אדוארד מורו
לידה |
25 באפריל 1908 גרינסבורו, ארצות הברית |
---|---|
פטירה |
27 באפריל 1965 (בגיל 57) פאולינג, ארצות הברית |
שם לידה | Egbert Roscoe Murrow |
מדינה | ארצות הברית |
השכלה |
|
בן או בת זוג | ג'אנט האנטינגטון ברוסטר (1935–1965) |
מספר צאצאים | 1 |
פרסים והוקרה |
|
קישורים חיצוניים | |
חתימה | |
אדוארד ר' מורו (באנגלית: Edward R. Murrow, 25 באפריל 1908 – 27 באפריל 1965) היה עיתונאי אמריקני, מחלוצי העיתונאות ברדיו ובטלוויזיה. נודע במיוחד בשל שידורי הרדיו שלו מבריטניה ומאירופה בעת מלחמת העולם השנייה, ובשל חלקו בנפילתו של הסנטור ג'וזף מקארתי.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]נעוריו ותחילת דרכו
[עריכת קוד מקור | עריכה]מורו נולד ב-1908 בשם אגברט רוסקו מורו, באזור כפרי סמוך לגרינסבורו בצפון קרוליינה. הוא היה הבן הצעיר של משפחה קווייקרית. בגיל חמש עברה משפחתו לצפון מדינת וושינגטון. בתיכון הוא הצטיין הן בנבחרת הוויכוחים של בית הספר, והן בנבחרת הכדורסל ונבחר לנשיא מועצת התלמידים. באותה תקופה קיצר את שמו מ"אגברט" ל"אד".
ב-1926 החל ללמוד באוניברסיטת המדינה של וושינגטון בפולמן, והתמחה בלימודי הנאום. הוא היה מעורב בפוליטיקה הסטודנטיאלית, וב-1929, בעקבות נאום אותו נשא בוועידה של התאחדות הסטודנטים האמריקנית הלאומית ובו קרא לסטודנטים לגלות יותר מעורבות בענייני המדינה והעולם, נבחר לנשיא ההתאחדות, ועבר לניו יורק. בשנים 1932–1935 היה עוזר למנהל המכון לחינוך בינלאומי (IIE) ב-1934 נישא לג'אנט הנטינגטון ברוסטר.
ברדיו
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1935 הצטרף מורו לרשת CBS, שבה עבד במשך כל הקריירה העיתונאית שלו. באותה תקופה לא הייתה ל-CBS מערכת חדשות, ומורו היה אחראי על תוכניות האומר והחינוך. ב-1937 הוצב מורו בלונדון ומונה לראש משרד הרשת באירופה. שם הוא פגש את ויליאם שיירר וגייס אותו לעבודה ברשת. עם הזמן השניים הפכו למייסדי העיתונות המשודרת. בשנים הבאות מורו המשיך לגייס עיתונאים, חסרי ניסיון רדיופוני אבל עם ידע נרחב, שכונו "נערי מורו", ובכך בנה את מערכת החדשות של CBS.
ב-13 במרץ 1938, בעת האנשלוס של אוסטריה, מורו ושיירר ארגננו לראשונה משדר שכלל דיווחים (באמצעות שימוש במשדרים של גלים קצרים) של כתבים מרחבי אירופה, כאשר מורו עצמו שידר מווינה. בעת המשבר סביב חבל הסודטים בצ'כוסלובקיה, מורו שידר מפראג.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה היה שיירר בברלין, שם שהה עד דצמבר 1940, אז חזר לארצות הברית, שימש כפרשן של CBS, וכתב את ספרו "יומן ברלין". לעומתו מורו הוצב שוב בלונדון ממנה דיווח בשידורים ישירים בשיאו של הבליץ, כששידוריו נפתחו במילים "This is London". הוא דיווח גם (בשידור מוקלט) ממטוסי בעלות הברית שטסו מעל אירופה.
