המהפכה במצרים (2011)
המהפכה במצרים (נקראת גם מהפכת 25 בינואר - בערבית: ثورة 25 يناير, מהפכת הנוער ומהפכת הלוטוס) אירעה ב-11 בפברואר 2011, לאחר הפגנות רחוב מתמשכות, מחאות המוניות ופעולות מרי אזרחי, שהחלו במצרים ב-25 בינואר. מארגני המחאה קיבלו את השראתם מהמהפכה בתוניסיה השכנה במסגרת גל המחאות בעולם הערבי, שזכה לכינוי "האביב הערבי". המפגינים התעמתו עם כוחות הביטחון, מחו נגד משטרו של הנשיא חוסני מובארכ וקראו להדחתו על רקע העוני הרב, השחיתות השלטונית והפגיעה בחופש הביטוי ובזכויות יסוד אחרות. המוקד המרכזי של ההפגנות, שהתרחשו בכל רחבי מצרים, היה כיכר א-תחריר שבמרכז קהיר.
לאחר 18 ימים של מחאות בלתי-פוסקות ועל אף שמובארכ הודיע כי יפעל לביצוע רפורמות ובחירות חדשות תוך כמה חודשים, הוא נאלץ להתפטר ולהעביר את השלטון לידי הצבא. כמה שבועות לאחר מכן, נעצר מובארכ יחד עם אשתו סוזאן, שני בניו, ושרים בכירים אחרים בממשלה הקודמת בחשד למעשי שחיתות, בעיקר בנוגע לאספקת גז טבעי לישראל, ולאחריותם לדיכוי אלים של מפגינים. כמו כן, בית המשפט העליון הורה על פירוק מפלגת השלטון וכך שם קץ לאפשרות של המשך פעילותה הפוליטית או הציבורית. ועדת חקירה מצרית קבעה לאחר האירועים כי נהרגו לפחות 846 בני אדם[1].
על אף שהפגנות ספורדיות התקיימו בשנים שקדמו למהפכה, המחאות שהובילו אליה היו חסרות תקדים והיו הגדולות ביותר במצרים מאז "מהומות הלחם" ב-1977. הייתה זו הפעם הראשונה שבה הצטרפו להפגנות ולמחאות אנשים מכל שדרות החברה המצרית, כולל פעילי תנועת "האחים המוסלמים". סיסמת המחאות הייתה "לחם, חירות, צדק חברתי".
בבחירות שנערכו ביוני 2012 נבחר מוחמד מורסי, מתנועת האחים המוסלמים, לנשיא מצרים. בסוף יוני 2013, במלאת שנה לבחירתו של מורסי, נערכו במצרים הפגנות המוניות בקריאה להתפטרותו[2]. ב-3 ביולי, בתום אולטימטום שהציב צבא מצרים בראשות שר ההגנה שמינה מורסי, הגנרל עבד אל-פתאח א-סיסי, הודח מורסי. א-סיסי נבחר לנשיאות מצרים כשנה לאחר מכן, בבחירות שבהן לא היה לו יריב אמיתי, מאחר שתנועת "האחים המוסלמים" הוצאה אל מחוץ לחוק והוגדרה ארגון טרור.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערכים מורחבים – האביב הערבי, ההפיכה בתוניסיה (2011), ח'אלד מוחמד סעיד
מצרים מוגדרת כמדינה "במשטר חירום" מאז 1967, למעט תקופה קצרה של כשנה וחצי, שהחלה ב-1980. תחת משטר זה, ניתנו למשטרה סמכויות מיוחדות ורבות, שהובילו לעיתים תכופות לאלימות משטרתית. מקרהו של ח'אלד מוחמד סעיד, שככל הנראה הוכה למוות על ידי המשטרה המצרית ביוני, 2010, הסעיר במיוחד את הציבור במדינה. במהלך ההפגנות הופנתה המחאה הציבורית כנגד האלימות המשטרתית, העוני, האבטלה, השחיתות ותאוות הבצע בקרב בכירי השלטון (במדד תפיסת השחיתות דורגה מצרים במקום ה-98 מתוך 178).
ההפגנות כוונו בעיקר נגד הנשיא חוסני מובארכ, שעמד בראש המדינה מאז רציחתו של הנשיא הקודם, אנואר סאדאת, באוקטובר, 1981.
