ג'וזפה גריבלדי

ג'וזפה גריבלדי
Giuseppe Garibaldi
לידה	4 ביולי 1807; ניס, צרפת
פטירה	2 ביוני 1882 (בגיל 74); קאפררה, איטליה
מדינה	ממלכת איטליה
מקום קבורה	קאפררה, איטליה
מפלגה	Historical Far Left, Action Party, השמאל ההיסטורי, איטליה הצעירה
בן או בת זוג	אניטה גריבלדי (26 במרץ 1842–4 באוגוסט 1849); Giuseppina Raimondi (24 בינואר 1860–15 בספטמבר 1876); Francesca Armosino (26 בינואר 1880–2 ביוני 1882) ; Elpis Melena
	29 במרץ 1860 – 23 באפריל 1860; (26 ימים)
	1 ביולי 1860 – 17 בדצמבר 1860; (170 ימים)
	27 בינואר 1861 – 7 בינואר 1864; (3 שנים)
	9 במרץ 1864 – 7 בספטמבר 1865; (שנה)
	23 בדצמבר 1865 – 13 בפברואר 1867; (שנה)
	8 באפריל 1867 – 24 בנובמבר 1868; (שנה)
	19 בדצמבר 1874 – 3 באוקטובר 1876; (שנה)
	12 בנובמבר 1876 – 2 במאי 1880; (3 שנים)
	23 במאי 1880 – 2 ביוני 1882; (שנתיים)
	3 בפברואר 1871 – 18 בפברואר 1871; (16 ימים)
פרסים והוקרה
	Shield of San Antonio (1846); Commemoration Medal for the thousand of Marsala; מדליית זהב לאומץ צבאי של איטליה; קצין בכיר במסדר הצבאי של איטליה ;
חתימה

המונח "גריבלדי" מפנה לכאן. לערך העוסק בדג, ראו גריבלדי (דג).

ג'וזפה גריבלדי (באיטלקית: Giuseppe Garibaldi;‏ 4 ביולי 1807 – 2 ביוני 1882) היה גנרל, פטריוט, מהפכן רפובליקני ומנהיג איטלקי. מכונה גם 'גיבור של שני עולמות' בעקבות פעולותיו הצבאיות הן באירופה והן באמריקה הדרומית. הוא נחשב לגיבור לאומי איטלקי ולאחת הדמויות המרכזיות במאבק לאיחוד איטליה במאה ה-19.

חייו ופעולותיו

שנותיו המוקדמות

גריבלדי נולד בעיר ניס, אז בקיסרות הצרפתית, למשפחה של דייגים וסוחרים יורדי ים, אביו היה דומניקו גריבלדי (1766–1841) ואימו הייתה מריה רוזה ניקולטי רימונדי (1776–1852). הוא היה הבן השני^[1] מבין 6 ילדים, את רוב לימודיו עשה בלימוד עצמי ולא במסגרת לימודית מסודרת. בצעירותו עבד כמלח באוניות סוחר בים התיכון, וב-1833 הצטרף לצי הצבאי של ממלכת סרדיניה-פיימונטה, שבו רכש ניסיון צבאי ראשון. ב-1834 השתתף במרד על ספינת קרב בצי של פיימונטה שמטרתו הייתה להצית מהפכה להפיכתה של פיימונטה לרפובליקה, אך הקשר התגלה וסוכל בידי כוח מקומי. הוא הועמד למשפט ונידון למוות שלא בפניו בידי בית משפט בג'נובה, אך הצליח להימלט לצרפת, שם חלה בכולרה,^[2] וממנה לדרום אמריקה.^[3]

דרום אמריקה

בין השנים 1836–1848 היה גריבלדי בגלות בדרום אמריקה. הוא התנדב לחיל הים של ריו גראנדה דו סול, שתכנן לערוק מהצי של ברזיל, ועד מהרה הפגין כישורי מנהיגות צבאית יוצאי דופן. למרות מאמציו היה צבא ברזיל חזק דיו ופעולת המרי של ריו גראנדה דו סול הקטנה לא צלחה. ב-1842 עברו גריבלדי, בת זוגו אניטה ובנם לאורוגוואי, שנלחמה באותה עת על עצמאותה מארגנטינה. גריבלדי התנדב לצי של אורוגוואי ובתוך מספר חודשים הפך למפקד הצי. ב-15 באוגוסט פיקד על קבוצת גולים איטלקים בקרב הגנה על מונטווידאו בירת אורוגוואי. קבוצה זו הפכה בהמשך לגרעין שממנו נבנתה בריגדת "החולצות האדומות" שלו. ב-15 באפריל 1848,^[4] לאחר סדרת ניצחונות, החליטו גריבלדי וכ-60 מחברי "החולצות האדומות" לחזור לאיטליה במטרה להתחיל בה מהפכה שתוביל לכינון רפובליקה איטלקית מאוחדת.

