הגיוגרפיה
הַגְיוֹגְרַפְיָה (ביוונית: ἁγιογραφία) היא סיפור תולדות הקדושים, בתרבות של דתות שונות. הגיוגרפיה, מילולית, פירושה חומר כתוב על אנשים קדושים, ובאופן ספציפי יותר היא מתייחסת לביוגרפיות של קדושי דת. משמעות המונח מורחבת לעיתים לביוגרפיה של מנהיגים דתיים וגם חילוניים, ויש שהיא משמשת ככינוי שלילי לביוגרפיות הסוגדות לדמויות שהן מתארות. המונח הגיולוגיה עוסק בחקר קדושים באופן כללי, ללא התמקדות בחייו של קדוש מסוים.
אטימולוגיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]המילה הַגְיוֹגְרַפְיָה מקורה בשפה היוונית (ἁγιογραφία; בתעתיק: אַגְיוֹגְרַפְיָה). נוצרה מהלחם בסיסים של המילים "אַגְיוֹס" (ἅγιος) שפירושו קדוש, וגְרַפֶאִין (γράφειν) שפירושו לכתוב.
האקדמיה ללשון העברית הציעה את השימוש בעברית במינוח קוֹרוֹת קְדוֹשִׁים[1] יוסף דן טבע את הכינוי ספרות שבחים.[2]
ביהדות
[עריכת קוד מקור | עריכה]ביהדות אמנם לא התגבשה מסורת של קאנוניזציה ותיעוד ביוגרפי של חכמי היהדות, אך הן במקרא והן בתלמוד מופיעים קטעים המשלבים תיאורים היסטוריים רבים לצד אגדות בעלות מסר חינוכי וסיפורים מעוררי השראה. סוגה ספרותית זו מכונה "ספרות שבחים". דוגמה לעירוב בין היסטוריה לאגדה, המאפיין סוגה זו, היא בסיפור עשרת הרוגי מלכות, שהיה לסמל של מסירות נפש. לפי קינת "אלה אזכרה" הוצאו להורג עשרה תנאים בבת אחת על קידוש השם, על אף שהם לא היו בני אותו דור ונהרגו בזמנים שונים.
החיבורים השלמים המוקדמים בז'אנר זה שנכתבו על ידי יהודים, נמצאים בכתביו של פילון האלכסנדרוני שכתב חיבורים בשמות "על חיי משה", "על יוסף" ו"על אברהם" ובהם תיאור את הדמויות המקראיות באופן הגיוגרפי.
בניגוד לעיסוק הספרותי והתורני הענף בספרות ההלכה, לא התקיימה מסורת יהודית רציפה של עיסוק בספרות שבחים, ומשלהי תקופת התלמוד ועד לאחר גירוש ספרד לא נמצאו ספרים שלמים שעוסקים בשבחי הגאונים או חכמי ימי הביניים. עם זאת, סיפורים מסוג זה הופיעו כסיפורים בודדים, כגון סיפור ארבעת השבויים שבאמצעותו מתאר רבי אברהם אבן דאוד את ראשיתו של מרכז הלימוד היהודי בספרד, וכן אגדת ר' אמנון ממגנצא באשכנז. במאה ה-15 אך בעיקר במאה ה-16 החלו להופיע קובצי סיפורי שבחים במקביל הן במזרח והן במערב, כאשר הקובץ הקדום ביותר מתקופה זו הידוע לנו כיום הוא הספר "מעשה בוך". הספר, שנדפס ביידיש במאה ה-17, אך הועלה על הכתב כבר במאה ה-15,[3] כלל פרק שעוסק בעיקר בסיפורי כבוד והערצה לחסידי אשכנז מימי הביניים כגון: רבי שמואל החסיד, בנו רבי יהודה החסיד ורבי אלעזר מוורמייזא.
