אדריכלות פלדיאנית
 | |
| וילה עם אכסדרת עמודים – מתוך ספרו של פלדיאו על הארכיטקטורה | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| אזור גאוגרפי | בריטניה, אמריקה הצפונית |
| טווח תאריכים | סוף המאה ה-17 ותחילת המאה ה-18 |
| מבנים עיקריים | הבית הלבן |
אדריכלות פלדיאנית היא סגנון בנייה אשר מקורו בתכנוניו של האדריכל האיטלקי אנדראה פלדיו (1508 -1580). מקור ההשראה הישיר היה הווילות הפלדיאניות בוונטו – קבוצה של מבנים שנבנו על ידי פלדיו ותלמידיו באזור ונטו והעיר ויצ'נצה. המונח מציין בדרך כלל מבנים שנבנו בסגנונו של פלדיו ובהשראתו – בעיקר בסוף המאה ה-17 ותחילת המאה ה-18. אדריכלות פלדיאנית הייתה פופולרית מאוד באנגליה ובאמריקה הצפונית בראשית המאה ה-18.
סגנונו של פלדיו
[עריכת קוד מקור | עריכה]
פלדיו תכנן בניינים רבים בוונציה ובאזור ונטו הכוללים את וילה קפרה ווילה בדואר וכן את כנסיית איל רנדטורה שבוונציה. פלדיו תכנן את הבניינים בהתאם לעקרונות שהתווה האדריכל הרומאי ויטרוביוס וכן על פי ספריו של האדריכל בן המאה ה-15 לאונה בטיסטה אלברטי שהושפע מוויטרוביוס.
פלדיו התאים את הווילות שתכנן לסביבתם – כאשר בנה את הווילה על גבעה (לדוגמה: וילה קפרה) – הקפיד שכל חזיתות המבנה תהינה שוות באורכן, על מנת שהדיירים יוכלו לצפות בנוף מכל צדדי הגבעה. אכסדראות עמודים נבנו מכל צדי המבנה על מנת להגן על החדרים מפני חדירת אור שמש חזק.
פלדיו קיבל השראה לווילות שבנה מחזיתות המקדשים הרומאיים. חזיתות אלה הפכו בהמשך לאחד מסימני ההיכר של עבודתו. פלדיו שמר על פרופורציות בחדרים שבנה ועל יחס של 3:4 או 4:5 בחדרים השונים, וכן שמר על צורתם הריבועית של המבנים.
המבנים שבנה פלדיו שמשו הן כמקומות מנוחה בסופי שבוע של משפחות סוחרים, והן כחוות חקלאיות ולכן הקפיד פלדיו להפריד בין הבניין המרכזי לבין בנייני המשק החקלאי שנבנו במרחק מה מהבניין המקורי, והיו מחוברים אליו באמצעות מעברי עמודים מקורים.
החלון הפלדיאני
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אחד התכנונים הייחודיים, שהפכו למעשה לסימן מזהה של פלדיו, היה החלון הפלדיאני. חלון זה מוזכר על ידי סבסטינו סרילו (1475–1554) בספרו, והיה למעשה הרחבה של מוטיב קשת הניצחון הרומאית ושימוש בה ליצירת חלונות. פלדיו השתמש במוטיב זה בחזית הפלצו דלה רג'ונה בויצ'נצה, וכן בכניסה של וילה גודי ווילה פורני סראטו.
תפוצת הסגנון הפלדיאני
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1570 פרסם פלדיו את ספרו ארבעת הספרים על אודות האדריכלות, שהשפיע רבות על אדריכלים בכל רחבי אירופה. במהלך המאה ה-17 הגיעו אדריכלים רבים לאיטליה ללמוד את סגנונו של פלדיו, ולאחר שחזרו לארצותיהם – אנגליה, אירלנד והמושבות בצפון אמריקה, הפך סגנון זה פופולרי ביותר.
אדריכלות פלדיאנית באנגליה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
האדריכל איניגו ג'ונס היה האדריכל שהביא את הסגנון הפלדיאני לאנגליה. השפעתו הייתה כה רבה, שתלמידיו הפכו את הסגנון לפופולרי, אולם בעיקר התרבו "חזיתות הבתים הפלדיאניות" – והמתכננים לא שמרו על היחסים המתמטיים הקפדניים של הסגנון הפלדיאני המקורי. מספר בתי אחוזה גדולים נבנו בסגנון הפלדיאני בין השנים 1640–1680 ובהם בית וילטון, בית המלכה בגריניץ' ובית הסעודות בוייטהול (חלקו היחיד מארמונו של המלך צ'ארלס הראשון שהושלם).