חזרה לאיטליה

לאחר שובו לאיטליה ב-1848, הצטרף גריבלדי לתנועה לשחרורה ולאיחודה של איטליה שנודעה בהמשך כ"ריסורג'ימנטו" (חלקיה השונים של איטליה הוחזקו על ידי אוסטריה וצרפת וחלקים אחרים על ידי מלכים מקומיים כמו מלך נאפולי). הוא הציע את שירותיו לאפיפיור פיוס התשיעי ולמלך סרדיניה-פיימונטה קרלו אלברטו, אך נדחה על ידי שניהם. צבא סרדיניה-פיימונטה בז לכישוריו הצבאיים שנרכשו באופן עצמי ולא במסגרת מוכרת, ויעץ לפיכך למלך לסרב לקבל את שירותיו של גריבלדי. הוא פנה למילאנו והתקבל בה בחום. למרות מספר הצלחות מול האוסטרים, שהחזיקו ברוב שטחה של לומברדיה, הכוח שהציב במילאנו מול האוסטרים היה קטן מדי, וגריבלדי נאלץ להימלט לשווייץ.^[5]

הגנת רומא

ב-1849 נמלט האפיפיור פיוס התשיעי מרומא בעקבות מרד רפובליקני, וגריבלדי הוביל את כוחות המתנדבים שלו לרומא כדי לתמוך בהקמתה של רפובליקה ברומא. גריבלדי הגן בגבורה על העיר מול התקפות של כוחות נפוליטניים מחוזקים בידי צרפתים, אך נאלץ לבסוף לסגת. אף שהותר לו לעזוב את העיר יחד עם כ-5,000 מתומכיו, דרך הנסיגה שלהם עברה בשטחים שבשליטת האוסטרים, ומרבית הכוח נהרג (כולל אהובתו אניטה), נשבה, או התפזר, וגריבלדי נאלץ שוב לברוח מאיטליה כדי להציל את חייו. גם כך, ההגנה ההרואית של רומא והנסיגה שביצע לאורך השטח האיטלקי, הפכה אותו לגיבור בעיני האיטלקים. הוא ברח תחילה לטנג'יר, ובהמשך לסטטן איילנד שבניו יורק,^[6] שבה עסק בייצור נרות, ולבסוף הגיע לפרו.

בצפון איטליה

ב-1854 הזמין אותו הרוזן קמילו קאבור, ראש ממשלת סרדיניה-פיימונטה, לשוב לאיטליה, בתנאי שיימנע מלהצטרף לרדיקליזם של מציני. גריבלדי חזר לאיטליה, וקנה לעצמו בית באי קאפררה, צפונית-מזרחית לאי סרדיניה. גריבלדי היה משוכנע שהדרך לשחרור ולאיחוד איטליה קשורה בשיתוף פעולה עם השליט הליברלי של סרדיניה-פיימונטה, המלך ויטוריו אמנואלה השני. קאבור הצטרף לגריבלדי בהנהגת כוח של מתנדבים נגד האוסטרים השולטים בלומברדיה, ובאמצע 1859 השתלטו גריבלדי ואנשיו על וארזה, קומו, ורוב שטחה של דרום טירול שבצפון איטליה.

אלפי איטלקים נוספים, פטריוטים ומהפכנים, הושפעו מעמדתו של גריבלדי, דבר שהגביר מאוד את כוחה של המלוכה בסרדיניה. גריבלדי נעשה מעורב באופן ישיר ועמוק במאבקים הצבאיים והפוליטיים המורכבים החל משנת 1860. המלך ויטוריו אמנואלה השני וראש ממשלתו קאבור הבינו את ערכו של גריבלדי כמנהיג צבאי, אך חששו שכל התקדמות במהלכים לאיחוד איטליה תביא לפלישה אוסטרית-צרפתית. גריבלדי עצמו היה מתוסכל מהססנות המלך, במיוחד לאחר שניס, עיר הולדתו, הוחזרה לצרפת ב-1860.

