דרך סלאח א-דין
מידע כללי | |
---|---|
כינוי | ציר טנצ'ר |
על שם | צלאח א-דין |
ציר | כביש אורך |
אורך | 45 ק"מ |
הקמה | |
תקופת הבנייה | ?–1938 |
מיקום | |
ערים ראשיות | ח'אן יונס, עזה, ג'באליה, בית חאנון |
נקודת התחלה | מעבר ארז |
נקודת סיום | מעבר רפיח |
כבישים מסתעפים | דרך אל-ראשיד, רחוב גמאל עבד אל נאצר, רחוב עומאר אל-מוכתאר, רחוב אל-וחדה |
קואורדינטות | 31°26′27″N 34°23′43″E / 31.440857°N 34.39515°E |
דרך סלאח א-דין (בערבית: طريق صلاح الدين, תעתיק מדויק: טריק צלאח אלדין) הוא כביש ראשי ברצועת עזה שאורכו 45 קילומטר, הנמתח לאורך כל הרצועה – ממעבר רפיח בדרום ועד למעבר ארז בצפון שם המשכו הוא כביש 4[1].
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הדרך נקראת על שמו של המנהיג המוסלמי סלאח א-דין[2]. דרך זו היא חלק מדרך הים ההיסטורית, ובמקטע זה אף חופפת לדרך ארץ פלשתים, ובכך מהווה קטע של אחת מהדרכים העתיקות בעולם. צבא מצרים העתיקה, אלכסנדר הגדול, ראשוני הצלבנים ונפוליאון בונפרטה עברו בדרך זו, במהלך מסעם לכיבוש הלבנט. במהלך מלחמת העולם הראשונה, לאחר כיבוש ארץ ישראל על ידי הצבא הבריטי, נפרסה מסילת ברזל במקביל לדרך סלאח א-דין, על מנת לספק מלאי ותחמושת לחזית. הקטע מח'אן יונס לעיר עזה נסלל לבקשת הצבא הבריטי בשנת 1938[3].
ההיסטוריון ג'רלד באט גורס, שהדרך היוותה את מרכז חייה של עזה, והיא תכלית קיומה ('raison d'être'). עם הקמת מדינת ישראל בשנת 1948 והמשך הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ירדה קרנה של עזה כמרכז מסחר על אם הדרך בין מצרים לסוריה, וכך גם פחתה חשיבותה של הדרך.
לאחר מלחמת ששת הימים
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר כיבוש רצועת עזה על ידי ישראל במהלך מלחמת ששת הימים, נפתח הכביש לתנועת ישראלים והוא שימש את הנוסעים לפתחת רפיח וסיני. בסוף שנת 1969 הוא נסגר לזמן מה לתנועת ישראלים בגלל התגברות הפיגועים בסיני ובמקום זאת עברה התנועה לסיני דרך כביש 232[4]. בתחילת 1970 הורחב הכביש בין עזה לח'אן יונס לארבעה נתיבים[5]. בינואר 1972 הושלם סלילת קטע העוקף את המעבר דרך בית חאנון[6]. הדרך סומנה כחלק מכביש 4 ונקראה גם "ציר טנצ'ר" בפי החיילים, לפי שמה במפות הקוד הצבאיות. לימים הוסב חלק ממנה בתחומי העיר עזה, וסומן ככביש 250.
לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה, ובשל התגברות הפיגועים כנגד ישראלים, התמעטה תנועת הישראלים לרצועת עזה, והתמעטה התנועה האזרחית הישראלית על הציר. עיקר התנועה האזרחית הישראלית על קטע הכביש ברצועה היה בדרך לגוש קטיף. ביולי 1991 נחנך חיבור בין כביש 232 וכביש 4 דרך מעבר כיסופים ורוב התנועה לגוש קטיף עברה לכביש 232, במיוחד לאחר העברת האחריות על רצועת עזה לרשות הפלסטינית בשנת 1994.
לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בעקבות פריצת האינתיפאדה השנייה נאסרה תנועת ישראלים על הכביש כליל, למעט בקטע קצר שנחסם לתנועת פלסטינים ולמעשה הוסב לכביש גישה לכפר דרום, והיה מטרה לפיגועים רבים (לדוגמה, הפיגוע באוטובוס הילדים בשנת 2000). בציר כיסופים (כביש 242) נבנה גשר בשם גשר מור, מעל הכביש שאיפשר מעבר לגוש קטיף מבלי לעבור בכביש 4. חלקים גדולים מהדרך היו סגורים לתנועת פלסטינים[7], ו-12 מחסומים הוקמו לאורכה. במסגרת תוכנית ההתנתקות ב-2005, יחד עם פינוי ההתנחלויות ונסיגת כוחות צה"ל מהרצועה, הוסר סימונו של הכביש בתחומי הרצועה ככביש 4. לאחר עימות חמאס-פת"ח ב-2007, חמאס נטל על עצמו את השליטה ברצועת עזה, והוא מפעיל את המחסומים על הכביש. חמאס הרחיב ושיפר את הדרך בעזרת כסף המגיע מתרומות ומפעילות מנהרות ההברחה ברצועת עזה.
במלחמת חרבות ברזל
[עריכת קוד מקור | עריכה]באוקטובר 2023, מספר ימים לאחר פרוץ מלחמת חרבות ברזל, ועם התגברות תקיפות חיל האוויר הישראלי על העיר עזה, קרא דובר צה"ל בערבית, סגן אלוף אביחי אדרעי, לאוכלוסייה האזרחית בצפון רצועת עזה להתפנות אל שטח בטוח מהפצצות, דרומית לואדי עזה (שפך נחל הבשור), באמצעות הדרך שהוגדרה כמסדרון הומניטרי. בהמשך המלחמה המשיכה הדרך לשמש כנתיב פינוי עיקרי לאוכלוסייה[8].
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ הדרכים העתיקות של עזה נחשפות מחדש BBC
- ^ דרכי עזה העתיקות עדיין מהוות מקור חיים עיקרי
- ^ רותי קרק, תולדות ההתיישבות היהודית בנגב, עמ' 54
- ^ מנחם תלמי, הנתיב העובר בכרם שלום, מעריב, 8 באוגוסט 1969
- ^ המימשל ישקיע 2.5 מיליון ל"י בהקמת אזור תעשיה ברצועה, מעריב, 27 בפברואר 1970
- ^ רשת כבישים חדשה נסללה ברצועה, מעריב, 4 בינואר 1972
- ^ בן כספית, ראש השנה תשס"ג - שנתיים לאינתיפאדה, באתר nrg, 5 בספטמבר 2002
- ^ הודעת דובר צה"ל בערבית ב-8 בנובמבר 2023, טוויטר דובר צה"ל בערבית