מדע הדתות
שורה ראשונה, מימין לשמאל: אום (הינדואיזם), מגן דוד (יהדות) צלב (נצרות).
שורה שנייה, מימין לשמאל: טוריאי (שינטו), דהרמהצ'קרה (בודהיזם), כוכב וסהר (אסלאם).
שורה שלישית, מימין לשמאל: סמל האהימסה (ג'ייניזם), כוכב בעל תשעה קודקודים (הדת הבהאית), קהנדה (סיקהיזם).
מדע הדתות (לפי הגרמנית: Religionswissenschaft), לימודי דתות או דת השוואתית הוא דיסציפלינה (תחום דעת) במדעי הרוח ומדעי החברה בעל אופי רב תחומי, החוקר את הדת כתופעה אנושית, חברתית ותרבותית, ללא קשר לדת מסוימת. התחום חוקר את האמונות, הטקסים, ההצדקות הרציונליות, הרגשיות והרוחניות של האמונה הדתית, הקהילה והמאמין הבודד ומנסה למצוא רכיבים משותפים כלליים, לתאר אותם, להסביר ולפרש אותם או להשוות את התופעה הנחקרת בהתבטאויותיה בדתות השונות על ציר היסטורי, גאוגרפי, אתני או אחר. בניגוד לתאולוגיה העוסקת בדת מסוימת "מבפנים", מדע הדתות חוקר את התופעה הדתית "מבחוץ" תוך שימוש בכלים מתחומי הפילוסופיה של הדת, הפילוסופיה של הלשון, ההיסטוריה של הדתות, הפסיכולוגיה, האנתרופולוגיה, חקר הפולקלור ועוד.
ההיסטוריה של התחום והוגים מרכזיים
התחום החל לצמוח במאה ה-19 עת התוודעו מלומדים באירופה לדתות דרום-מזרח אסיה בעקבות תרגומים של הספרות הדתית הבודהיסטית וההינדואיסטית לשפות המחקר המערביות (בעיקר גרמנית, צרפתית ואנגלית) ובעקבות התפתחות ביקורת המקרא, שחקרה לראשונה את דתות המערב (בעיקר נצרות ויהדות) מנקודת מבט חילונית, אך ללא הוקעת הדת והאמונה כהבלים. המלומד הראשון שעסק בתחום באופן מובהק והגדירו כ"דת השוואתית" היה מקס מילר. חוקר חשוב נוסף היה הפילוסוף ויליאם ג'יימס, שהספר שחיבר ב-1902, "החוויה הדתית לסוגיה" הביא לפריחת התחום בארצות הדוברות אנגלית. בארצות הדוברות צרפתית שימש פרנק אבוזי כמוביל התחום. מקס ובר, אמיל דורקהיים ומרסל מוס קידמו את התחום מנקודת המבט הסוציולוגית וקלוד לוי-שטראוס הוסיף את נקודת המבט האנתרופולוגית. אחד מחוקרי הדתות המובילים היה מירצ'ה אליאדה, שפעל בין שנות החמישים לשנות השמונים. המונחים והעקרונות שטבע מעסיקים מאז רבות את העוסקים בתחום, אם ככלי ניתוחי ואם כמושגים אותם הם מנסים לקעקע במחקריהם החדשים. קליפורד גירץ, ויקטור טרנר ומרי דאגלס תרמו לתחום רעיונות של "אנתרופולוגיה סמלית" שהתפתחו בשנות השבעים (לפיהם מונעת התרבות האנושית על ידי העולם הסמלי) והגדירו את ההתייחסות אל הדת כאל מערכת תרבותית.
מרכיבי הדת הנחקרים
- אלוהות, פוליתאיזם, מונותאיזם ואלוהות דואלית (גנוסיס), מבנים של אלוהות היררכית ומורכבת (השילוש הקדוש, אילן הספירות, מלאכים) וכו'
- הרע בעולם, השטן ופמלייתו, בעיית קיומו של רוע בעולם
- מקורות הידע: התגלות, סודות, כתבי קודש ופרשנותם
- מקורותיהן של מסורות, דרכי התפשטותן בזמן ובמרחב בתוך קהילות ובעיקר בין אמונות משיקות, השתנות והתפתחות של מסורות
- השפעת הידע על ההתנהגות: דפוסי התנהגות התרבותיים והחברתיים וחוקים דתיים; הסדרת מעגלי החיים ומחזוריהם (היום, השבוע, החודש, השנה והחיים השלמים)
- סמלים דתיים ודרכי השפעם על התרבות; מעבר בין-דתי של סמלים
- מעמד האדם והאנושות ביקום ומול האל והמלאכים
- חטא וצדקה; שכר ועונש
- ההשגחה האלוהית על העולם, על האנושות (ככלל) ועל האדם (האישי)
- בחירה חופשית לעומת גורל גזור מראש (פרדסטינציה)
- טומאה וטהרה
- המקום הקדוש, עלייה לרגל
- פולחן וטקסים, משיכת כוחות עליונים מטה והשפעתם של מעשי האדם על האלוהות (תיאורגיה, מאגיה, שאמאניזם); קרבנות
- גאולה, משיח ומשיחיות; גלגול נשמות
- מסירות והקרבה אישית לאלוהי, הצדקת האל (תאודיציה); מוות על קידוש השם, מרטיריות וכדומה
- המוות; העולם שלאחר המוות (העולם הבא)
- סינקרטיזם, מיזוג אמונות, שאילת מסורות ומנהגים בין אמונות ויצירת דתות חדשות
ביקורת
הביקורת העיקרית המובעת לגבי התחום היא שהוא, כמבוסס על הרציונליזם המודרני, מתייחס אל הדת כמבנה חברתי-תרבותי אנושי ואינו פתוח לפרשנות שמבוססת על האפשרות שמקורה של הדת בהתגלות אלוהית. נושא הדגל העיקרי לביקורת זו היה הפילוסוף לאו שטראוס.
