אתחלתא דגאולה

מעשה ברבי חייא הגדול ורבי שמעון בן חלפתא היו מהלכים בבקעת ארבל השכם בבוקר וראו קרן אור ראשונה של שחר שבקע אורה. אמר: כך היא גאולתם של ישראל, בתחילה קמעא קמעא, ככל שהיא [הזריחה וכמוה הגאולה] מתקדמת היא גדלה והולכת (ירושלמי ברכות א א).

אתחלתא דגאולה (מארמית: התחלת הגאולה) הוא מושג המופיע בתלמוד הבבלי ומתאר את התקופה המקדימה את הגאולה ומכינה את ביאת המשיח. משמעותה של התקופה, תחולתה בימינו והדרכים להגעה אליה הם נושאים מרכזיים במשנת תלמידי הגאון מווילנה ובמשנתה של הציונות הדתית.

שלבי הגאולה

בתלמוד הירושלמי מסופר:

רבי חייא רבא ורבי שמעון בן חלפתא הוו מהלכין בהדא בקעת ארבל בקריצתה וראו איילת השחר שבקע אורה. אמר רבי חייא רבה לרבי שמעון בן חלפתא בי רבי כך היא גאולתן של ישראל בתחילה קימעא קימעא כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת.

— תלמוד ירושלמי, מסכת ברכות, פרק א', הלכה א'

כלומר, הגאולה תבוא בשלבים, ולא בבת אחת. על פי המדרש נכתב בספר קול התור בשם הגר"א: "אתחלתא דגאולה באה קמעא קמעא, מעט מעט, על פי חז"ל."

המהר"ל כתב שיציאת מצרים הייתה ניסית ולכן הייתה בחיפזון, אך הגאולה האחרונה תתנהל בדרך הטבע ולכן היא לאט לאט. במקום אחר הוא מבאר: ”גאולת מצרים הייתה לשעה, וכל דבר שאינו קיים תמידי הוא עובר במהירות כי החיפזון מורה על דבר שהוא לשעה וירא שמא יעבור הזמן, לכך ממהר הזמן. אבל הגאולה האחרונה היא נצחית, לכך היא נבנית היטיב ולא בחיפזון”. הבני יששכר כתב שגאולת מצרים הייתה בחפזון מפני שבני ישראל היו במ"ט שערי טומאה ובוצעה על ידי אלוהים בלבד, אך הגאולה האחרונה תהיה בידי אדם, ולכן תהיה יותר איטית ובשלבים.

מאפיינים של שלבי הגאולה

במקורות היהודיים, החל מן הגמרא, מופיעים מאפיינים של שלבים שונים בגאולה. הבולטים בהם:

• כאשר ארץ ישראל "נותנת פירותיה בעין יפה" (בגמרא נאמר על כך – ”אין לך קץ מגולה מזה” (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף צ"ח, עמוד א')).
• שלטון יהודי בארץ ישראל, כדברי האמורא שמואל: ”אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד” (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ל"ד, עמוד ב'), שנפסקו להלכה במשנה תורה לרמב"ם.
• חזרת היכולת של עם ישראל להילחם, כלשון הגמרא: ”והאמר מר בששית קולות, בשביעית מלחמות, במוצאי שביעית בן דוד בא? מלחמה נמי אתחלתא דגאולה היא.” (תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף י"ז, עמוד ב').
• קיבוץ גלויות - כדברי חז"ל: "מה יציאתם ממצרים בששים רבוא וכניסתן לארץ בששים רבוא – כן לימות המשיח בששים רבוא".

בתלמוד ובמקורות מאוחרים יותר מצוינים מאפיינים נוספים של אתחלתא דגאולה ועקבתא דמשיחא, בהם התמעטות ידיעת התורה, יוקר שערים והתנהגות בין-דורית המאופיינת בחוצפה. בספרים מאוחרים יותר היו שראו סימני גאולה בהתעוררות לעסוק בתכלת בציצית וביישוב הארץ.

