צליבה

צליבת ישו (על צלב), לצידיו שני גנבים צלובים על עצים. ציור מאת אנטונלו דה מסינה משנת 1475

צליבה היא שיטה עתיקה להוצאה להורג בה נקשר או ממוסמר המוצא להורג לצלב עשוי מעץ, ומושאר בתנוחה זו עד מותו. שיטה זו להוצאה להורג הייתה מקובלת בין המאה השישית לפני הספירה למאה הרביעית לספירה, בקרב הפרסים, המצרים, בני קרתגו ובעיקר הרומאים. הצליבה קיבלה משמעות תרבותית חשובה בעקבות עליית הנצרות, שכן צליבת ישו היא אירוע מכונן בדת הנוצרית. הצלב הפך בעקבות אירוע זה לסמל הנוצרי העיקרי.

אופן ביצוע הצליבה

פרטי הצליבה

הצליבה כמעט ולא התבצעה בשל סיבות טקסיות או סמליות. לרוב, מטרתה הייתה אך להמית את הנידון מוות מכאיב ופומבי. הצליבה הייתה חלק ממגוון צורות של הוצאה להורג שהיו נהוגות בתרבויות העתיקות למטרת המתה פומבית ומכאיבה. לפיכך, פרטי הצליבה היו שונים במקצת מתרבות לתרבות, על פי הנוהג המקומי המקובל.

צורת הצלב

יש שהניחו את הזרוע האופקית של הצלב בראש הזרוע האנכית, באופן שייווצר צלב דמוי האות הלטינית T, או מעט מתחת לראש הזרוע האנכית, באופן המוכר לנו מן הנצרות. כמו כן, היו שיצרו צורת X. לעיתים, לשם הפשטות, צלבו את האדם על מוט מאונך מעץ, ללא זרוע אופקית. יש ראיות כי רגלי הקורבן לא היו ישרות בצורת T אלא מעט בכיפוף על מנת להגביר את הלחץ על הברכיים בנוסף למסמרי הברזל שננעצו בקרסוליים.

מיקומם של המסמרים

לרוב היה הנידון מקובע אל הצלב באמצעות חבלים, מסמרים, או צירוף של השניים. בציורי הצליבה, המבוססים בעיקר על תיאור הצליבה בספר יוחנן מן הברית החדשה, הקובע כי ישו נפצע בידיו, נראה הנידון כשהוא נתמך אך במסמרים הננעצים בצלב דרך כפות הידיים והרגליים. עם זאת בשר היד אינו מסוגל לתמוך במשקל הגוף, כך שהיה צורך באמצעי נוסף על מנת לקבע את הנידון אל הצלב, כגון קשירת פרקי הידיים אל זרועו האופקית של הצלב.

אפשרות אחרת היא כי הנידון קובע במסמרים שננעצו מעל לפרק היד בין עצם החישור ועצם הגומד. אין פירוש חד משמעי למילה "ידיים" בברית החדשה, וניתן להניח כי המסמרים ננעצו בכל מקום שיכל לתמוך את משקל הגוף מן המרפק והלאה.

לעיתים היה לצלב מעין משען או מושב עליו יכול היה הצלוב להשעין את משקל גופו. לעיתים מוסמר הצלוב אל המשען, שהיה פיסת עץ שבלטה מן הצלב בין רגלי הצלוב, באמצעות מסמר שהוחדר אל המשען דרך איבר מינו של הצלוב.

סיבת המוות

מוות בצליבה יכול היה להמשך ימים, תלוי בשיטה המדויקת בה השתמשו, בריאותו של הנדון, והנסיבות הסביבתיות.

תאוריה נפוצה טוענת כי סיבת המוות הנפוצה הייתה תשניק, שכן כאשר מוטל משקל הגוף על פרקי הידיים, מביא הדבר למתיחה של הריאות ולקשיי נשימה. מעת לעת היה על הצלוב להעביר את משקלו ולהעלות את גופו באמצעות ידיו או לתמוך את רגלו בדבר מה. תאוריה זו נתמכת בעדויות על מנהגם של הרומאים לשבור את רגלי הצלובים לאחר זמן מה, על מנת להחיש את מותם. כאשר לא היה יכול הנידון לתמוך את משקלו בדבר פרט לפרקי ידיו, היה המוות מחנק מגיע תוך דקות. ניסויים רפואיים מטילים ספק בתאוריה זו, ולדעת אחד החוקרים, פרדריק זוגיבה , שבירת רגלי הצלוב הייתה גורמת למוות מהלם או מקריש שומני שנגרם בדרך זו והגיע אל הלב דרך מחזור הדם. זוגיבה ראה בהחשת מותו של הצלוב סוג של המתת חסד.

אם לא מת הצלוב מחנק, יכול היה המוות להגרם מסיבות רבות, כגון הלם, התייבשות ותשישות.