הקובץ הראשון שמתרכז כמעט כולו בדמות ידועה אחת מצוי בספר שלשלת הקבלה, שחיבר רבי גדליה אבן יחיא באיטליה במאה ה-16.[4] בסיפורים המופיעים בו מצטייר הרמב"ן כדמות משוחררת ממוגבלויות פיזיולוגיות כגון זמן ומקום, ואשר ניתן לייחס לה כמעט כל מעשייה. במהלך מאות השנים הבאות פורסמו אוספי סיפורים דומים שנסובו בדרך כלל סביב דמות היסטורית או עכשווית מרכזית ביהדות, "בעל שם", שהפרסום הרב סביב גדולתו הקלו במידה רבה על התקבלות הסיפורים כאמינים. עם קובצי הסיפורים הידועים מסוג זה נמנים בין היתר הספר "שבחי האר"י" שמקורו באגרות מהמאה ה-17, שבחי הבעש"ט (ברדיצ'ב, 1815), שבחי הר"ן (ורשה, 1850) וכן סיפורי הגולם מפראג שהופצו במאה ה-20.[5] בעקבות "שבחי הבעש"ט" התפתחה הסוגה של סיפורי חסידים וכיום ניתן למצוא אוסף הגיוגרפי כמעט בכל חסידות גדולה. בד בבד, התחזקה במהלך המאה ה-20 המגמה לפרסם בציבור החרדי הגיוגרפיות על "גדולי הדור" באשר הם, חסידים, ספרדים וליטאים כאחד. כמו כן עובדו חלק מהסיפורים על חכמי התלמוד והופצו לילדים כפי שנעשה בין היתר בסדרת הספרים הפופולרית כה עשו חכמינו. בתחילת המאה ה-21 פורסם הספר עשייתו של גדול על ידי הרב נתן קמינצקי, שלא נמנע מלהזכיר אפיזודות פחות מחמיאות בחיי הדמויות הרוחניות המתוארות בו, לפחות מנקודת מבט חרדית מחמירה, ונתקל בחרמות של אחדים מגדולי הרבנים החרדיים הליטאים בני זמננו.
בנצרות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בנצרות, ההגיוגרפיות מתמקדות בחייהם של אנשים ונשים שנכנסו לקאנון של הנצרות והוכרזו כקדושים. ההגיוגרפיה היוותה סוגה (ז'אנר) ספרותית חשובה בתחילת המילניום הקודם, סוגה שסיפקה אינפורמציה היסטורית יחד עם סיפורים מעוררי השראה ואגדות, כולל גם ביוגרפיה קצרה של הקדוש המתואר, כאשר כתבו ביוגרפיה של אדם נקרא הסיפור "ויטה" (vita).
הסוגה של חיי הקדושים נוצרה בקיסרות הרומית; צורתה הראשונה הייתה אגדות על המרטירים הנוצריים, והן נקראות מרטירולוגיה. במאה ה-4 סודרו אגדות אלו בכמה דרכים -
- לפי לוח השנה - קטלוג שנקרא מניון (menaion, מהיוונית מניוס, חודש), ביוגרפיות שהוקראו בדרשות השבועיות לפי לוח השנה;
- סינקסריון (synaxarion), גרסה מקוצרת יותר של הביוגרפיות, שאורגנו לפי ימי השנה;
- פטריקון (paterikon, מהיוונית pater, אב), שאורגנו לפי הקדושים, ולפי בחירת המהדיר.
במערב אירופה הייתה ההגיוגרפיה אחד מתחומי הלימוד החשובים בימי הביניים במסגרת לימודי ההיסטוריה. יצירות בסוגה זו נכתבו גם בתקופת הרנסאנס, למשל ספרים של אלפונסו מרטינס דה טולדו.
במהלך השנים קיבלה ה-vita תבנית ספציפית וסטריאוטיפית, התפתחה שבלונה המתארת את הקדוש בלי אפיון מיוחד וזאת על מנת למנוע פרוק לגורמים של ההשתקפות האלוהית של הקדוש (קדוש משקף את אלוהים ופרוט יתר שלו יהיה כניסיון להסביר ולפרט את אלוהים).
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- יוסף דן, לתולדותיה של ספרות השבחים, מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי, א - תשמ"א, עמ' 100 -82
- יוסף דן, ספרות השבחים: מזרח ומערב, פעמים 29, 1986
- יוסף במברגר, סיפורי השבחים של חסידי אשכנז: קוי יסוד להגיוגרפיה היהודית באשכנז בימי הביניים, 2005 (הספר בקטלוג ULI)
- זאב קיציס, ספרות השבחים החסידית מראשיתה ועד למלחמת העולם השנייה: תקופות, קנוניזציה ותהליכי גיבוש, עבודת דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן, תשע"ה
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- הגיוגרפיה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- חיי קדושים, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ קוֹרוֹת קְדוֹשִׁים במילון ספרות: סיפורת (תשס"ח), באתר האקדמיה ללשון העברית
- ^ יוסף דן, לתולדותיה של ספרות השבחים, מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי, א - תשמ"א, עמ' 100 -82
- ^ שרה צפתמן, "מעשה בוך" - קווים לדמותו של ז'אנר בספרות יידיש הישנה. עמ' 153 - 126, הספרות 1979
- ^ שלשלת הקבלה, באתר היברובוקס.
- ^ סיפורים אלה הם ככל הנראה עיבודים מודרניים לסיפור דומה שמופיע בספר "מעשה בוך" על ר' שמואל החסיד, שיצר גולם שיעמוד לרשותו