השידורים חשמלו את קהל המאזינים שהורגל לדיווחי מלחמה רק בעיתונות הכתובה, ולחדשות ברדיו שהוקראו על ידי קריין באולפן. יכולותיו לאלתר תיאורים מילוליים חיים של תמונות חזותיות, שהתבססו בין השאר על לימודי הנאום שלו באוניברסיטה, תרמו לאפקטיביות של שידורי הרדיו שלו.
הדיווח של מורו משחרור מחנה הריכוז בוכנוואלד מדגים את סגנונו העיתונאי הבלתי מתפשר, שהיה שנוי במחלוקת והביא לו מבקרים ואויבים לא מעטים. הוא תיאר את התשישות של האסירים ששרדו, הזכיר "שורות של גופות המוטלות כמו בולי עץ", וסירב להתנצל על הטון הקשה של דבריו:
"אני מתפלל שתאמינו למה שאני אומר על בוכנוואלד. דיווחתי על מה שראיתי ושמעתי, אך רק באופן חלקי. לרוב אין לי מילים. אם נפגעתם מתיאור מתון למדי זה של בוכנוואלד, איני מצטער כהוא זה"
שידוריו בימי המלחמה הפכו אותו לכוכב בארצות הברית, ועם חזרתו לשם, מונה ב-1946 לסגן נשיא CBS על ידי בעלי החברה, ויליאם ס. פיילי, אותו הכיר בשירותו הצבאי. תחת אחריותו היו תוכניות החדשות והאקטואליה. תפקיד זה עלה לו ביחסיו עם שיירר. הסכסוך ביניהם התחיל כאשר בעל חברת קצף גילוח ביטל את החסות שלו על תוכנית החדשות של שיירר. CBS לא מצאה נותן חסות חליפי והתוכנית שודרה ללא חסות, מה שהוביל לירידה בשכרו של המגיש. שיירר טען שהרשת לא תמכה בו בשל הערותיו כנגד דוקטרינת טרומן, ועזב את הרשת. הפרשה גרמה למורו להתפטר מתפקידו הניהולי ולחזור לשדר.
מורו שידר תוכנית חדשות יומית, ובמקביל עבד יחד עם המפיק פרד פרנדלי על סדרת תקליטים דוקומנטריים שנקראה "I Can Hear It Now", שבה שולבו הקלטות של נאומים, כתבות ותיאורי אירועים היסטוריים מהשנים 1933–1945, בצירוף קריינות של מורו. סדרת התקליטים שיצאה לאור בשנת 1948 זכתה להצלחה מסחרית גדולה, והשניים החליטו להשתמש בפורמט ליצירת תוכנית רדיו שבועית דוקמנטרית חדשה שנקראה "Hear It Now" ששילבה הקלטות ופרשנות.
בטלוויזיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]תחילת הדרך
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתחילה היה מורו חשדני כלפי המדיום החדש של הטלוויזיה. הוא חשש מהדגש שהמדיום נותן לתמונות על חשבון רעיונות, ואף נשמע אומר ש"הלוואי שהטלוויזיה הארורה מעולם לא הייתה מומצאת". אולם פרנדלי היה נלהב לבחון את אפשרויות המדיום החדש, והם החליטו להעביר את הפורמט של "Hear It Now" לטלוויזיה. לתוכנית החדשה, שהייתה חלוצת תוכניות הטלוויזיה הדוקומנטרית בארצות הברית הם קראו "See It Now". התוכנית הראשונה שודרה ב-18 בנובמבר 1951. מורו פתח את התוכנית כשאמר "זהו צוות ותיק שלומד עיסוק חדש".
את התוכנית, בת חצי שעה בדרך כלל, הגיש מורו מהאולפן בניו יורק. בתחילה היא שודרה בשעות אחר הצהרים של יום ראשון (זמן שנחשב כ"גטו האינטלקטואלי" של הטלוויזיה), אולם בעונה השלישית שלה היא כבר עברה ליום שלישי ב-22:30 – מועד שידור שהבטיח קהל רב יותר.
