סמיון בודיוני
סמיון מיכאילוביץ' בודיוני (Семён Михайлович Будённый; 25 באפריל 1883 - 26 באוקטובר 1973) היה איש צבא ומפקד פרשים רוסי, הידוע בשל הצטיינותו במלחמת האזרחים הרוסית ושירותו במלחמה הפולנית סובייטית. בודיוני היה בין אנשי הצבא האהובים על סטלין, דבר שהביא לכך ששרד את הטיהורים הגדולים. לאחר הפלישה הגרמנית לברית המועצות, המכונה מבצע ברברוסה, פיקד בודיוני על כוחות גדולים של הצבא האדום באוקראינה והוא אחראי ישירות לתבוסה בקרב קייב, בה כותרו והוכנעו מאות אלפי חיילים סובייטים, תבוסה שהיא אחת החמורות במלחמת העולם השנייה ובתולדות הלוחמה בכלל. לאחר התבוסה המשיך בודיוני לפקד על כוחות בצבא האדום, אם כי משנת 1943 היה למפקד חיל הפרשים, מינוי חסר משמעות במלחמה שנסמכה על כוחות שריון. בודיוני נחשב, על אף מגרעותיו, לדמות עממית ואהובה. הוא שרד את תהפוכות המשטרים השונים בברית המועצות, ומת בשנת 1973 לאחר שנהנה מפרישה ארוכה ושלווה.
שנים מוקדמות
סמיון בודיוני נולד למשפחה כפרית ענייה בכפר קוזיורין במחוז רוסטוב באזור דרום רוסיה. על אף שהאזור בו נולד היה מאוכלס בקוזאקים של נהר הטרק, כשלעצמו לא היה בודיוני קוזאק, ומקורה של משפחתו באזור וורונז'. בודיוני מעולם לא למד בבית הספר, וכל ימיו התקשה בקריאה ובכתיבה. הוא עבד כפועל פשוט בחווה עד לשנת 1903, בה גויס לצבא האימפריה הרוסית. הוא היה לפרש, והוצב במזרח הרחוק. הוא שירת במלחמת רוסיה יפן בשנת 1905, אך העימות לא כלל קרבות פרשים, וגדודו של בודיוני עסק בעיקר במשימות שיטור. עם סיום המלחמה למד בודיוני שנתיים בבית הספר לרכיבה של הצבא. בשנת 1909 הסתיימה תקופת שירותו, אך הוא נשאר בשירות כאיש צבא הקבע. במהלך מלחמת העולם הראשונה היה למש"ק, ושירת בחזית המערבית עד לשנת 1916. לאחר שנה זו נשלח גדודו לפרס בה שהה כשנה וחצי. על הצטיינותו במלחמה זכה ארבע פעמים בצלב הגיאורגי, עיטור שניתן בימי הצאר לחיילים שאינם קצינים שהפגינו גבורה יוצאת דופן. במרץ 1917 שב גדודו של בודיוני לרוסיה, לאזור הקווקז. המהפכה הרוסית סחפה עמה גם את בודיוני ואנשיו, ובשנת 1917 החל להיות פעיל במועצות החיילים באזור הקווקז.
מלחמת האזרחים הרוסית והמלחמה הפולנית סובייטית
בשנת 1918 התפרק גדודו של בודיוני, במהלך הכאוס ששרר לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה. בודיוני שב לאזור הדון. על אף שאזור זה נטה לצד ה"לבנים" במלחמת האזרחים, הצליח בודיוני לסחוף אחריו קוזאקים רבים, ועד מהרה התקבץ סביבו גרעין של קוזאקים נאמנים, שיצרו את השלד למה שנקרא לימים ארמיית הפרשים הראשונה של הצבא האדום. מסעותיה של ארמיית הפרשים והצטיינותו של בודיוני בפיקוד עליה שיחקו חלק חשוב בניצחון הצבא האדום על הלבנים. בודיוני הפך את היחידה מגוף גרילה קטן ליחידה צבאית עצמאית, שהסתפחה לצבא האדום, בהדרכת הקצין הפוליטי קלימנט וורושילוב. בודיוני וצבאו עצרו את מסעו של הגנרל הלבן אנטון דניקין אל מוסקבה.
