אינגריה
אינגריה (ברוסית: Ингерманландия; בשוודית: Ingermanland; בפינית: Inkerinmaa; באסטונית: Ingeri, Ingerimaa) היה חבל ארץ היסטורי לחופי הים הבלטי. חבל הארץ גבל בימת לדוגה ובאגם פייפסי, כאשר נהר הססטרה היווה את הגבול עם חבל קרליה. רוב שטחי אינגריה כלולים במחוז לנינגרד של רוסיה.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]האזור היווה את נקודת ההתחלה של דרך מסחר עתיקה אשר שמשה את הורנגים שנעו מהים הבלטי לחופי הים השחור. לפי עדויות קדומות, העיר "איז'ורה" ככל הנראה שמשה כמרכז האזור והייתה גם מקום מושבה של אשת רוריק, שליט נובגורוד. שטחי החבל היו נתונים במחלוקת בין השבטים הפינים והשוודים לבין הרוסים. במהלך המאה ה-11 חבל הארץ היה חלק מרוס של קייב, ובמאה ה-12 היה חלק מרפובליקת נובגורוד.
במהלך השנים, התרחשו בחבל אינגריה מלחמות רבות בין הרוסים, אבירי המסדר הליבוני והשוודים (כגון קרב נבה והקרב על הקרח). לאורך ההיסטוריה, גם רוסים וגם שוודים בנו באזור מצודות במטרה לבסס בו את שליטתם, אך לרוב היה השטח תחת שליטה רוסית. במהלך מלחמת ליבוניה, רוסיה הצארית איבדה כמעט את כל שטחיה באזור; בשנת 1617, בהתאם לחוזה סטולבובו, הועבר חבל הארץ לשוודיה והעיר נרבה שמשה כמקום מושבו של מושל האזור. כתוצאה ממהלך זה איבדה רוסיה הצארית את גישתה לחופי הים הבלטי.
בעקבות מלחמת הצפון הגדולה, בתחילת המאה ה-18, הועבר חבל הארץ לשליטת רוסיה הצארית, שהפכה לאחר המלחמה לאימפריה הרוסית, אז היוותה אינגריה חלק חשוב מגוברניית סנקט פטרבורג, עד לשנת 1917. למשך תקופה קצרה (בשנים 1918–1920) הוקמה באזור מדינה עצמאית בשם "צפון אינגריה", תחת רצון משותף של מנהיגיה להסתפח למדינת פינלנד. בהתאם לחוזה טרטו משנת 1920, חלק מאינגריה המערבית סופח למדינת אסטוניה העצמאית, אך בשנת 1940 סופח חזרה לרפובליקה הרוסית של ברית המועצות.
אוכלוסייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]באופן מסורתי היה חבל הארץ מאוכלס על ידי פינים פרוטסטנטים ורוסים אורתודוקסים. בתקופה בה חבל הארץ היה נתון לשליטה שוודית, האוכלוסייה הפרוטסטנטית שבו גדלה בהתמדה מכ-41% בשנת 1656 עד כ-74% בשנת 1695, זאת בעיקר לאור עידוד מעבר אוכלוסייה פינית לאזור ועזיבת תושבים אורתודוקסים לשטחי רוסיה. לאחר העברת השליטה על אינגריה לרוסיה, במסגרת מלחמת הצפון הגדולה, והקמת העיר סנקט פטרבורג בלב החבל, השתנה הרכב האוכלוסייה בהתאם. למרות זאת, בשנת 1917 התגוררו בחבל כ-140,000 פינים וכ-65,000 אסטונים.
במסגרת המדיניות הסובייטית, רוב האוכלוסייה הפינית הוגלתה לסיביר, במספר מבצעי הגליה בשנות ה-30 של המאה ה-20 וכן לאחר מלחמת העולם השנייה. בשנת 1937 נסגרו כל הכנסיות הפרוטסטנטיות ובתי הספר בהם שפת הלימוד הייתה פינית. בשנת 1991, לאחר פירוק ברית המועצות, פינים שהיו מעוניינים בכך הורשו לעזוב את רוסיה, ואכן רובם עברו לפינלנד. נכון להיום מתגוררים במחוז לנינגרד 8,000 פינים בלבד.