התוכנית כללה כתבות שטח שצולמו במיוחד לתוכנית, במקום הסתמכות על חומר מצולם שנקנה מחברות הפקת יומנים – חידוש באותם ימים. חידושים נוספים שהם הנהיגו היו ביטול הנוהג של חזרות לפני ראיונות, ואי שימוש במוזיקת רקע לליווי הכתבות. הייתה זו גם פעם ראשונה שתוכנית חדשות יצרה לה מערכת אוטונומית.
ב-28 בדצמבר 1952 צוות התוכנית שידר מקוריאה ספיישל מיוחד בן שעה בשם "חג המולד בקוריאה", שבו ניתן תיאור מהשטח של חיי היום יום של החיילים האמריקנים במלחמת קוריאה. התוכנית, כמו גם כתבות דומות במהלך התוכניות הרגילות של "See It Now", השפיעה רבות על צורת סיקור המלחמות בטלוויזיה.
בד בבד היה מורו חלוץ של פורמט טלוויזיוני נוסף – תוכנית הראיונות האישית עם סלבריטאים – בתוכנית "Person to Person", ששידורה החל ב-1953, ובה הוא ראיין מהאולפן אישים שונים שצולמו בביתם. תוכנית זו תרמה לפופולריות של מורו בציבור הרחב, אך עוררה ביקורת נגדו הן מצד מבקרי טלוויזיה רציניים שהתלוננו על העיסוק בנושאים לא רציניים מספיק לטעמם, והן בקרב עמיתיו של מורו בתוכניות החדשות הרציניות שלו, שראו בתוכנית בזבוז זמן מצידו.
העימות עם מקארתי
[עריכת קוד מקור | עריכה]שיא התהילה וההשפעה של מורו בא מההתעמתות שלו במסגרת "See It Now" עם הסנטור ג'וזף מקארתי. ההתעמתות החלה עם המקרה של מילו רדולוביץ', קצין מטאורולוגיה במילואים בחיל האוויר האמריקני, שהודח מהשירות משום שאחותו ואביו, מהגר מסרביה, נחשדו באהדה לקומוניזם, על סמך עיתונים בסרבית שאותם האב נהג לקרוא. בפני רדולוביץ' הועמדה האפשרות להתכחש להם פומבית, אך הוא סירב, ויצא למאבק משפטי. כאשר מורו וצוותו שמעו על המקרה, הם כבר חיפשו דרך לטפל בתופעת המקרתיזם, והחליטו להשתמש בו לצורך זה. מורו והכתב ג'ו ורשבה הכינו כתבה, בה רואיינו רדולוביץ' ומשפחתו, ששודרה ב-20 באוקטובר 1953. את הפרסום המוקדם לתוכנית זו מורו ופרנדלי מימנו בעצמם. בעקבות השידור הוחזר רדולוביץ' לשירות.
העימות החזיתי עם הסנטור מקארתי הגיע ב-8 במרץ 1954. מורו ואנשי צוותו הקדישו את כל חצי השעה ל"דו"ח על הסנטור ג'וזף ר' מקארתי"[1] שבו חשפו את שיטותיו של מקארתי בעיקר בעזרת הקלטות שלו עצמו. רק בסוף התוכנית פנה מורו לצופים ישירות לצאת נגד מקארתי ושיטותיו:
"אנו לא נפחד אחד מהשני. אנו לא ניגרר על ידי פחד לעידן של אי היגיון, אם נחפור עמוק בהיסטוריה שלנו ובדוקטרינות שלנו, וניזכר שאיננו צאצאים של פחדנים, של אנשים שפחדו לכתוב, לדבר, לחבור, ולהגן על מטרות שנראו, באותו רגע, לא פופולריות"
בתחילת התוכנית הוא הזמין את הסנטור מקארתי להגיב, ואכן ניתנה לו תוכנית שלמה, שבועות ספורים אחר כך, לשם כך. חוסר הניסיון הטלוויזיוני של מקארתי גרם לכך שהתגובה המתלהמת שלו, שבה תקף את מורו כ"מנהיג עדת תנים", רק העצימה את הנזק שנגרם למעמדו הציבורי, והיוותה את אחד השלבים בנפילתו האישית ובסוף המקרתיזם.