המפגינים סברו, כי מובארכ תכנן להעביר את השלטון לבנו, גמאל מובארכ, ביוני 2011. לפי אריק טרייגר (חוקר במכון וושינגטון למדיניות המזרח התיכון) המניע לא היה רצון לחופש אזרחי ושינוי שיטת הממשל; המפגינים רצו בסיום שלטונו של מובארכ, שנתפס בעיניהם כמושחת ומדכא, ובקשו למנוע ממובארכ להעביר את השלטון לבנו גמאל מובארכ[3] ובכך להפוך את מצרים לגומלוכיה.
מפלגות האופוזיציה זכו בבחירות האחרונות בשלושה אחוזים בלבד מכלל המושבים בפרלמנט המצרי. מפלגת האחים המוסלמים, אשר הוצאה בעבר אל מחוץ לחוק ולא הורשתה להשתתף בבחירות באופן רשמי, הייתה היחידה שבעלת בסיס ארגוני יעיל עם פעילים רבים, אך נטען שהיא לא הנהיגה את ההפגנות אלא רק השתתפה בהן. הכוח הפוליטי של האחים המוסלמים התחזק ביותר כתוצאה מההפיכה, ולאחר הכרזת בית המשפט העליון על פירוק מפלגת השלטון, הפך הארגון למפלגה הגדולה היחידה שרשאית הייתה לפעול אותה עת במצרים, על פי החוק.
לחם, חירות, צדק חברתי
[עריכת קוד מקור | עריכה]
לחם, חירות, צדק חברתי (בערבית: عيش، حرية، عدالة اجتماعية, בתעתיק לעברית: עייש, חורייה, עדאלה איגתימאעיה, בתעתיק מדויק: עיש, חוריה, עדאלה, אג'תמאעיה, בנוסח אחר: عيش، حرية، كرامة إنسانية - לחם, חירות, כבוד אנושי) היא המוטו והסיסמה העיקריים שנעשה בהם שימוש במהלך מהפכה זו.
למילה عيش (עייש) כפל משמעות בשפה הערבית, כאשר בלהג הערבי פירושה הוא לחם (שהחסר במוצר צריכה זה, היה גם הוא לאחד הסמלים שהוביל את המהפכה) ובדיאלקטים אחרים בערבית, פירושה הוא חיים.
סיסמה זו זכתה לפופולריות רבה במהלך גל המחאות כנגד מובארכ וגם אחריהן, כאשר היא שימשה כסיסמת תעמולת בחירות של חלק מהקמפיינים של המועמדים לנשיאות אחרי המהפכה, וכן של מועמדים לפרלמנט ושל מפלגות נוספות במצרים.
הזמר המצרי רמי עסאם, שידוע כאחד האמנים הבולטים ביותר של גל המחאות וזכה לשם "הקול של מצרים", פרסם שיר בשם זה, שצבר אף הוא פופולריות רבה.
מהלך האירועים
[עריכת קוד מקור | עריכה]25 בינואר - יום הזעם
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בבוקר החלה הפגנת מחאה המונית ליד בית המשפט העליון במרכז עיר הבירה קהיר, אשר המשיכה משם לעבר בניין הפרלמנט. המשטרה וכוחות הביטחון, שמנו כ-30,000 חיילים, השתמשו בתותחי מים וגז מדמיע כדי לנסות לפזר את המפגינים. הפגנות נערכו גם בערים אלכסנדריה, מנצורה, אסמאעיליה, אסואן, אסיוט ומהדיה. כ-500 פעילים נעצרו בקהיר וכ-350 נעצרו בשאר המדינה.
בעיר סואץ פתחה המשטרה באש על המפגינים, ושניים נהרגו. מפגין נוסף, כבן 45, נפגע בבטנו מכדורי גומי ומת מדימום פנימי בבית חולים. בהפגנות בקהיר נהרג שוטר.
27-26 בינואר
[עריכת קוד מקור | עריכה]הגישה לרשת החברתית פייסבוק ולאתר המיקרו-בלוגינג טוויטר נחסמה לאחר שאלפי מפגינים החלו לעשות בהם שימוש. בהפגנות המוניות בסואץ נפצעו 55 מפגינים ו-15 שוטרים מיידוי אבנים. המון זועם הצית את תחנת המשטרה ומבני ציבור אחרים. כמו כן הוצת בניין מפלגת השלטון, המפלגה הלאומית הדמוקרטית.