מתי התחלת הגאולה

קיימות כמה דעות מתי תחילת תהליך הגאולה:

• הגאון מווילנה ותלמידיו ראו בפסוק משיר השירים "קול התֹר נשמע בארצנו" (ב', י"ב) רמז לגאולה, ומתוך כך קבעו כי החל משנת ה'ת"ר (1840) זו תקופת אתחלתא דגאולה ועלו לארץ ישראל, הדברים מובאים בספר קול התור. כמו כן, תלמידי הגר"א בירושלים כתבו כבר בשנת ה'תקצ"ז, כאשר הצליחו להתחיל לבנות קצת את ירושלים (כ-5,000 נפש) שהם נמצאים באתחלתא דגאולה.^{[דרוש מקור]}
• הרב אלקלעי כתב שהחל משנת ת"ר החל תהליך הגאולה.^{[דרוש מקור]}
• הרב יהושע מקוטנא כתב: "ואין ספק שהיא (מצות ישוב ארץ ישראל) מצווה גדולה כי הקיבוץ (חזרת עם ישראל לא"י) הוא אתחלתא דגאולה".
• המלבי"ם סבר שכאשר יתנו אומות העולם רשות לעם ישראל לעלות לארץ ויהיה ישוב יהודי גדול בארץ ישראל, אז מתחילה אתחלתא דגאולה.
• יש שראו בקום המדינה בשנת תש"ח ראשית צמיחת גאולתנו.
• לדעת הרבי מסאטמר לפני ביאת המשיח אין אתחלתא כלל.

השלכות הלכתיות

לפי חלק מהדעות, לאתחלתא דגאולה יש השלכה על אחת משלוש השבועות שהשביע הקב"ה את עם ישראל הייתה שלא יעלו בחומה, כלומר שלא יעלו כל העם יחד ביד חזקה. רבים מהפוסקים סוברים^{[דרוש מקור]}, שאיסור זה פוקע בעת הגיע 'אתחלתא דגאולה'. מכיוון שהאיסור הוא "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ". כאשר יש סימנים של תחילת הגאולה, הרי זה סימן שה' חפץ בחזרה של עם ישראל לארץ ישראל.

אולם דעת רוב הפוסקים היא שמדובר בדברי אגדה ואין פוסקים הלכה מדברי אגדה.

לפני הציונות

התלמוד שולל את העיסוק בחישוב עת הגאולה: ”תיפח עצמן של מחשבי קצין”. עם זאת, חישובי קץ מסוגים מגוונים נפוצו גם בקרב רבנים לאורך הדורות. אחד הבולטים שבהם היה הגר"א, שסבר כי רצוי לקבוע את העת שממנה מתחילה להתעורר הגאולה. כך, תלמידי הגר"א הצביעו על שנת ה'ת"ר כתחילת הגאולה. תלמידי הגר"א השתמשו במושג "אתחלתא דגאולה" ככינוי לתקופה הכוללת חלק מהמאפיינים האמורים, וסברו כי תקופתם אכן כזו. מנהיגים חסידיים רבים שקדמו לעליית תלמידי הגר"א, עלו אף הם לארץ מתוך אמונה בייחודה של התקופה מבחינה משיחית, אף שלא השתמשו במושג "אתחלתא דגאולה".^{[דרוש מקור]}

בנו של החפץ חיים הביא משמו: בשנת תר"ן כשהחלו לגרש את בני ישראל ממוסקבה, נתעוררה אז תנועה גדולה לארצנו הקדושה. באותו פרק קיבלתי מכתב מאבי ז"ל ובו הוא מעירני על ההתעוררות הגדולה בכל פינות עמנו לעלות לארצנו, ומשער כי הימים ימי עקבתא דמשיחא, וכי פקד ה' את עמו, ואפשר שהוא אתחלתא דקיבוץ גלויות, שהוא קודם ביאת המשיח (מכתבי החפץ חיים עמ' 44).

הרב יוסף חיים זוננפלד חתום על מכתב האומר: ”אחד החזיונות מרהיבי הלב שבדורנו הוא בוודאי חזון היישוב הארצי ישראלי, ההולך ומתקדם בכל ערכיו בשנותיו האחרונות. שלומי אמוני ישראל ודאי צריכים לשמוח על החזון הנהדר הזה שבו אנחנו רואים אתחלתא דגאולה. וכשאנו מביטיום על המושבות הפורחות, על הערים המתרחבות, על הפרוורים ההולכים ומשתכללים בארץ ישראל, ואנו קוראים את דברי הנביא: "כה אמר ה' אלוהים, ביום טהרי אתכם מכל עונותיכם והושבתי את הערים, ונבנו החרבות, והארץ הנשמה תעבד תחת אשר היתה שממה לעיני כל עובד", ואמרו: "הארץ הלזו הנשמה היתה כגן עדן, והערים החרבות והנשמות והנהרסות בצורות ישבו",- הרינו אז כחולמים. הננו מוצאים את עצמנו קטנים יותר מדאי, בכדי להקשיב את הקול הגדול הבוקע ועולה מתוך החזון הזה. תמהים אנו על עצמנו, ושואלים אנו את עצמנו: הכן הוא, היתכן להיות, שאנחנו הננו כבר הדור הרואה בעיניו את התחלת קיום יעודי הנבואה?”