התוכנית על מקארתי הפכה לנקודת ציון בהיסטוריה של הטלוויזיה, ומבקר הטלוויזיה של הניו יורק טיימס אף כתב עליה: "השבוע שעבר עשוי להיזכר כשבוע שבו השידור מצא מחדש את נשמתו". גם הציבור הגיב בחיוב, ומערכת התוכנית הוצפה במכתבים, רובם הגדול מכתבי תמיכה.
סוף הקריירה ב-CBS
[עריכת קוד מקור | עריכה]בסופו של דבר, העימות עם מקארתי תרם לא רק לנפילתו של מקארתי, אלא פגע גם במורו עצמו. הוא הפך לדמות יותר מדי שנויה במחלוקת עבור הרשת, ומנהליה חששו שהוא מהווה עבורה נטל. מגמה זו רק הוחרפה כאשר הטלוויזיה החלה לגלות את הצד היותר קל שלה (דבר שבא לידי ביטוי בעליית גל החידונים הטלוויזיוניים). ב-1955, אחרי עוד כמה תוכניות על נושאים רגישים, החליטה נותנת החסות של התוכנית להסיר את חסותה, והרשת החליטה להפוך את התוכנית משבועית, לסדרה של ספיישלים ששודרו מדי פעם עד 1958.
הסכסוכים בין מורו להנהלת CBS, ובראשה ויליאם ס. פיילי, החריפו. ההנהלה כעסה על המחלוקות הציבוריות ש"See It Now" הכניסה אותה אליהן, ואילו מורו התרעם על כך שהרשת העניקה זכות תגובה נדיבה לנשואי כתבות בלי להתייעץ עם מערכת התוכנית. לבסוף התוכנית בוטלה לחלוטין ב-1958.
זמן קצר אחר כך, חשף מורו את חילוקי הדעות בפומבי, בנאום שנשא בוועידת "איגוד מנהלי החדשות ברדיו ובטלוויזיה" (RTNDA) [1] , שבו תקף בחריפות את הרשתות המסחריות על כך שהן נותנות לשיקולים מסחריים לרדד את שידוריהן, המסכים נשטפים בתוכניות בידור אסקפיסטיות ואילו תוכניות החדשות הרציניות נדחקות לשוליים:
"המכשיר הזה יכול ללמד, יכול להאיר עיניים; כן, אפילו לעורר השראה. אבל הוא יכול לעשות זאת רק אם בני אדם נחושים להשתמש בו למטרות אלה. אחרת זה רק חוטים ואורות בקופסה. אנו נמצאים בקרב גדול ואולי מכריע כנגד בורות, אי סבלנות, ואדישות. הטלוויזיה יכולה להיות נשק יעיל בקרב זה.
סטונוול ג'קסון, שידע משהו על השימוש בכלי נשק, מצוטט כמי שאמר ש"בזמן מלחמה, יש לשלוף את החרב, ולזרוק את הנדן". הבעיה עם הטלוויזיה היא שהיא מחלידה בנדנה בעת מלחמת קיום"— אדרואד מורו, 15 באוקטובר 1958
הנאום דירדר עוד יותר את היחסים בין מורו לפיילי, שהרגיש שמורו נושך את היד שמאכילה אותו.