במאמר שפרסם ב"ניוזוויק" הטיח מוחמד אל-בראדעי האשמות חמורות במזכירת המדינה הילרי קלינטון על הביקורת המאופקת שהשמיעה ארצות הברית בנוגע לזיופי הבחירות לפרלמנט המצרי בשלהי 2010[4].
ב-27 בינואר הצהירו האחים המוסלמים על תמיכה במפגינים. מנהיג האופוזיציה, מוחמד אל-בראדעי הצהיר כי יחזור למצרים להפגנות יום שישי. כמו כן, הצהיר כי אם יתבקש הוא ייטול לידיו את מושכות ההנהגה של נשיאות מצרים בעת תקופת המעבר, אם מובארכ יעזוב את המדינה.
בשעות מאוחרות יותר באותו יום, מפגין ממוצא בדואי נורה למוות בידי המשטרה בשארם א-שייח' שבסיני, ובכך עלה מניין ההרוגים לשבעה. בסואץ ההתקוממות נמשכה בעוד מבנים נוספים עלו באש, כולל תחנות משטרה. אוכלוסיית העיר סואץ ואזור סיני חימשו עצמם באקדחים שהובילו למהומות אלימות של מפגינים.
מאות אנשים נעצרו ברחבי מצרים. למעלה מ-120 איש נעצרו באסיוט, כשרובם חברים של האחים המוסלמים, וכ-600 איש נעצרו בקהיר, כולל שמונה עיתונאים מצרים שהפגינו נגד הגבלות ממשלתיות על דיווחים בנושאי פנים או המזרח התיכון.
28 בינואר - יום שישי של זעם
[עריכת קוד מקור | עריכה]ההפגנות ביום זה היו האלימות ביותר מאז תחילת המחאה ההמונית.
בנקודות שונות אסר הממשל המצרי להתאסף לתפילת יום שישי, כדי להקשות על ארגון המחאות. לפי הדיווחים, זוכה פרס נובל לשלום מוחמד אל-בראדעי הושם במעצר בית. לאחר התנגשויות אלימות בין המשטרה למפגינים הטיל הממשל עוצר לילה, אולם המפגינים התעלמו ממנו. בשעות הערב המוקדמות הוצת המטה של המפלגה הלאומית הדמוקרטית בקהיר. בערב עברו רכבי צבא משוריינים בקהיר, שאבטחו בין השאר את מטה המפלגה הבוער מול המוזיאון המצרי, לפני המוזיאון נעמדו מפגינים בשרשרת אנושית והגנו עליו מביזה.
מנהיג מפלגת אל-ופד סעיד אל בדאווי קרא להקים ממשלת מעבר עד לבחירות חדשות ולתיקון החוקה.
בנאום שנשא מובארכ בטלוויזיה בשעת לילה מאוחרת הצדיק הנשיא את האמצעים שנקטו כוחות הביטחון, והכריז על חילופי גברי בממשלה ועל רפורמות דמוקרטיות וכלכליות. ההפגנות נמשכו ביתר שאת לאחר הנאום, והמפגינים קראו שוב להתפטרות הנשיא. לפי הנתונים הרשמיים נהרגו בהתנגשויות ביום שישי 35 בני אדם. על פי נתוני התקשורת, היו כמאה הרוגים ואלפים נפצעו.
ברק אובמה, אנגלה מרקל ומזכ"ל האו"ם באן קי מון, קראו להפסיק את האלימות ולכבד את זכויות האזרחים - ובמיוחד הזכות לחופש הביטוי וחופש המידע ואת חופש ההתארגנות. בימים שלאחר מכן הפכו התבטאויות אלה לקריאה מפורשת של אובמה ומרקל לפרישתו המיידית של מובארכ[5].
31-29 בינואר
[עריכת קוד מקור | עריכה]_Moe_IMG_0262.jpg)
בעקבות נאום מובארכ, חזר ארגון "האחים המוסלמים" ודרש את התפטרות הנשיא ואת התערבותו של צבא מצרים. השייח' יוסוף אל-קרדאווי קרא אף הוא למובארכ לעזוב את המדינה וטען שנאומו העיד, כי הוא "חסר כל קשר למציאות"[6]. באותו יום מינה מובארכ את עומאר סולימאן כסגן נשיא מצרים, תפקיד שלא אויש מאז רצח אנואר סאדאת, ומינה ממשלה חדשה בראשות מפקד חיל האוויר לשעבר, אחמד שפיק[7].
