסטין לגארד, שהתפטרה כדי להתמנות ליושבת ראש הבנק המרכזי האירופי.

ב- 13 באפריל 2024 פורסם כי דירקטוריון הקרן החליט שגורגייבה תמשיך בתפקידה לכהונה שנייה של 5 שנים נוספות, לאחר שהייתה המועמדת היחידה לתפקיד.^[8]

**יו"ר הקרן**
תאריכים	שם	לאומיות	רקע
6 במאי 1946 - 5 במאי 1951	קמיל גוט	בלגיה	פוליטיקאי, שר אוצר
3 באוגוסט 1951 - 3 באוקטובר 1956	איבר רות'	שוודיה	בנק מרכזי
21 בנובמבר 1956 - 5 במאי 1963	פייר יעקובסון	שוודיה
1 בספטמבר 1963 - 31 באוגוסט 1973	פייר פאול שוויצר	צרפת	בנק מרכזי
1 בספטמבר 1973 - 18 ביוני 1978	יוהאן ויטבן	הולנד	בנק מרכזי, שר אוצר
18 ביוני 1978 - 15 בינואר 1987	ג'קוייס דה לרוסייר	צרפת
16 בינואר 1987 - 14 בפברואר 2000	מישל קמדסוס	צרפת
1 במאי 2000 - 4 במרץ 2004	הורסט קלר	גרמניה	הבנק האירופאי
7 ביוני 2004 - 31 באוקטובר 2007	רודריגו ראטו	ספרד	שר כלכלה
7 בנובמבר 2007 - 18 במאי 2011	דומיניק סטראוס-קאהן	צרפת	שר אוצר
5 ביולי 2011 - 12 בספטמבר 2019	כריסטין לגארד	צרפת	שרת אוצר
1 באוקטובר 2019 - היום	קריסטלינה גאורגייבה	בולגריה	הבנק העולמי, הנציבות האירופית

הקרן וישראל

מדינת ישראל התקבלה לקרן המטבע ב-14 בינואר 1954^[9] ובמרץ 1954 אישרה הממשלה את ההצטרפות לקרן^[10]. בתחילת אפריל 1954 אישרה הכנסת בקריאה ראשונה חוק להצטרפות לקרן^[11] ובסוף מאי נתקבל החוק סופית^[12]. ההצטרפות התבצעה באופן רשמי ב-12 ביולי 1954, בטקס בוושינגטון בנוכחות שגריר ישראל, אבא אבן^[13]. קרן המטבע הביעה ביקורת רבה על מדיניותה של ישראל לקיים שערי מטבע שונים לענפים שונים של המשק ולתת פרמיות בשיעורים שונים ליצואנים. אנשי הקרן תבעו מישראל להנהיג שער מטבע אחיד ובמידת הצורך לפחת את הלירה הישראלית. כן דרשה הקרן ביטול הפיקוח על מטבע חוץ^[14].

מאז שנת 1977 ועלייתו של הליכוד לשלטון, רעיונות קרן המטבע הליברלים השפיעו הן על קובעי המדיניות הכלכלית בישראל והן על מבצעיה - פקידי האוצר לדרגותיהם ועובדי בנק ישראל.^[^{דרוש מקור]} סטנלי פישר, נגיד בנק ישראל לשעבר, היה משנה למנכ"ל קרן המטבע הבין-לאומית בין השנים 1993 - 2001.

עיקר הקשר בין ישראל לקרן המטבע מתנהל סביב תהליך "סעיף 4", Article IV, שבו נפגש צוות הקרן עם מוסדות שונים בישראל, ובראשם בנק ישראל ומשרד האוצר. לאחר השלמת התהליך מפרסמת קרן המטבע את מסקנותיה הראשוניות ומספר שבועות לאחר מכן דו"ח מקיף על כלכלת ישראל. מעבר לכך, קרן המטבע מסייעת לישראל באמצעות מידע, חומרים מקצועיים וכן משימות "סיוע טכני" ממוקדות שבמסגרתן מעמידה הקרן לרשות ישראל מומחים מהקרן ומחוצה לה שמייעצים לגופים הכלכלים הציבוריים ביישום מדיניותם.

נגיד בנק ישראל, הפרופ' אמיר ירון חבר במועצת הנגידים של קרן המטבע הבין-לאומית ובנק ישראל אחראי על הקשר מול קרן המטבע. החל מאוגוסט 2020 מייצג ד"ר שי צור את ישראל בדירקטוריון של קרן המטבע, במסגרת משרדו של הדירקטור ההולנדי שעומד בראש קבוצת המדינות שבה ישראל חברה בקרן.