בשנת 1920 עצרה ארמיית הפרשים הראשונה את מסעו של יוזף פילסודסקי בראש הצבא הפולני אל קייב, שהיווה את נקודת הפתיחה של המלחמה הפולנית סובייטית. בין מאי ליולי התקדם הצבא האדום מתוככי אוקראינה אל ורשה, תוך שהוא ממוטט את ההגנה הפולנית. בודיוני נעצר בלבוב, ולא הצליח לכבוש את העיר. כישלון זה הביא לכך שלא יכול לחבור ליתר הצבא האדום כשזה הסתער על ורשה, מה שהביא לכישלון אותו כינו הפולנים "הנס על הוויסלה", ולמניעת הסכנה כי פולין תיפול בידי הסובייטים. כאשר חבר בודיוני אל הכוח העיקרי, הובס בקרב קומארוב, שהיה קרב הפרשים הגדול האחרון בהיסטוריה. בנקודה זו היו המוראל והמשמעת בארמיית הפרשים הראשונה בשפל, ורווחו תופעות של ביזה ואלימות כנגד האוכלוסייה האזרחית. את מסעותיו של בודיוני תיעד הסופר איסאק באבל, שהצטרף למסע ותיעד אותו ביומנו. יצירתו של באבל "חיל הפרשים" מתעדת את האכזריות בה נהגו אנשי בודיוני כלפי אויביהם, וכלפי האוכלוסייה האזרחית, ובמיוחד היהודים.
בין המלחמות
לאחר מלחמת האזרחים היה בודיוני לדמות פופולרית בברית המועצות ואחד מחביביו של סטלין. הוא שימש במשרות צבאיות שונות, ובין 1924 ל-1937 שימש כמפקח הכללי על הפרשים בצבא האדום (инспектор кавалерии РККА). ב-1935 היה לאחד מחמשת האישים שקיבלו את דרגת מרשל ברית המועצות. ביחד עמו מונו ידידו וורושילוב, וכן אלכסנדר יגורוב, ואסילי בליוכר ומיכאיל טוכאצ'בסקי.
בתקופת הטיהורים הגדולים חוסל באופן פיזי סגל הקצונה הסובייטי הבכיר. מבין חמשת המרשלים שרדו רק וורושילוב ובודיוני. בודיוני היה בין אנשי הצבא הבכירים שישבו ב-1937 בבית הדין הצבאי שדן למוות את חברו טוכאצ'בסקי וגנרלים אחרים - יונה יקיר, ירונים אובורביץ', ויטאלי פרימקוב, ויטווט פוטנה, אבגוסט קורק, רוברט איידמן ובוריס פלדמן. השמונה נדונו למוות במשפט צבאי חשאי ומהיר על היותם, כביכול, חלק מארגון טרוצקיסטי שפשה בשורות הקצונה הבכירה. בליוכר, שישב לצדו בדין הוצא להורג בשנה לאחר מכן באשמת ריגול לטובת יפן. גורל זהה נפל בחלקו של יגורוב, שישב עמם בדין.
יש מספר גרסאות בשאלה כיצד הצליח בודיוני עצמו לחמוק מן הטיהורים. בשנת 1937 נעצרה אשתו, אולגה סטפנובה, באשמה כי היא מרגלת, וכי הרעילה אותו כחלק ממזימה כנגד ברית המועצות. סטפנובה, רקדנית בלט בלהקת הבולשוי, הייתה ידועה בכך שנהנתה להסתופף בחוגים דיפלומטיים בהם התארחו גם זרים מחוץ לברית המועצות, הרגל קטלני בתקופת הטיהורים. גרסאות שונות מספרות כיצד ניצל בודיוני עצמו. על פי אחת הגרסאות התנגד למעצרו בכוח, ואיים במכונת ירייה על אנשי האן-קה-וה-דה שבאו לעצרו. לפי גרסה אחרת, הצליח ליצור קשר טלפוני עם סטלין, וזה הורה על שחרורו. בקרב חוקרי התקופה שוררת תמימות דעים שחיסול סגל הקצונה הבכיר, ובמיוחד חיסולו של טוכאצ'בסקי, שהיה הוגה צבאי מקורי וחריף, היה בין הגורמים שהשפיעו ישירות על התבוסות שנחל הצבא האדום בשלבים הראשונים של מבצע ברברוסה, ועל כך שלא היה מוכן למלחמה.