ב-30 בינואר, עקב החלשות כוחות המשטרה שותקה גם מערכת בתי הכלא ואלפי אסירים, בהם 30 פעילי "האחים המוסלמים", נמלטו. מובארכ החליט להפסיק את פעילותה במצרים של רשת הטלוויזיה הקטרית "אל ג'זירה", שעודדה ושלהבה את הפגנות המחאה ההמוניות במצרים[8].
6-1 בפברואר - לאחר נאום מובארכ
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1 בפברואר הודיע מובארכ, כי יסיים את כהונתו בספטמבר, 2011, ולא יתמודד בבחירות הבאות. הודעה זו לא הביאה לסיום מחאות המפגינים, שהמשיכו וקראו להתפטרותו המיידית. סגן הנשיא הטרי, עומאר סולימאן, הופקד על ידי מובארכ על ניהול משא ומתן עם גורמי האופוזיציה. אחד הרעיונות העיקריים שהועלו כפשרה היה, כי סולימאן יקבל את כל סמכויותיו של הנשיא למשך תקופת מעבר מוגבלת בזמן, ואילו מובארכ יכהן כנשיא בתואר בלבד, עד לקיום בחירות חדשות.
ב-5 בפברואר נפגעה תחנה של הצינור להובלת גז טבעי ממצרים לירדן ולסוריה, ליד אל עריש. בעקבות זאת הופסקה זמנית גם אספקת הגז ממצרים לישראל[9]. באותו היום, בכירי מפלגת השלטון, "המפלגה הלאומית הדמוקרטית", ובהם גמאל מובארכ, בנו של חוסני מובארכ, התפטרו מתפקידיהם במפלגה[10].
ב-6 בפברואר, לאחר 13 ימי מחאה, החלו גורמי אופוזיציה לנהל משא ומתן עם סגן הנשיא, עומאר סולימאן. במסגרת הדיונים סוכם כי תוקם ועדה שתפעל לשינוי החוקה[11].
.jpg)
11-10 בפברואר - העברת סמכויות לסולימאן והתפטרות מובארכ
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-10 בפברואר הודיע מובארכ בנאומו, כי יעביר את סמכויותיו לסגנו סולימאן, אך הכרזה זו לא שמה קץ להפגנות. ביום שלאחר מכן, ב-11 בפברואר, הוקראה הודעה קצרה מפי סגן הנשיא, עומר סולימאן, שהועברה לכאורה מלשכת הנשיא, שבה נאמר, כי מובארכ החליט להתפטר מתפקידו, וכי השלטון במצרים מועבר לידי המועצה העליונה של הכוחות המזוינים במצרים, בראשותו של שר ההגנה, מוחמד חוסיין טנטאווי[12].
מנהיג מפלגת אל-ע'ד אמין נור הצהיר שתקופת הסכם קמפ דייוויד הסתיימה.
מרץ 2011
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-3 במרץ התפטר ראש הממשלה אחמד שפיק, ואת מקומו תפס עיסאם שארף, שר התחבורה לשעבר.
אפריל-מאי 2011
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מובארכ נעצר בביתו שבסיני, ולאחר שחש ברע במהלך החקירה, הועבר למעצר והמשך חקירה בבית החולים בשארם א-שייח'. שני בניו ואשתו הושמו במעצר ונחקרו אף הם, כמו גם שרים בממשלה הקודמת, באשמת ביצוע מעשי שחיתות, בעיקר בנוגע לאספקת גז טבעי לישראל, ואחריותם לדיכוי אלים של מפגינים. בית המשפט העליון הורה על פירוק מפלגת השלטון.
יוני 2011
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-6 ביוני פרסמה סוכנות הידיעות הרשמית של מצרים, כי הארגון האסלאמי הקיצוני של "האחים המוסלמים", אשר הוצא אל מחוץ לחוק ב-1954, בתקופת שלטונו של גמאל עבד אל נאצר, קיבל אישור רשמי לפעול כמפלגה פוליטית על פי החוק. התנועה מתכננת להציב מועמדים רבים מטעמה בבחירות הכלליות שצפויות להיערך במצרים בספטמבר. שמה הרשמי של המפלגה יהיה "מפלגת החירות והצדק".
יולי 2011
[עריכת קוד מקור | עריכה]שר החוץ המצרי, מוחמד אל-עוראבי, התפטר כחודש לאחר שנכנס לתפקידו[13]. הושבעה ממשלה מצרית חדשה, ועיסאם שריף התמנה לראש הממשלה.