גם רבים מתלמידי הגר"א כתבו כך בזמנם בשנת תקצ"ז, במכתב שכתבו לאחר שבנו את בית הכנסת מנחם ציון. כך גם כתב האדמו"ר ממודז'יץ, הגאון רבי יהושע מקוטנא.

הרב יהודה אלקלעי כתב^{[דרוש מקור]} שמשנת ה'תר"ף מתחילה האתחלתא דגאולה, כמו שאמרו בגמרא "ימות המשיח... ארבע מאות שנה", לפני האלף השביעי.

המשך חכמה ועוד מגדולי ישראל ראו בהצהרת בלפור אתחלתא דגאולה או פקידה, כשם שבזמן בית שני הייתה הכרזת כורש נחשבת פקידה, לעומת זאת, המנחת אלעזר קבע כי אין זו תחילת הגאולה, שכן איננה הצהרה של כל האומות, ובכלל הגאולה תיעשה על ידי הקב"ה בלבד. הוא אף כינה את הצהרת בלפור "צרת בעל פעור".

אישים בציונות הדתית הרואים בימינו אתחלתא דגאולה

במספר מקומות קורא הרב אברהם יצחק הכהן קוק לתקופתנו "אתחלתא דגאולה". במכתב משנת תרע"ח (1918) הוא כותב:

כן, אתחלתא דגאולה ודאי הולכת ומופיעה לפנינו. אמנם לא מהיום התחילה הופעה זו, רק מאז התחיל הקץ המגולה (סנהדרין צח ע"א) להגלות, מעת אשר הרי ישראל החלו לעשות ענפים ולשאת פרי לעם ישראל אשר קרבו לבוא, התחילה אתחלתא זו.

— אגרות הראי"ה חלק ג' עמוד קנה

הרב צבי יהודה הכהן קוק, בעקבות המהר"ל מפראג, רואה בספרו לנתיבות ישראל חיזוק לטענת "אתחלתא דגאולה" את ההצלחה החקלאית, ככתוב בגמרא:

אמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה שנאמר (יחזקאל ל"ו, ח) "ואתם הרי ישראל, ענפכם תתנו ופריכם תשאו, לעמי ישראל, כי קרבו לבוא.

— תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף צ"ח, עמוד א'

בספרו לנתיבות ישראל, הקדיש לנושא מאמר בשם "המדינה כהתקימות חזון הגאולה", ובו מקורות החל מפרשיות התורה, דרך הנביאים וחז"ל, וכלה בראשונים ואחרונים, שבהם מתוארת התרקמות הגאולה בתהליך מדורג. בחתימת המאמר הוא מתייחס לאפשרות של סיבוכים ונסיגות בתהליך זה.

בספר שיחות הרב צבי יהודה (א"י 238) כתב: מדברים על אתחלתא דגאולה, אך אנו כבר באמצע הגאולה. אנו בטרקלין ולא בפרוזדור.

הספר הבולט ביותר בנושא זה הוא הספר אורות של הראי"ה קוק. כן עוסקים בכך הספרים התקופה הגדולה של הרב מנחם כשר, אתחלתא היא של הרב יצחק דדון בו ציטט את רוב גדולי חכמי יהדות המזרח לצד חלק מחכמי אשכנז, והמדינה היהודית – האם מדינת ישראל יכולה להיות אתחלתא דגאולה של הרב יעקב משה ברגמן. הנושא נידון בעיקר בספרי רבנים מהציבור החרדי לאומי.

התנגדות להחלת המושג על המציאות בימינו

השקפה החרדית המתנגדת להשקפה הדתית-לאומית, מבחינה בין שני המושגים, "אתחלתא דגאולה" ועקבתא דמשיחא.

הרב אלחנן וסרמן, תלמידו המובהק של החפץ חיים, כתב בספרו "קובץ מאמרים" מאמר בשם "עקבתא דמשיחא", בו הוא דן במושג זה ובהשלכותיו. בין היתר, תוקף הרב וסרמן בספרו זה את שיטת המזרחי בהסברת מושג זה וההשלכות לגביו, וכותב כי עקבתא דמשיחא מורה על זמן שפלות רוחנית גדולה. המושג עקבתא דמשיחא מבוסס על הנאמר בסוף מסכת סוטה.