'החולצות האדומות'

מאוכזב משיתוף הפעולה עם ויטוריו אמנואלה השני וראש ממשלתו קאבור, החליט גריבלדי לפתוח במערכה עצמאית ב-1860 שתביא בסופו של דבר לשחרורה ולאיחודה של איטליה. הוא הפליג מג'נובה ב-6 במאי עם כאלף איש לבושים בחולצות אדומות ששימשו להם כמדים, והחל במסע מלחמה שכונה "מסע האלף". הוא הגיע עמם למרסלה שבסיציליה ב-11 במאי. תושבי סיציליה, במיוחד האיכרים והסוחרים, נהרו לצבאו והצטרפו לשורותיו שגדלו באופן ניכר. אנשי החולצות האדומות וגריבלדי בראשם כבשו את פלרמו בירת סיציליה ממלך נאפולי, וב-19 באוגוסט חצו את מצר מסינה ועברו לדרום איטליה היבשתית.^[7] בספטמבר הדיחו גריבלדי וכוחותיו את מלך נאפולי וכבשו את העיר נאפולי עצמה. הקרב על הנהר וולטורנו נגד חיילים משרידי צבא נאפולי הסתיים בניצחון מכריע של גריבלדי, וכתוצאה מכך עברה ממלכת שתי הסיציליות לידיו, והוא העבירה במהירות לשלטונו של מלך פיימונטה, ויטוריו אמנואלה השני.

התכתשות עם המלך

למרות הצלחותיו יוצאות הדופן בהשתלטותו על כל דרום איטליה, עדיין חשש ממנו ויטוריו אמנואלה השני. גריבלדי הפך לדמות פופולרית ודיבר בתקיפות ובנחרצות על רצונו לאחד את איטליה כולה לרפובליקה אחת. הגנרלים בצבא סרדיניה-פיימונטה חשו קנאה והשפלה, ולכן שכנעו את המלך ויטוריו אמנואלה השני לסרב למנות את גריבלדי לתפקיד שלטוני בשטחים שזה עתה כבש. גריבלדי העביר ביקורת על חוסר השליטה של המלך בשטחים אלה, והתלונן שחייליו המתנדבים, שסיכנו את חייהם עבור המלך, כלל לא תוגמלו על מעשיהם, אך המלך התעלם מטענותיו. במצב עניינים זה החליט גריבלדי לפרוש לביתו באי קאפררה שבמחוז סרדיניה. מאידך, זכה גריבלדי לפרסום ולהערכה רבה בעולם, ואף קיבל הצעה מאברהם לינקולן לתפקיד פיקודי בצבא האיחוד בארצות הברית, ובביקור שערך בבריטניה התקבל בתשואות בכל מקום שבו שהה.

ב-1862 תכננו ויטוריו אמנואלה השני ויועציו לכבוש את ונציה מידי האוסטרים, ושכנעו את גריבלדי לפקד על כוח מתנדבים במערכה זו. התוכנית הייתה לתקוף את האוסטרים במתקפת הסחה בבלקנים, ואז לפלוש לוונציה.

גריבלדי, לעומתם, לטש את עיניו לרומא, שנחשבה בעיניו כבירתה הטבעית של איטליה המאוחדת. הוא ריכז כוחות והתקדם עמם למדינת האפיפיור ולרומא. ברומא שהה חיל מצב צרפתי שהופקד על הגנתה. ויטוריו אמנואלה השני חשש מהתערבות צרפתית, ושלח כוחות צבא כדי לעצור את התקדמותו של גריבלדי לרומא. ב-29 באוגוסט נפצע גריבלדי בהיתקלות כוחותיו באספרומונטה עם כוחות צבא המלך, ונלקח למעצר.^[8]

קרבותיו האחרונים

ויטוריו אמנואלה השני הבין את ערכו של גריבלדי, ושחרר אותו, וב-1866 קיבל גריבלדי שוב פיקוד עצמאי כשפרצה בטירול מלחמה נגד אוסטריה. המלחמה הסתיימה כשכוחותיו של ויטוריו אמנואלה, כולל כוחותיו של גריבלדי, כבשו את ונציה. האיטלקים נלחמו היטב, אך ניצחונם הושג בעיקר מכיוון שהאוסטרים היו עסוקים באותה שנה במלחמתם עם פרוסיה, ולא יכלו להפעיל את מלוא כוחם בטירול.

בשנת 1867, ניסה גריבלדי שוב לתפוס את רומא, אך ההתקפה הייתה בלתי מתואמת כראוי ונכשלה, וגריבלדי נעצר בידי חיילים צרפתים. לאחר ששוחרר, חי גריבלדי בשנתיים הבאות בחוותו באי קאפררה שמצפון לסרדיניה.

בשנים 1870–1871 עמד גריבלדי בראש צבא מתנדבים שנלחם לצד צרפת במלחמת צרפת–פרוסיה.^[9] גם כאן הוא התגלה כמפקד מצוין עם הבנה טובה של שדה הקרב ושל טקטיקות לחימה. לאחר שצרפת הפסידה במלחמה זו, שב גריבלדי לאיטליה.

באוקטובר 1870 צורפה רומא לאיחוד האיטלקי, וב-1874 נבחר גריבלדי לפרלמנט של איטליה המאוחדת.