בשל העובדה שהסגנון של איניגו ג'ונס היה מזוהה עם ארמונות בית המלוכה, הפך הסגנון מאוד לא פופולרי במהלך מלחמת האזרחים, ולאחר סיומה של מלחמת האזרחים הפך סגנון הבארוק לפופולרי באנגליה.
התקופה הנאו פלדיאנית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
סגנון הבארוק היה פופולרי באנגליה זמן קצר בלבד. ברבע הראשון של המאה ה-18 פורסמו באנגליה מספר ספרי אדריכלות המפארים ומרוממים את סגנון הבנייה הקלאסי.
1. ויטרוביוס בריטניקוס שפורסם על ידי קולין קמפבל בשנת 1715.
2. ארבעת הספרים על אודות האדריכלות – פורסמו על ידי ג'אקומו ליאוני בשנת 1715.
3. ספרו של ליאונה בטיסטה אלברטי – די רה אאדיפיקטוריה, שפורסם על ידי ג'אקומו ליאוני בשנת 1726.
4. ספרי האדריכלות של איניגו ג'ונס, פורסמו על ידי ויליאם קנט בשנת 1727. (ספר נוסף של תוכניות איניגו ג'ונס פורסם בשנת 1744 על ידי האדריכל ג'ון וארדי.
הפופולרי מבין הספרים היה הוויטרוביוס בריטניקוס המתאר את התוכניות של בניינים בבריטניה שהושפעו מהסגנון הקלאסי ומסגנונו של פלדיו – רובם בתים בתכנונו של איניגו ג'ונס. ספרים אלה הביאו לתחייתה של האדריכלות הפלדיאנית באנגליה במהלך המאה ה-18. בשל ספרו (הבריטניקוס) נבחר קולין קמפבל לתכנן את ביתו של הבנקאי הנרי הוראס – בית סטורהד – בית שהפך מקור השראה לבתי אחוזה רבים בבריטניה.
האריסטוקרטיה האנגלית ראתה את הבארוק כהשפעות אירופאיות לא רצויות, והעדיפה את הסגנון הפלדיאני. בסגנון זה נבנה בשנת 1729 בית צ'יזוויק, בהשראת וילה קפרה של פלדיו.
בשנת 1734 תכננו ויליאם קנט ולורד ברלינגטון את בית הוקהאם שבנורפוק. בית אחוזה זה נחשב לאחד הבניינים היפים בבריטניה שנבנו בסגנון פלדיאני. הבניין המרכזי נבנה בסגנון פלדיאני מדויק, אולם בנייני האגפים שהיו במקור בנייני חווה הוגבהו והורחבו, עד שקיבלו חשיבות זהה למבנה העיקרי, וזה בניגוד לסגנון הפלדיאני הנותן חשיבות רק לבניין המרכזי.
שינוי זה של הסגנון הפלדיאני הפך מקובל יותר ויותר, וניתן לראותו גם במנזר וובורן – שבו בנויים האגפים בגובה זהה למבנה העיקרי, בניגוד לפלדיו שהדגיש את המבנה המרכזי כמעין מקדש קלאסי. המנזר נבנה בשנת 1746 על פי הנחייתו של ג'ון ראסל, הדוכס הרביעי מבדפורד. סגנון זה שונה מסגנונו של פלדיו גם בכך שהמקדש אינו מודגש, ואכסדרת העמודים מרומזת. לבנייני האגפים שגובהם וחשיבותם זהה לזו של המבנה המרכזי יש חלונות פלדיאנים על מנת לשמר על אחידות המבנה. סגנון בנייה זה, המכונה "נאו פלדיאני" הפך נפוץ ביותר באנגליה בתקופה זו. בניגוד לתוכניתו של פלדיו – וילות כפריות קטנות שנועדו לבריחה מהעיר בסופי השבוע, הפכו האחוזות בסגנון זה לבתי אחוזה מפוארים וגדולים שמטרתם לפאר ולהאדיר את האריסטוקרטיה הבריטית. בניינים אלה איבדו את היחסים המתמטיים של אגפי הבניין, ובמקום בניינים רבועים נבנו בניינים מלבניים בעלי חזיתות רחבות וארוכות שנועדו לתת הרגשה של עושר ועוצמה, ובפועל היה רוחבם של בניינים ארוכים אלה – רוחבו של חדר אחד.
אדריכלות פלדיאנית באירלנד
[עריכת קוד מקור | עריכה]
החל מאמצע המאה ה-18 הפך הסגנון הפלדיאני נפוץ ביותר באירלנד. אפילו בתים פשוטים נבנו בסגנון זה, שהיה שונה מהסגנון הפלדיאני שהיה נפוץ באנגליה. ההבדל בין הסגנונות נובע מהעובדה שאדריכלים רבים הגיעו לאירלנד לאחר שלמדו באיטליה, ולא מאנגליה, אולם בשל האקלים הקר יותר של אירלנד בוצעו מספר שינויים סגנוניים.