הרב מנחם מנדל שניאורסון (הרבי מליובאוויטש) התנגד להגדרת מדינת ישראל כאתחלתא דגאולה וראה בכך משיחיות שקר המביאה לאסונות. במקומות רבים הוא שולל את רעיון ראיית המדינה כאתחלתא דגאולה. במכתב שכתב לרב שלמה יוסף זוין, הוא כותב שהדבר גורם להתרופפות בקיום תורה ומצוות ולדחיית הקץ "הביאור היחידי שנופלים קורבנות בארץ ישראל הוא בגלל ההכרזה של אתחלתא דגאולה. פרופ' ישראל אלדד כתב במאמר^{[דרושה הבהרה]} ב"ידיעות אחרונות" על ביקורו בחצר הרבי מליובאוויטש: "כאשר ניסיתי להעלות את הנוסחה המקובלת בציונות הדתית שהציונות היא אתחלתא דגאולה... חל מפנה מפתיע בטון דיבורו, אף הלם באגרופו על השולחן והפטיר: הרב קוק טעה". אחד מרבני חב"ד, הרב שלום דב וולפא, כתב בנושא זה את הספר בין אור לחושך.

הרב אלעזר מנחם שך כתב כי "עם ישראל עדיין בגולה עד ביאת הגואל אף בזמן שהוא בא"י, ואין זו גאולה ולא אתחלתא דגאולה".

ישעיהו ליבוביץ מתח ביקורת, בשנת 1967, על גישת "אתחלתא דגאולה":

"מדינת ישראל קמה ב-1948 במאבקם המשותף של יהודים מאמינים ושומרי-תורה ויהודים כופרים-בעיקר ומחללי-שבת, שכולם כאחד ביצעו משימה לאומית. המימסד הדתי של המדינה החילונית, שהכריז על מאורע זה כעל "אתחלתא דגאולה", חטא בשתיים: 1. רבנים אלה סבורים, כנראה, שיש להם קומוניקציה עם מה שמאחורי הפרגוד, ושיודעים הם כבשי דרחמנא ;2. הם מציגים את דת ישראל כנספח של מציאות אנושית ועושים אותה עי"כ למיותרת – לשם השגת מטרה לאומית-ממלכתית גרידא של עם ישראל אין צורך בתורה, אדרבא – היא מפריעה השגת מטרה זו."

ביקורת דומה אך חריפה פחות נשמעת גם מפי חלק מהיונקים ממשנת הרב יוסף דב סולובייצ'יק, כגון הרב חיים נבון:

"הציונות אינה צריכה נימוקים תאולוגיים מסובכים. צריך רק להסתכל מסביב. מה יותר טוב ליהודים וליהדות - מדינה יהודית בארץ ישראל, או כל אופציה אחרת... אני מצפה לבשורת גאולה, גם אם מפי מצורע היא תבוא; וגם אם איננה ממש גאולה, אלא רק טובה גדולה".

הרב נבון מעדיף לתאר את מדינת ישראל כיום כ"אתחלתא דתקווה".

אנשי תנועת ציונות דתית ריאלית מביעים עמדה דומה:

"אנו מכריעים להיות ציונים כלומר להיות שותפים מלאים במפעל הציוני ולהמשיך ולתרום לו מתוך ההכרה בנחיצותו הריאלית, ולא המטאפיזית, במקביל לקיום חיי תורה ומצוות".

הרב אהרון ליכטנשטיין, חתנו של הרב סולובייצ'יק וראש ישיבת הר עציון נימק מדוע אינו תומך בקביעה שמדובר באתחלתא דגאולה:

"הקב"ה יכול ליצור יש מאין מתי שהוא רוצה, אבל אני מדבר במונחים של הרמב"ם על תהליכים היסטוריים חברתיים והתפתחותיים ועד כמה שאני יכול לראות אנחנו די רחוקים מזה". ^{[דרוש מקור]}

בגישה דומה החזיק מאז סוף שנות השבעים גם הרב יהודה עמיטל, ששימש גם הוא כראש ישיבת הר עציון. הוא טען שלאור כל ההתרחשויות במאה העשרים, ובייחוד השואה, לא ניתן לקבוע חד משמעית מה משמעותו של התהליך שעובר על עם ישראל.

גרסה חדשה של גישה זו מבטא הרב מיכאל אברהם במאמר בכתב העת צהר. לדבריו, רבני הציונות הדתית ניסו לכונן מדינה יהודית, אך נכשלו בכך, שלא באשמתם. כיום, לשיטתו, נובעות הבעיות ביחס למדינה מהציפייה שזו תקדם את ערכי היהדות אף על פי שאינה עושה זאת. היא איננה מבטאת את "כלל ישראל" אלא מכשיר חברתי בלבד, הדרוש לקיומנו. עדיין ייתכן יחס של פטריוטיות למדינה ואפילו "ציונות" במובנה החילוני.