בין 1937 ל-1939 היה בודיוני מפקד המחוז הצבאי מוסקבה, מ-1939 חבר המועצה הצבאית הראשית של ברית המועצות, ומאוגוסט 1940 סגן שר ההגנה.
מלחמת העולם השנייה
בעת הפלישה הגרמנית, המכונה מבצע ברברוסה, שימש בודיוני כמפקד "החזית הדרום מערבית" שעמדה מול קבוצת ארמיות דרום שעליה פיקדו גרד פון רונדשטט וראש מטהו אריך פון מאנשטיין. באוגוסט 1941 נראה ריכוזם העצום של הכוחות הסובייטיים שעליהם פיקד בודיוני כמטרה מפתה. כוחותיו של בודיוני התרכזו באזור קייב, והיוו כשליש מסדר הכוח הלוחם של הצבא האדום כולו. הגנרלים של היטלר ניסו לשכנעו כי עליו לנסות ולייצב קו באוקראינה, על מנת לרכז את כוחותיו למבקע שיכבוש את מוסקבה עוד לפני תחילת החורף. היטלר סבר כי כיבוש אוקראינה הוא מטרה חשובה לא פחות, בשל ערכה הכלכלי. הוא הורה לפאנצר גרופא בפיקודו של היינץ גודריאן לפנות דרומה, ליצירת מערכת כיתור ענקית שתכתר את כוחותיו של בודיוני, ותכבוש את אוקראינה. פנייתו של גודריאן דרומה, ישירות לעורפן של הארמיות עליהן פיקד בודיוני הייתה בבחינת הפתעה טקטית. בודיוני מצא את כוחותיו מכותרים והיה חסר אונים כנגד המצב שנתהווה. בשתי מערכות, קרב אומן וקרב קייב, כשל בודיוני בארגון כוחותיו, ואלו כותרו, בטבעת שנסגרה ב-16 בספטמבר. בודיוני עצמו הוטס אל מחוץ לחזית ב-13 בספטמבר. הכוחות שנסגרו בכיס קייב הושמדו לחלוטין. הצבא האדום ספג מאות אלפי הרוגים ולמעלה מ-600,000 שבויים. רובם של השבויים סבלו מיחס בלתי אנושי, מהתעללות ומהרעבה מכוונת, ורק מעטים מהם שבו לביתם. מערכת קייב נחשבת לאחת התבוסות הגדולות ביותר במלחמת העולם השנייה.
בודיוני הועבר לאזור הקווקז והיה מפקד החזית הצפון-קווקזי. חזית זו היה במרכז הקרב על קווקז שהתחילה בקיץ 1942. לאחר שבודיוני עמד בקושי רב במתקפה הגרמנית, בספטמבר 1942 הוא סיים את תפקידו. לאחר מכך הוא מונה למספר משרות סמליות ומ-1943, המפקח הראשי על הפרשים בצבא האדום, אך לא קיבל עוד פיקוד מבצעי.
קריירה מאוחרת ופרישה
בודיוני המשיך לשמש במשרות שונות גם לאחר המלחמה, בצבא ומחוצה לו. בין השנים 1947 ל-1953 שימש כסגן שר החקלאות, הממונה על הסוסים בברית המועצות. מ-1954 עמד לרשות שר ההגנה, והיה חבר נשיאות ועדת ההגנה המרכזית, ויושב ראש ועדת העיטורים שלה. כן שימש עד מותו כחבר הסובייט העליון, תפקידים שמשמעם פרישה בפועל. בשנת 1958, וכן ב-1963 ו-1968 קיבל את תואר גיבור ברית המועצות.