באותה שנה החל מורו להנחות תוכנית דיונים חדשה עם פוליטיקאים בשם "עולם קטן" ("Small World"), והמשיך בהנחיית "Person to Person" ותוכניות ספיישל תיעודיות. אולם הרשת הפרידה בינו לבין פרנדלי, ומורו מצא בה פחות ופחות את מקומו. התוכנית החשובה האחרונה שלו ברשת הייתה תוכנית תעודה בשם "קציר הבושה" ("Harvest of Shame"), על תנאי המחיה הקשים של עובדים חקלאיים נודדים בפלורידה, וניצולם. התוכנית שודרה במתכוון מיד אחרי חג ההודיה ב-1960, וזעזעה את הציבור האמריקני .
אחרית דבר
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1961, עם כניסתו של ג'ון קנדי לכהונתו כנשיא, הוא מינה את מורו לתפקיד ראש "סוכנות המידע של ארצות הברית" (שהייתה אחראית בין השאר על קול אמריקה). למרבה האירוניה, בתפקיד זה מורו ניסה למנוע את שידור תוכניתו "קציר הבושה" על ידי ה-BBC בבריטניה, אחרי שברית המועצות השתמשה בה כדי לנגח את "עוולות הקפיטליזם".
ב-1965 זכה במדליית החירות הנשיאותית מידי הנשיא לינדון ג'ונסון.
מורו היה מעשן כבד, והופיע בדרך כלל בשידור עם סיגריה בפיו. הוא אף הקדיש פרק ב"See It Now" לבחינת הקשר שבין העישון לסרטן. ואכן הוא חלה בסרטן הריאה, שגרם לפרישתו מתפקידו בסוכנות המידע ב-1964, ולבסוף למותו בגיל 57 ב-1965.
אדוארד מורו נחשב למי שלא רק הניח את היסודות של העיתונות המשודרת, אלא גם הציב את הסטנדרטים המקצועיים לה. אף על פי שהוא עצמו נדחק החוצה מ-CBS, הוא גידל דור שלם של אנשי חדשות שהמשיכו את דרכו, והפך לדמות מופת לעיתונאים.
"זוהי ישראל"
[עריכת קוד מקור | עריכה]אחת מהתוכניות המיוחדות של מורו צולמה בישראל בחודש פברואר בשנת 1956, בתקופת המתיחות הצבאית בחודשים שלפני מלחמת סיני. התוכנית נקראה "זוהי ישראל", ועסקה בעימות הישראלי-מצרי. לצורך צילום התוכנית הגיע מורו עצמו לארץ. בואו עורר התרגשות רבה. בכתבה במעריב (2 בפברואר 56') תוארה הגעתו דרך 'שער מנדלבאום' בירושלים בהתרגשות ובהערכה. הצילומים החלו מיד עם חציית מעבר הגבול, והכתב, ד. אבידור ציין שעלות ההפקה תגיע לכרבע מיליון דולר, וכי עומדים לצפות בו 40 מיליון צופים בארצות הברית בלבד. על מורו הוא כתב כי הוא נולד למשפחה ענייה וכי היום הוא משתכר כרבע מיליון דולר לשנה. "עבודתו הביאה לו חמישים פרסים" והוא איננו הולך לישון "לפני שתיים בלילה", ישן ביממה לכל היותר שש שעות ו"מעשן 60 סיגריות ליום". "בדרך כלל הוא לובש מעיל מרופט על בגדיו המהודרים".
מורו ראיין בארץ את אנשי השלטון ובהם דוד בן-גוריון וגולדה מאיר, את גיבור מלחמת השחרור ולעת הזאת חבר הכנסת יגאל אלון, ואת מפקדי צה"ל ובהם הרמטכ"ל משה דיין ואל"ם עזר ויצמן מפקד בסיס חיל האוויר ברמת דוד. כן צילם מורו קטעים מחיי הקיבוץ (הצילומים נעשו בגנוסר ובעין גב) והעיר בישראל. כמו כן צולמו לסרט מנהיגים מצריים ביניהם נאצר. במכתב ששיגר מארצות הברית לאשתו רות, שם היה בזמן שהסרט שודר לראשונה (מרץ 56'), היצר אלון על כי מנהיגי מצרים בחרו ב"תוקפנות" כהגדרתו. אלון שיבח את הופעתו בסרט של עזר ויצמן ושל דוד בן-גוריון, הגם שדיבר באופן "פילוסופי" מדי כהגדרתו.