ניסויים רפואיים הראו כי כאשר הידיים מתוחות בזווית שבין 60 ל־70 מעלות לאנך, לנבדקים לא היה כל קושי לנשום - רק אי נוחות וכאב מתגברים, מה שמתאים לכוונתם של הרומאים להשתמש בצליבה כמוות איטי בייסורים. בעמידה ממושכת בצורה הזו וללא תזוזה הראות מתחילות להתמלא במים עד כדי חנק, עובדה זו מסבירה מדוע כאשר דקר החייל הרומי את ישו בין צלעותיו, כפי שמוזכר בבשורה על פי יוחנן, יצאו מגופו מים ולא דם (הם ראו בכך נס). צליבה על מוט ללא מוט אופקי נוסף תגרום למוות מהיר מחנק אם לצלוב לא היה מדף כדי לעמוד עליו, או שרגליו נשברו, כאמור.

ראיות ארכאולוגיות לצליבה

על אף העובדה שיוסף בן מתתיהו כמו גם מקורות אחרים בני זמנו, מספרים על צליבתם של אלפי אנשים בידי הרומאים, ישנו רק גילוי אחד של גופת צלוב. דבר זה אינו מפתיע, שכן הצלובים היו נותרים על הצלב זמן רב לאחר מותם, וגופתם לא השתמרה במצב טוב. גווית הצלוב נמצאה בחפירות בשנת 1968, בגבעת המבתר שבירושלים, בארון ועליה שמו של הצלוב - יהוחנן בן חגקול. בעקביה של הגופה היה נעוץ מסמר, ורגליה היו שבורות. שרידי עץ זית בלתי מעובד שנמצאו על המסמר מרמזים כי כפי הנראה נצלב יהוחנן על עץ זית.

היסטוריה של הצליבה

פרס ואלכסנדר

הצליבה מקורה כפי הנראה בפרס הקדומה. ישנן ראיות ששודדי ים שנתפסו נצלבו בנמל אתונה במאה השביעית לפני הספירה. אלכסנדר הגדול הפיץ מנהג זה ברחבי ממלכתו.

האימפריה הרומית

ערך מורחב – צליבת ישו

הרומאים אימצו את המנהג אותו ראו בקרתגו והשתמשו בו להענשת עבדים, מורדים, שודדי ים, ופושעים אחרים. אזרחים רומים לא נצלבו בדרך כלל, פרט לאלו שהואשמו בבגידה. הרומים השתמשו בצליבה באופן נרחב במהלך מרידת ספרטקוס, במהלך מלחמות האזרחים, ובזמן המרד הגדול ומרד בר כוכבא. צליבה נחשבה לדרך משפילה להוצאה להורג.

יוסף בן מתתיהו מספר כי במהלך המצור על ירושלים הרומאים צלבו יהודים לאורך חומות העיר, וכי החיילים הרומים השתעשעו בהמצאת אופני צליבה שונים. בצליבה בנוסח הרומי יכול היה הנידון למות לאחר ימים, וגופתו הושארה על הצלב, למאכל לעופות אוכלי הנבלות.

מטרת הצליבה ברומא לא הייתה סתם הריגתו של הפושע, אלא דרך להשמיד את הגוף ולהשפילו. במסורת העתיקה מוות מכובד מצריך קבורה הולמת. השמדת הגוף בצליבה, והותרתו על הצלב למשך זמן רב לאחר המוות, הייתה ההשפלה הגרועה ביותר עליה יכלו הרומאים לחשוב. הצליבה לא רק שהייתה דרך להוציא להורג, אלא גם להפגין את מעמדו החברתי הנמוך של הצלוב. האליטות הרומאיות מעולם לא היו חשופות לעונשים גופניים, אלא לגלות או אף התאבדות כפויה. יוסף בן מתתיהו מספר כי נכבדי היהודים הוצאו לעיתים להורג בצליבה, וזאת כפי הנראה כדי להדגיש את נטילת זכויותיהם.

הברית החדשה, מתארת חיילים המהמרים על גלימותיו של ישו, ומכאן משתמע כי הנידונים הוצאו להורג כשהם ערומים. לעיתים הקדימה את הצליבה הצלפה, אשר גרמה לצלוב לאבד דם ולהגיע למצב של הלם. הצלוב היה נושא את הזרוע האופקית של הצלב אל מקום הצליבה, ולרוב לא את הצלב כולו. את הצליבה היו מבצעים חיילים שהתמחו בכך, בדרך כלל כיתה המורכבת מארבעה חיילים בפיקודו של שר מאה. כאשר נעשתה הצליבה במקום המיועד לכך הייתה הזרוע האנכית של הצלב בדרך כלל מחוברת לאדמה בחיבור של קבע. הנידון הופשט עירום ומסמרים באורך של בין 13 ל-18 סנטימטרים ובראש שקוטרו סנטימטר היו משמשים לצליבה.

הרומאים שברו, לעיתים, את רגלי הצלוב על מנת להחיש את המוות. לרוב לא הורשתה קבורת הצלוב. במקרים מסוימים נאספו המסמרים לאחר הצליבה כקמעות המשמשים לריפוי. בשנות שלטון הקיסר קונסטנטינוס, שהפך את הנצרות לדת מותרת (Religio licita) ברומא, נאסרה הצליבה.