לפני מותו פרסם חמישה כרכי זכרונות. בשנת 1973 מת משבץ מוחי. הוא נטמן בבית הקברות של חומת הקרמלין, בהלווייה ממלכתית, בה השתתפו ראשי ברית המועצות באותם הימים - לאוניד ברז'נייב, אלכסיי קוסיגין, אנדריי גרצ'קו, ניקולאי פודגורני ואנדריי גרומיקו.
חיים פרטיים
חייו האישיים של בודיוני היו אף הם סוערים. אשתו הראשונה מתה בשנת 1924 בתאונה. יש הטוענים[דרוש מקור] כי בודיוני ירה בה בהתקף קנאה. זמן קצר (ויש האומרים[דרוש מקור] יום) לאחר מותה נישא בשנית לזמרת אופרה בתיאטרון בולשוי בשם אולגה סטפנובנה. בשנת 1937 נעצרה אולגה בחשד שזממה להרעיל את בודיוני. היא נשלחה למחנות המעצר בסיביר. בודיוני שמר עמה על קשר, על אף שהתגרש ממנה, אך לא העז לפעול לשחרורה עד לאחר מותו של סטלין. לאחר שחרורה ב-1956 סייע בשיקומה. לאחר מעצרה של אולגה נישא בודיוני בשלישית לאישה בשם מריה, הצעירה ממנו ב-33 שנים. נישואים אלו נראו כמאושרים יותר, ולזוג נולדו ילדים, דבר שלא אירע בנישואיו הקודמים של בודיוני. מריה האריכה ימים לאחריו, ומתה ב-2006 בגיל 91.
עיטורים ומדליות
לאחר מלחמת העולם השנייה, עוטר סמיון בכל עיטוריו. עד מותו עוטר בסה"כ ב-15 עיטורים וב-13 מדליות. כמו כן, עוטר ב"גיבור ברית המועצות" 3 פעמים.
| שם העיטור | מספר פעמי קבלה |
|---|---|
| עיטור "גיבור ברית המועצות" | 3 |
| עיטור "לנין" | 8 |
| "עיטור הדגל האדום" | 6 |
| עיטור "סובורוב" (דרגה ראשונה) | 1 |
| שם המדליה | מספר פעמי הקבלה |
|---|---|
| לכבוד 100 שנה להולדת לנין | 1 |
| על השתתפותו בהגנת מוסקבה | 1 |
| על השתתפותו בהגנת אודסה | 1 |
| על השתתפותו בהגנת סבסטופל | 1 |
| על השתתפותו בהגנת קייב | 1 |
| לכבוד הניצחון של ברית המועצות על גרמניה הנאצית | 1 |
| למלואת 10 שנים לניצחון ברית המועצות על גרמניה הנאצית | 1 |
| 20 שנה להקמת הצבא האדום | 1 |
| 30 שנה להקמת הכוחות המזוינים של ברית המועצות | 1 |
| 40 שנה להקמת הכוחות המזוינים של ברית המועצות | 1 |
| 50 שנה להקמת הכוחות המזוינים של ברית המועצות | 1 |
| 800 שנה לעיר מוסקבה | 1 |
| 250 שנה לעיר לנינגרד | 1 |
מורשת
על אף האכזריות בה נהג במלחמת האזרחים, והיותו אחראי לאחת התבוסות האיומות במלחמת העולם השנייה, נחשב בודיוני בברית המועצות לדמות עממית ואהודה. על שמו נקראה העיר בודיונובסק שבקווקז, שהייתה בשנת 1995 למוקד התעניינות עולמי, כאשר מורדים צ'צ'נים השתלטו שם על בית חולים ולקחו בני ערובה. כן נקרא על שמו גזע של סוס גזעי שבודיוני סייע בפיתוחו. הכובע המיוחד, בעל החוד, שלבשו אנשי הצבא האדום במהלך מלחמת האזרחים, ולאחריה, עד שנות ה-30 נקרא אף הוא על שמו "בודיונובקה". בודיוני ופרשיו הם נושא לשירי עם ושירי לכת רוסים, מהם ידוע בעברית השיר "על גדות הדנייפר" הכולל את השורה - "פרשים קוזקים מגדודי בודיוני - יוני / דוהרים לקרב".
קישורים חיצוניים