מאחר שהתוכנית נגעה הן לישראל והן למצב הביטחוני האקטואלי באותה עת, היא הוצגה בארץ בבתי הקולנוע כסרט קולנוע לכל דבר, שניתן לו השם "בן-גוריון נגד עבדול נאצר". הסרט התקבל בארץ בהתלהבות רבה והיה לשובר קופות במשך תקופה ארוכה. בין היתר זכה עזר ויצמן בסרט זה לחשיפתו הפומבית הראשונה, ודמותו הגבוהה כשהוא צועד יחד עם המראיין ליד שורת מטוסי קרב ונותן הסבר ביטחוני באנגלית רהוטה, הייתה אחת מנקודות השיא של הסרט.
אזכורים בתרבות הפופולרית
[עריכת קוד מקור | עריכה]- מורו מופיע בפרק הסיום של הסדרה מרפי בראון, שבו היא פוגשת אותו בגן עדן. דמותו הוכנסה לתוכנית בעריכת מחשב.
- פליטווד מק כללו בתקליטם "Say You Will" שיצא ב-2003 שיר בשם "מורו מתהפך בקברו".
- ב-2005 יצא לאקרנים הסרט "לילה טוב ובהצלחה" ("Good Night, and Good Luck") שביים ג'ורג' קלוני, שהוקדש לעימות בין מורו לסנטור מקארתי. שם הסרט לקוח מהשורה בה סיים מורו תמיד את שידוריו, והפכה לסמלו. בסרט, דייוויד סטראתיירן משחק את מורו, קלוני מגלם את דמותו של פרד פרנדלי, ואילו מקארתי מוצג רק בעזרת קטעי ארכיון שלו עצמו, ששולבו בסרט (שצולם בשחור לבן). הסרט זכה בפרס השחקן הטוב ביותר והתסריט הטוב ביותר בפסטיבל ונציה בשנת 2005, והיה מועמד לשישה פרסי אוסקר. הסרט הוצג בישראל החל ממרץ 2006.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אדוארד ר' מורו באתר המוזיאון לתקשורת משודרת (באנגלית)
- נאומו המלא של אדוארד ר' מורו בכינוס של איגוד העיתונאים והטלוויזיה, נובמבר 1958
- אדוארד מורו, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- אדוארד מורו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- שדרן הטלוויזיה האמריקאי אדוארד מורו בשער מנדלבאום, 1960, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
- אדוארד מורו, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
- אדוארד מורו, באתר AllMovie (באנגלית)
- אדוארד מורו, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
- אדוארד מורו, באתר MusicBrainz (באנגלית)
- אדוארד מורו, באתר Discogs (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ניו יורק: אישים
- עיתונאים אמריקאים
- שדרני רדיו וטלוויזיה אמריקאים
- מקבלי מדליית החירות הנשיאותית
- זוכי פרס גראמי
- אבירים מפקדים במסדר האימפריה הבריטית
- קווייקרים
- זוכי פרס פיבודי
- מקארתיזם
- אישים שהונצחו בשדרת הכוכבים של הוליווד: רדיו
- סגל CBS
- בוגרי אוניברסיטת המדינה של וושינגטון
- אמריקאים במלחמת קוריאה
- אמריקאים שנולדו ב-1908
- אמריקאים שנפטרו ב-1965
- אמריקאים שנפטרו מסרטן הריאה
- מונצחים בשלט כחול של ארגון המורשת האנגלית