יפן

קורבן צליבה ביפן במאה ה-19 (תמונה קשה לצפייה)

יוקוהמה, תחילת תקופת מייג'י: משרת בן 25 הוצא להורג בצליבה כעונש על שוד ורצח בנו של אדונו

class=notpageimage|הצגה

עדויות ראשונות לעונשים דמויי צליבה מגיעות עוד מתקופת קמקורה, אך הנהגת הצליבה כעונש החלה בתקופת סנגוקו, כנראה בהשפעת הנצרות שהחלה לחדור לאזור. בתקופת שוגונות טוקוגאווה (אך גם לפניה ולאחריה) הצליבה, שנקראה "האריצוקה"(磔はりつけ), הייתה דרך שכיחה להוצאה להורג של פושעים פליליים. הנדון, לרוב פושע פלילי, היה נקשר (ולא ממוסמר) לצלב בצורת T, ולאחר מכן נדקר באמצעות חניתות וגופתו נותרה על הצלב מספר ימים לפני קבורתו.

היו מספר דרכים להוציא להורג אדם, ביניהם צליבה במהופך, כאשר הראש למטה והרגליים למעלה, שיטה שהונהגה על ידי טויוטומי הידיושי; וצליבה במים, כאשר הנידון למוות היה נקשר לצלב בזמן השפל, וכשהייתה מגיעה הגאות המים היו מגיעים עד לראשו של הקורבן. בשיטה זו נצלבו נוצרים רבים.

בשנת 1597 נצלבו בנגסאקי עשרים ושישה מיסיונרים קתולים, בפקודת הידיושי, כחלק מרדיפתו את הנצרות.

אמריקה הלטינית

ישנן עדויות כי במהלך הכיבוש הספרדי של אמריקה הלטינית במהלך המאה ה-16 הקריבו הילידים קורבנות אדם באמצעות צליבה, כחלק מהבנתם השגויה את מונחי הנצרות.

צליבות מודרניות

במהלך מלחמת העולם הראשונה הופצה שמועה על צליבת חיילים קנדים בידי הגרמנים, אך הייתה זו תעמולה בלבד, ונראה כי הסיפור אינו נכון או אינו מדויק.

הצליבה נפוצה יותר בעולם המוסלמי. בסודאן למשל היא מותרת על פי החוק. ב-1994 דווח על מקרי צליבה בסודאן של כמרים בידי מוסלמים, ב-2002 נגזר מוות בצליבה על 88 בני אדם, ב-2009 הוצא להורג בערב הסעודית אדם שנאשם בפדופיליה באמצעות עריפת ראשו וצליבתו, וב-2014 דווח כי המורדים בסוריה צלבו אדם באשמה של ניסיון לגנבה.

במקומות אחרים הצליבה היא נדירה. ישנן עדויות על צליבה בקמבודיה בעת שלטון הקמר רוז', ובמהלך המלחמה בין סין ויפן, כאשר הייתה זו אך אחת משיטות העינויים בהן נהגו החיילים היפנים כנגד האוכלוסייה האזרחית הסינית, וכחזרה על מנהגים יפניים מימי הביניים.

במלחמת העולם השנייה, היפנים השתמשו בצליבה כשיטת עינויים כנגד שבויי מלחמה. מקרה ידוע של צליבה היה של רינג'ר אדוארדס , שבוי מלחמה אוסטרלי, שנקשר לצלב על ידי היפנים ושרד 63 שעות על הצלב לפני שהשתחרר.

צליבה כחלק מטקס דתי

מאמצע המאה ה-19 קבוצות של קנאים נוצרים בניו מקסיקו הקרויים "Hermanos de Luz" (אחי האור) מציגים את מעשה הצליבה במהלך השבוע הקדוש תוך כדי קשירתו של אחד מהם לצלב, אך ללא מסמורו. כן נהוגה בפיליפינים הצליבה, ואף המסמור לצלב, באופן שאינו קטלני, על מנת להפגין את הדבקות בישו הנוצרי. ישנם נוצרים פיליפינים שנצלבו כך מספר רב של פעמים, במהלך טקסים דתיים.

צלובים מפורסמים

• תומכי ספרטקוס. ספרטקוס עצמו מת בשדה הקרב, אך כ-6,000 מתומכיו נצלבו לאורך הדרך בין קפואה לרומא (כמאתיים קילומטרים) בערך בשנת 71 לפנה"ס.
• ישו.
• פטרוס השליח. על פי המסורת נצלב הפוך לבקשתו, שכן לא הרגיש כי הוא ראוי למות באותה הדרך בה מת ישו.
• אנדראס הקדוש. נצלב על צלב דמוי X.
• 26 המרטירים ביפן : 26 מיסיונרים קתולים שנצלבו ושופדו על חניתות בנגסקי בפקודת טויוטומי הידיושי בשנת 1597.

קישורים חיצוניים

• topic/Crucifixion-Christianity צליבה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• צליבה, דף שער בספרייה הלאומית