שנותיו האחרונות והערכת פועלו

בסוף ימיו השתקע גריבלדי באחוזתו באי קאפררה שבצפון סרדיניה. הוא הביע תמיכה בתנועה הסוציאליסטית של איטליה ובתנועות סוציאליסטיות במדינות נוספות. גריבלדי נפטר באי ב-1882, ונקבר שם. באי הוקם אתר לזכרו, קומפנדיו גריבלדינו די קאפררה, ובו שחזור של אחוזתו ובית קברות של בני משפחתו.

גריבלדי הצטרף לבונים החופשיים בשנת 1844, ובהמשך אף נבחר לנשיא גדול של הלשכות שהיו קיימות אז באיטליה.

הפופולריות של גריבלדי, יחד עם תעוזתו הצבאית, כושרו להוביל מערכות צבאיות, וכישרונו להלהיב את ההמונים, היוו גורם מכריע במאבק שהביא לאיחוד איטליה.

חיים אישיים

גריבלדי נישא שלוש פעמים: הוא נישא לאניטה ריביירו בשנת 1842 בברזיל לאחר מספר שנות זוגיות והיא הצטרפה אליו בחזרתו לאיטליה ולחמה לצידו, נולדו להם 5 ילדים, היא נפטרה בלידה החמישית יחד עם התינוק בשנת 1849. ילדיו מנישואין אלו היו: דומניקו מנוטי גריבלדי (1840–1903), רוזה (רוזיטה) גריבלדי (1843–1845), תרזה גריבלדי-קנציו (1845–1903), ריצ'וטי גריבלדי (1847–1924) ובן נוסף שמת בלידה בשנת 1849.

בשנת 1859 נולדה לו בת מרומן עם בטיסטינה רבלו, אנה מאריה אימני גריבלדי (1859–1875)

בשנת 1860 נישא לג'וזפינה רימונדי האיטלקייה בת ה-18 וקרובת משפחה רחוקה, מייד לאחר טקס הנישואין היא גילתה לו שהיא הרה מאדם אחר והוא עזב אותה.

נישואיו האחרונים היו עם פרנצ'סקה ארמוסינו בשנת 1880, עימה כבר הביא לעולם 3 ילדים טרם נישואיהם. סיסיליה גריבלדי-גראציאדי (1867–1959), רוזה גריבלדי (1869–1871) ומנליו גריבלדי (1873–1900)

ייתכן וג'יאנינה רפובליקה פאדיגאטי (1868–1954) הייתה בתו הביולוגית, לא כתוצאה מרומן אלא כתוצאה מבקשתו של ידידו האציל פאולו פאדיגטי ואשתו לגדל צאצא מדמו הנאצל של גריבלדי.

צאצאיו הקימו אגודה משפחתית לזכרו.

ראו גם

לקריאה נוספת

דניס מק-סמית, ג'וזפה גריבלדי, עברית: מיה מבורך, הדר, תל אביב 1965; המקור:

Mack Smith, Denis Garibaldi a great life in brief

ג'. מ. טרווליין, גריבלדי ו"מסע האלף", עברית: ארנון בן-נחום, משרד הביטחון, תל אביב 1969; המקור:

G. M. Trevelyan, Garibaldi and the Thousand: May 1860

Garibaldi, Giuseppe. Memoire, ed. Ugoberto Alfessio Grimaldi. Verona: Bertani editore, 1972.
Ron Field, Garibaldi: Leadership, Strategy, Conflict (illustrated by Peter Dennis), Osprey Publishing.

קישורים חיצוניים

https://www.tuaradio.com.br/Tua-Radio-Garibaldi

ג'וזפה גריבלדי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
כתבי ג'וזפה גריבלדי בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
ג'וזפה גריבלדי, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
ג'וזפה גריבלדי (1807-1882), דף שער בספרייה הלאומית

ג'וזפה גריבלדי, ברשת החברתית Goodreads

הערות שוליים

^ טרווליין, עמ' 9.
^ טרווליין, עמ' 10.
^ Peter Browning, Revolutions and Nationalities: Europe, 1825-90, Cambridge University Press, 2000, עמ' 34, ISBN 978-0521786072
^ טרווליין, עמ' 11–12.
^ טרווליין, עמ' 13.
^ טרווליין, עמ' 14.
^ טרווליין, עמ' 16.
^ טרווליין, עמ' 17.
^ טרווליין, עמ' 18ס.

[1] טרווליין, עמ' 9.

[2] טרווליין, עמ' 10.

[3] Peter Browning, Revolutions and Nationalities: Europe, 1825-90, Cambridge University Press, 2000, עמ' 34, ISBN 978-0521786072

[4] טרווליין, עמ' 11–12.

[5] טרווליין, עמ' 13.

[6] טרווליין, עמ' 14.

[7] טרווליין, עמ' 16.

[8] טרווליין, עמ' 17.

[9] טרווליין, עמ' 18ס.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]