אלטעות

אַלְטָעוּת (בלטינית: Infallibilitas) היא חסינות מפני טעות, או אי-יכולת לשגות. בתחום הדתי היא ידועה בעיקר בהקשר של האלטעות האפיפיורית בכנסייה הקתולית.

רקע

כבר מן המאות הראשונות לספירה הייתה קיימת דּוֹגְמָה כנסייתית בדבר האלטעות של הכנסייה בכללה, בהיותה "גופו של ישו". ואולם, הכנסייה לא זוהתה על ידי אישיות אחת מסוימת. חידוש זה נוצר רק במאה ה-19. בוועידת הוותיקן הראשונה (רומא, 1870) הוכרזה בכנסייה הקתולית הדּוֹגְמָה בדבר האלטעות של האפיפיור. על פי ה-Pastor Aeternus:

הרינו מורים ומגדירים כדוגמה-שבהתגלות [את העיקרון] כי הכהן הגדול של רומא [האפיפיור], כאשר הוא מדבר בשבתו על כסאו (ex cathedra), היינו בהיותו במילוי תפקידו כרועה וכמורה-דת של כל קהל הנוצרים מכח סמכותו האפוסטולית [השליחותית], ומגדיר דוקטרינה הנוגעת לענייני אמונה ומוסר כראויה להתקבל על הכנסייה האוניברסלית [הקתולית] - הרי שבעזרה האלוהית המובטחת לו על ידי פטרוס המבורך, הריהו מחזיק באותה אַלְטָעוּת שחפץ הגואל להעניק לכנסייתו בענייני אמונה ומוסר, ולפיכך קביעות אלה של הכהן הגדול מרומא הן בלתי ניתנות לשינוי, וזאת מכוחן-שלהן ולא מכח הסכמת הכנסייה. אשר על כן, מי אשר יעז פניו, חס וחלילה, להמרות את פי קביעתנו זו – יהיה באנתמה [חרם].

הדוֹגמה נוסחה באופן פורמליסטי ומגביל, כך שלא כל קביעה אפיפיורית תיהנה ממעמד של אַלְטָעוּת אלא רק קביעות שנעשו "בשבתו על כסאו", בענייני אמונה ומוסר, ובהצהרה מפורשת כי הן מכוונות לכלל הכנסייה. (המונח "בשבתו על כסאו" מתפרש באופן מטפורי, דהיינו "במילוי תפקידו").

מהלך "חקיקתה" של האלטעות היה חלק מן המגמות השמרניות שאפיינו את הכנסייה הקתולית בתקופת כהונתו ארוכת השנים של האפיפיור פיוס התשיעי. לדעת רבים,^{[דרוש מקור: מי?]} מטרתה העיקרית הייתה להילחם במגמות דה-צנטרליסטיות בתוך הכנסייה הקתולית, ובעיקר הנטייה הגליקנית בצרפת, שערערה על ריבונותה של רומא. ואולם, יש^{[דרוש מקור: ומי אלו?]} המערערים על כך, משום שבתקופה שבה הוכרזה הדוגמה כבר הוכרעו המגמות הגליקניות בצרפת זה מכבר על ידי האולטרה-מונטנים.

התנגדויות

דוֹגמת האַלְטָעוּת עוררה סערה לא קטנה בעולם הקתולי, ועד היום נמשכים הוויכוחים עליה. כבר עם חקיקתה נמצאו בכנסייה הקתולית מתנגדים לה. מגיניה של הדוגמה טענו כי היא הייתה קיימת בכנסייה מאז ומעולם, וההחלטה של 1870 רק ניסחה אותה רשמית, אך מתנגדיה (בכנסייה הקתולית ומחוצה לה) חולקים גם על טענה היסטורית זו. כמה מחוקרי תולדות הנצרות סבורים כי ניצניה אכן נמצאים בהגותם של כמה תאולוגים מימי הביניים, אך היא לא הייתה מוסכמת. נראה כי היא קיבלה דחיפה חזקה מן ההוגה הצרפתי ז'וזף דה מֶסְטְר, שבחיבורו 'על האפיפיור' ביקש לבצר את סמכותה המרכזית של רומא ואת ההשקפה האולטרה-מונטנית. בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה בלט בין החולקים עליה התאולוג השווייצרי. בספרו על האלטעות האפיפיורית הזכיר קונג כי הכנסייה עצמה הודתה לא אחת בטעויות של אפיפיוריה. תומכי האלטעות משיבים על כך בדרך כלל כי במקרים אלה לא היו הוראות האפיפיורים Ex cathedra, דהיינו, מדובר בטעויות של האפיפיורים כבני אדם, ולא של האפיפיורים כמייצגים את דעת הכנסייה הנצחית.