לדעת נדב שנרב מדינת הלאום היא גוף ביורוקרטי-טכני שנולד במאה השמונה עשרה, ואינו יכול להיות בעל מהות דתית. בניגוד לאחרים הוא טוען שלמדינה אין משמעות דתית גם כאשר היא מתנהלת לפי חוקי הדת. דעתו דומה לזו שהביע ישעיהו ליבוביץ, ומנוגדת לחלוטין לטענתם המרכזית של הרב קוק ובית מדרשו - שהתורה והמצוות אינן יכולות להתממש במלואן אלא במסגרת לאומית.

ישנם בציונות הדתית (או בקו התפר בינה ובין הציבור החרדי) גם אישים הרואים בעיה מהותית בעצם קיומה של מדינת ישראל. פרופ' הלל וייס כתב: "זו, המדינה בפועל, היא מהות פגומה מיסודה שקמה כגולם על יוצרה... המדינה, מדינת ישראל הנוכחית ולא רק השלטון, חשפה את מהות קיומה. שנאת ישראל הנובעת אמנם גם מפחד ההשמדה, אך בעיקר מתאווה להיות ככל הגויים". הרב שמואל טל, ראש ישיבת תורת החיים, כתב: "לא היה בכל תולדות ישראל אף צורר שהצליח לגרום למאות אלפי יהודים לעזוב את דתם כמו שהצליחו ראש הממשלה הראשון וחבר מרעיו. לא היו אף פעם אימפריות של כפירה וטומאה בישראל כדמותן של האוניברסיטאות והתקשורת הממלכתית בישראל שמפיצות כל כך הרבה כפירה וטומאה בחסות ומכוח המדינה... המלכות החילונית הנוכחית שונה במהותה ממלכות ה' ובתחומים רבים היא אף אויבת לה, ולכן היא אינה יכולה לשמש בשותפות עם מלכות ה'. אי אפשר לראות בה ביטוי להשבת מלכות ה' על עמו ישראל, ולכן אין לחגוג על הקמתה".

ספרים על אודות אתחלתא דגאולה

• יצחק גייגר, היציאה מהשטעטל, הוצאת תבונות - מכללת הרצוג, 2016 - יחסם של רבני הציונות הדתית למדינת ישראל בעשורים הראשונים לקיומה.

ספרים הדוגלים בגישה זו

• רבי הלל משקלוב (בשם רבו הגר"א), קול התור
• הרב צבי הירש קלישר, דרישת ציון
• הרב יצחק יעקב ריינס, אור חדש על ציון
• הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק, קול דודי דופק וחמש דרשות.
• הרב אברהם יצחק הכהן קוק, אורות ועוד
• הרב יעקב משה חרל"פ, מעייני הישועה, מתוך סדרת "מי מרום"
• הרב צבי יהודה הכהן קוק, לנתיבות ישראל
• הרב יששכר טייכטל, אם הבנים שמחה
• הרב מנחם מנדל כשר, התקופה הגדולה
• הרב משה אביגדור עמיאל, לנבוכי התקופה
• הרב יעקב פילבר, איילת השחר
• הרב חיים צימרמן, מספר מאמרים בספרו תורה לישראל ובספריו באנגלית Torah and reason ו-Torah and existence
• הרב יצחק שלמה זילברמן, בשם קדשו בטחנו
• הרב ראובן פרידמן, כי עת לחננה
• הרב יעקב זיסברג, נחלת יעקב
• הרב אריה יונה, לכו נרננה
• הרב אריה שפירא, אחרית כראשית, מגדיל ישועות מלכו
• הרב חיים דרוקמן, קמעא קמעא

ספרים המתנגדים לגישה זו

• הרב אלחנן וסרמן, 'עקבתא דמשיחא', קובץ מאמרים
• הרב יואל טייטלבוים, ויואל משה
• הרב שלום דב וולפא בין אור לחושך – על שיטת הרבי מלובביץ' בנושא אתחלתא דגאולה
• יהדות התורה והמדינה

ראו גם

• ראשית צמיחת גאולתנו
• שלוש השבועות

קישורים חיצוניים

• הרב משה צוריאל, האמנם זו היא ראשית צמיחת גאולתנו? האם הרב קוק טעה?, אתר ישיבה
• מדינת ישראל כראשית צמיחת גאולתנו, מאמר בבלוג "גדולת מרן הגאון ראי"ה קוק זצוק"ל'
• מידע על אתחלתא דגאולה בקטלוג הספרייה הלאומית