אוגוסט 2011
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-3 באוגוסט החל משפטו של מובארכ במצרים בשידור חי. מובארכ היה על מיטה בתוך כלוב יחד עם שני בניו, שר הפנים לשעבר, חביב אל-עאדלי וקציני משטרה נוספים, שהואשמו בשחיתות שלטונית וירי על מפגינים לא חמושים[14]. מובארכ כפר באישומים שהוצגו נגדו.
ספטמבר 2011
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-10 בספטמבר התגודדו מפגינים מצרים בשגרירות ישראל בקהיר, אירוע שהחמיר והפך לתקיפת שגרירות ישראל במצרים (2011). כוחות הביטחון המצרים לא ניסו למנוע מן המפגינים להסתער על הבניין ואלה הצליחו אף להיכנס לחדרים הפנימיים בשגרירות. לישראלים שנותרו בשגרירות נשקפה סכנת חיים אך המצרים לא הגיבו לפניות מצד ישראל ואף לא מצדו של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, שנאלץ לפנות לעזרתו של נשיא ארצות הברית ברק אובמה[15]. לאחר פנייתו של אובמה למפקד העליון של צבא מצרים, נשלחו לבסוף כוחות מיוחדים למקום, שהצליחו לחלץ את הדיפלומטים הישראלים ומאבטחיהם. ההתקפה על השגרירות גונתה על ידי מדינות המערב שקראו למצרים לעמוד באמנת ז'נבה ולהגן על השגרירויות במדינתם.
אוקטובר 2011
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-9 באוקטובר נוצרים קופטים הפגינו במחאה על הצתת כנסייה בעיר אסואן והתעמתו עם כוחות הביטחון המצרים. בעימותים נהרגו 2 חיילים ו-22 אזרחים מצרים. העימותים גונו על ידי ראש ממשלת מצרים עיסאם שאראף, שאמר כי "במקום לצעוד קדימה, מצרים פוסעת אחורה"[16].
נובמבר 2011
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-18 בנובמבר, כשבוע לפני הבחירות לפרלמנט המצרי (2011–2012), התחדשו המהומות במדינה בהנהגת האחים המוסלמים וקיצונים אסלאמיסטים. המפגינים טענו שהמועצה הצבאית העליונה השולטת במצרים בראשות מוחמד חוסיין טנטאווי אינה פועלת לקידום הדמוקרטיה במצרים, וכתוצאה מהמהומות הגישה הממשלה המצרית הזמנית את התפטרותה למועצה הצבאית[17]. המפגינים יצאו הפעם באופן מיוחד נגד הצבא ונגד טנטאווי שעומד למעשה בראש המדינה עד לבחירות והקמת ממשלה נבחרת[18]. מצד שני, נערכה הפעם גם הפגנת הזדהות עם הצבא - "הפגנת הקול המצרי הדומם" - בכיכר "עבאסייה", לא הרחק ממשרד ההגנה המצרי ומקום מושבה של המועצה הצבאית העליונה[19].
סבב ראשון של בחירות לפרלמנט - דצמבר 2011
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – הבחירות לפרלמנט המצרי (2011–2012)
ב-3 בדצמבר הסתיים סבב הבחירות לפרלמנט במצרים שלאחר ההפיכה, שהחל בסוף נובמבר. ועדת הבחירות המרכזית בקהיר פרסמה את תוצאות הבחירות, לפיהן זכתה "מפלגת החירות והצדק" של תנועת "האחים המוסלמים" האסלאמיסטית ב-36.6% מהקולות, מפלגת א-נור האסלאמיסטית הסלפית הקיצונית זכתה בכ-24.4% מהקולות, מפלגת אל-וסט האסלאמית המתונה יחסית קיבלה כ-4.3% מהקולות, רשימת מפלגות הגוש הליברלי במצרים זכו בכ-13.3% מהקולות ומפלגת אל-ופד הליברלית קיבלה כ-7% מהקולות. סבב זה נערך עבור כ-30% ממושבי הפרלמנט, שמספרם הכולל הוא 498, ואחריו נערכו עוד שני סיבובי בחירות, בהם התמודדו הן מפלגות והן מתמודדים עצמאיים (שחלקם גם זוהו באופן בלתי רשמי עם מפלגות שונות)[20].