אחד האדריכלים הבולטים שפעלו על פי סגנון זה היה סר אדוארד לובט פירס (1699–1733), שהיה אחד התומכים הנלהבים של הסגנון, והשפיע על כל תלמידיו לתכנן בסגנון זה, ולהעדיף אותו על סגנון הבארוק שהיה נפוץ באותה עת בצרפת ובאיטליה. אחד המבנים העיקריים שפירס בנה בסגנון פלדיאני הם בנייני הפרלמנט האירי שבדבלין. כמו כן תכנן פירס בסגנון זה את חזיתו הדרומית של בית דרומקונדרה בשנת 1727 ואת ארמון קאשל בשנת 1731.
דוגמה נוספת לפלדיאניזם אירי היא בית קסלטאון שליד דבלין אשר נבנתה לפי כללים פלדיאניים מדוקדקים על ידי האדריכל האיטלקי אלסנדרו גלילי (1691 -1737). גלילי שמר אף על היחסים המתמטיים של המבנה על פי הסגנון הפלדיאני, והמבנה השפיע רבות על תכנונו של הבית הלבן.
דוגמאות נוספות לסגנון באירלנד הן בית פאוורסקורט במחוז ויקלו אשר קיים עד היום, רסבורו, בית החולים רוטונדה שבדבלין, וחצר פלורנס במחוז פרמאנאה שתוכננו על ידי ריכארד קסל. במהלך המאה ה-20 נהרסו בתי אחוזה רבים שנבנו בסגנון פלדיאני באירלנד, מתוך כוונה להשתמש בחלקיהם כחומרי בנייה. ניתן לראות עד היום את שרידיהם.
אדריכלות פלדיאנית באמריקה הצפונית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
תומאס ג'פרסון (1743–1826) שהיה אדריכל חובב, התייחס לספרו של פלדיו – ארבעת הספרים על אודות האדריכלות כאל "התנ"ך" שלו. ג'פרסון הושפע רבות מרעיונותיו של פלדיו, ותכנן את אחוזתו – מונטיצ'לו וכן את בנייני אוניברסיטת וירג'יניה בהתאם לרעיונות המופיעים בספרו של פלדיו. ג'פרסון הבין את המשמעות הפוליטית והציבורית של בניית בנייני ממשל בסגנון קלאסי, תוך יצירת קו "השראה" מהסנאט הרומי לשלטון האמריקאי, ובהתאם תכנן בנייני ממשל רבים בסגנונו של פלדיו, בשל דמיונו לסגנון הבנייה הרומי. האדריכלות הפלדיאנית שהביא ג'פרסון היוותה פרק חשוב בתולדות האדריכלות בארצות הברית.
ניתן לראות בתוכניות לבניית מונטיצ'לו השפעה רבה מתוכניותיו של פלדיו לוילה קפרה.
בווירג'יניה, בקרוליינה הדרומית ובקרוליינה הצפונית נבנו בתי אחוזה רבים בסגנון פלדיאני ובהם אחוזת סטרטפורד, אחוזת דרייטון שבצ'סטרטון ועוד. סגנון בנייה זה הפך למכונה "סגנון קולוניאלי אמריקאי" בשל תפוצתו בקרב בעלי המעמד הגבוה במושבות.
הבית הלבן שבוושינגטון נבנה אף הוא בהשפעת הסגנון הפלדיאני האירי. ג'יימס הובן מתכננו של הבית הלבן למד אדריכלות בדבלין והושפע מבית לנסטר הבנוי בסגנון פלדיאני ומהתוכניות של ג'יימס וייאט לבניית טירת קול (נבנתה ב-1790).
דעיכת הפלדיאניזם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקראת סוף המאה ה-18 באנגליה זכו האדריכלים רוברט אדם וסר ויליאם צ'מברס לפופולריות רבה, מקורות ההשראה שלהם התבססו יותר ויותר על אדריכלות יוון העתיקה, ופחות על השראתו של פלדיו, ועל כן הפך בהדרגה הסגנון לסגנון נאו קלאסי. בצפון אמריקה, תוכניותיו של תומאס ג'פרסון המתבססות על תוכניותיו של פלדיו נשארו פופולריים עד תחילת המאה ה-19.
ביבליוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]רודולף ויטקובר, עקרונות הארכיטקטורה בעידן ההומניזם. תרגם: רון פוקס, בצירוף הקדמה ומילון מונחים. רסלינג 2010