השימוש בדוגמה

בפועל נעשה שימוש מצומצם מאוד בדוגמה זו. למעשה, ישנן רק שתי קביעות אפיפיוריות שמוסכמות על הכל כי נקבעו מכח סמכותו האלטעית: הדוגמה בדבר ההתעברות הטהורה של מרים הבתולה והדוגמה בדבר עלייתה של מרים הבתולה השמיימה. על דוגמות כנסייתיות אחרות חלוקות הדעות.

אף כי הדוגמה של האלטעות האפיפיורית קשורה קשר הדוק לתפיסה בדבר האַלְטָעוּת של הכנסייה בכללה, אין בכנסייה הקתולית דוגמה רשמית בדבר אלטעות כזו. עם זאת, קביעות הנהנות מהסכמה כלל-כנסייתית, וכן אנציקליקות בענייני מוסר, נהנות בדרך כלל ממעמד בלתי ניתן לשינוי, המקרב אותן למעמד של אלטעות.

דוגמות קרובות לאַלְטָעוּת התפתחו גם מחוץ לנצרות. לדעת עמנואל סיוון וסקוט אפלבי, בתנועות פונדמנטליסטיות בעת החדשה יש נטייה ברורה לייחס אלטעות למנהיגים דתיים, בניסוחים גורפים או מסויגים.

האַלְטָעוּת באסלאם השיעי

המֻתַכַּלִמוּן השיעים טענו כי מנהיגי הקהילה (האימאמים) חסינים מפני טעות. לפי אמונתם, באימאם, שאמור להנהיג את האסלאם, טבוע ניצוץ אלוהי שקיבל בירושה ושמקנה לו כוחות רוחניים, ובכללם תכונה מיוחדת על אנושית של חסינות בפני טעות או חטא, עיסמה (عصمة; בתעתיק מדויק: עצמה). בעקבות תכונה זאת הוא מכונה "אל-אימאם אל-מעסום" (الامام المعصوم; בתעתיק מדויק: אלאמאם אלמעצום), כלומר האימאם המוגן בפני טעות, והוא מודרך על ידי האל, ולפיכך רק הוא זכאי לשלוט בעדה ולפסוק את הלכותיה.

ביהדות

בפסקה זו אין מקורות ביבליוגרפיים כלל, לא ברור על מה מסתמך הכתוב בה וייתכן שמדובר במחקר מקורי. אנא שקלו לשפר את אמינות הפסקה באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הפסקה בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים. (29 בפברואר 2024)

ביהדות הקדומה נראה שאלטעות איננה קיימת. אלטעות נראית זרה לספרי המקרא. בתורה ישנם ציוויים על קורבנות מיוחדים שנועדו לכפר על שגגה של הנשיא וכן על שגגה של "כל העדה", קורבן שלפי חז"ל מיועד למקרה בו סנהדרין התירו בטעות איסור חמור ובעקבות כך נכשלו בו כלל הציבור. חטאיהם של גיבורי המקרא ומנהיגי ישראל מופיעים במקרא בהדגשה. למשה, אהרן ומרים, מנהיגי בני ישראל בעת יציאת מצרים מיוחסים בתורה חטאים. כך גם לשאול, דוד, שלמה ומלכי ישראל ויהודה. גם בספרות חז"ל ניתן לראות שחכמים מעידים על עצמם שטעו בהוראת הלכות, ומסכת שלמה במשנה עוסקת בטעויות מורי ההוראה, מסכת הוריות.

לדעת כמה חוקרים, כגון גרשון בקון ויעקב כ"ץ דוקטרינת 'דעת תורה', שהתפתחה בעולם החרדי (ובמיוחד בחוגים ליטאיים של אגודת ישראל) במאה העשרים, כוללת בתוכה תפיסה בדבר האַלְטָעוּת של גדולי התורה^{[דרוש מקור]}; דוקטרינת 'דעת תורה' חלחלה בהדרגה גם למחנה הדתי-ציוני, במיוחד משנות השבעים של המאה העשרים ואילך, אך שם ניטש עליה ויכוח חריף וטענות בדבר אלטעות לא עלו כלל. למעשה, גם בציבור החרדי נראה כי בקרב מצדדי דוקטרינה זו נדיר למצוא התבטאויות הקובעות במפורש את עקרון האַלְטָעוּת, ורווחת יותר הטענה כי ה'גדולים' חסינים מפני ביקורת משום שמבקריהם (הפוטנציאליים) לא הגיעו למעלתם ולהבנת שיקוליהם. נציג מובהק של עמדה זו הוא הרב אליהו אליעזר דסלר.

קישורים חיצוניים

• בנימין בראון, דוקטרינת דעת תורה: שלושה שלבים
• בנימין בראון, "פולמוס דעת תורה בציונות הדתית: הרקע, העמדות והמשמעויות", הציונות הדתית: עידן התמורות, תשס"ד