2012
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – הבחירות לנשיאות מצרים (2012)
בינואר 2012 הסתיימו שלושת סבבי הבחירות לבית התחתון של הפרלמנט המצרי, כשהמחנה האסלאמיסטי של האחים המוסלמים זכה בכשלושה רבעים מהקולות[21].
ב-25 בינואר 2012 התאספו מפגינים רבים בכיכר תחריר לציון שנה להפיכה, בהם שטענו שהיא טרם הסתיימה, כי יש לבטל את השלטון בפועל של המועצה העליונה במצרים[22].
ב-28 בינואר 2012 כתב הנשיא המודח חוסני מובארכ מכתבים למנהיגי העולם הערבי, מדינות אירופה וארצות הברית, בהם ביקש שיסייעו לו שלא לקבל עונש מוות במשפטו[23].
ב-2 ביוני 2012 גזר בית המשפט העליון בקהיר עונש מאסר עולם על מובארכ בשל מעורבותו בדיכוי המהומות[24]. שר הפנים המצרי בממשל מובארכ נידון גם הוא למאסר עולם, ושני בניו של מובארכ, עלאא וגמאל מובארכ, זוכו מאשמה. בעקבות גזר הדין פרצו הפגנות ועימותים אלימים בכיכר תחריר שבקהיר, בין תומכי מובארכ למתנגדיו, שקראו להטיל עליו עונש מוות.
ב-16 וב-17 ביוני 2012 התקיים סבב הבחירות השני לנשיאות מצרים. שני המתמודדים לנשיאות היו אחמד שפיק, חילוני שכיהן כראש הממשלה בתקופת ממשל מובארכ; ומוחמד מורסי, מוסלמי אדוק מתנועת האחים המוסלמים. מורסי זכה ב-52% מהקולות וניצח בבחירות[25]. ב-30 ביוני 2012 הושבע לנשיא.
הדחת ראשי המועצה הצבאית העליונה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מאז אימצה המועצה העליונה של הכוחות המזוינים חוקה זמנית (החוקה הזמנית של מצרים, 2011 [באנגלית]), ב-30 במרץ 2011, לא נקבעה חוקה חדשה, סמכויותיו של הנשיא המכהן לא היו ברורות, והמועצה הצבאית העליונה שמרה לעצמה כוח פוליטי רב ובייחוד את השליטה בצבא ואת היכולת להכריז על מלחמה ובכך לקבוע את יחסי החוץ של מצרים.
בתחילת אוגוסט 2012, בעקבות מתקפת הטרור במפגש הגבולות ישראל-מצרים-רצועת עזה הדיח מורסי את ראש המודיעין המצרי, מוראד מוואפי, שהיה האחראי מטעם המצרים על המשא ומתן לשחרור גלעד שליט ובעל קשרים טובים עם ישראל. מורסי מינה את סגנו של מוואפי, מוחמד ראפת שחאתה, לתפקיד ראש המודיעין[26]. כמו כן, הדיח מורסי מתפקידם את מושל צפון סיני ואת ראש המשמר הנשיאותי. ב-12 באוגוסט 2012, הדיח מורסי את ראש המועצה הצבאית העליונה ושר ההגנה, מוחמד חוסיין טנטאווי, ששימש איש הקשר בין ישראל למצרים לאחר קריסת מממשל מובארכ; סגן ראש המועצה הצבאית העליונה וראש המטה הכללי סאמי ענאן; מפקד חיל האוויר, הגנרל ריזא עבד אל-מגיד; מפקד ההגנה האווירית, הגנרל עבד אל-עזיז סיף א-דין; ומפקד חיל הים, הגנרל מהאב מוחמד נאמש. לתפקיד סגן נשיא מצרים, שמובארכ לא אייש בתקופת נשיאותו, מינה מורסי את השופט לשעבר, מחמוד מוחמד מאקי. מורסי מינה את עבד אל-פתאח סיסי (שהיה ראש המודיעין הצבאי) לשר ההגנה ולראש המועצה הצבאית העליונה; את הגנרל סידקי סובחי לרמטכ"ל ולסגן ראש המועצה הצבאית; ואת הגנרל מוחמד אל עאסר לסגן שר ההגנה.
בנוסף, פרסם מורסי צו נשיאותי, שביטל את "ההצהרה החוקתית המשלימה". הצהרה זו נקבעה על ידי המועצה הצבאית העליונה ביוני 2012, הפקיעה מנשיא מצרים סמכויות ביטחוניות ומדיניות, ולפיכך לא יכול היה מורסי להדיח או למנות אישים לתפקידים בצבא. בעקבות ביטולה, הורחבו סמכויותיו והתאפשרו גם ההדחות והמינויים שביצע. לפי הצו הנשיאותי שפרסם, יהיה מורסי בעל הסמכות הבלעדית בכל נושאי הביטחון, מדיניות הפנים, יחסי החוץ, אישור התקציב ויישומו, עד לפרסום החוקה החדשה של מצרים. מורסי לקח לידיו גם את הסמכות לבחור את האישים אשר יהיו בוועדה שתנסח את החוקה החדשה, ובכך למעשה יוכל לקבוע ולהשפיע על תוכנה.
בנאום במסגד אל-אזהר בפני אנשי דת מוסלמים בכירים במצרים, אמר מורסי שמטרתו היא "טובת העם והאומה" ו"שימור הישגי המהפכה". בתגובה לצעדים, הודיעו בכירי האחים המוסלמים והמפלגות הסלפיות כי "טנטאווי וענאן, כמו בכירים אחרים במערכת הביטחון המצרית, היו גרורות של המשטר הישן שתמכו בשיתוף פעולה עם האויב הציוני". תנועת האחים המוסלמים קראה לציבור לצאת לרחובות ולהפגין תמיכה בצעדי הנשיא והדגישה בהודעתה, כי "מאחורי הנשיא יש גברים שיגנו עליו". בעקבות הקריאה יצאו מאות להפגין מול ארמון הנשיאות בקהיר, כאשר בד בבד, בכיכר "נאצר" הפגינו אחרים נגד מורסי וקראו להפיל את שלטון האחים המוסלמים[27].
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ההפיכה במצרים (2013)
- כיכר תחריר
- תנועת הנוער של ה-6 באפריל
- מהומות הלחם
- ואיל רונים
- האביב הערבי
- נשים באביב הערבי במצרים
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אלי פודה ולימור לביא, "מצרים: האמנם מהפכה?", בתוך: אלי פודה, און וינקלר (עורכים), הגל השלישי: מחאה ומהפכה במזרח התיכון, הוצאת כרמל, 2017, עמ' 79–106.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מהומות במצרים, באתר הארץ, 30 בינואר 2011
- מצרים על סף הפיכה, באתר ynet(הקישור אינו פעיל, 22.2.2020)
- ריאיון עם ואיל רונים, מנהל גוגל מצרים (בערבית)
- רועי סמיוני ויונתן ובר, ג' זה גמאל: מילון המהפכה המצרית, באתר ynet, 13 בפברואר 2011
- בועז ביסמוט, המהפכה המצרית השנייה: מדחי אל דחי, באתר ישראל היום, 25 בנובמבר 2011
- דני אורבך, לעיני יריבי אסד. הנדון: המדריך למהפכה מוצלחת, באתר ynet, 25 בנובמבר 2011
- יונתן גונן, איסלאמית עם שיוויון לנשים. זו מצרים החדשה?, באתר ynet, 10 באוקטובר 2012
- יונתן גונן, דור תחריר מציג: כך איבדנו אמון בגנרלים, באתר nana10, 23 בנובמבר 2011(הקישור אינו פעיל, 22.2.2020)
- המהפכה במצרים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ רויטרס, ועדת החקירה המצרית: לפחות 846 בני אדם נהרגו בהפיכה, באתר ynet, 19 באפריל 2011
- ^ רועי קייס, צבא מצרים: למורסי יש 48 שעות לפתור המשבר, באתר ynet, 1 ביולי 2013
- ^ איתי חימיניס, "טראמפ מול א-סיסי: הזדמנות לתיקון טעויות", השילוח, 5, יולי 2017
- ^ Mohamed ElBaradei: The Return of the Challenger
- ^ יצחק בן-חורין, אובמה למובארק: "עליך ליצוק תוכן בהבטחותיך", באתר ynet, 29 בינואר 2011
אובמה: "מצרים זקוקה למעבר ממשל הדרגתי", וואלה!, 31 בינואר 2011
יצחק בן-חורין, אובמה לא מרפה ממובארק: התחל העברת השלטון, באתר כלכליסט, 5 בפברואר 2011 - ^ רועי נחמיאס, מנהיג "האחים המוסלמים": מובארק, צא ממצרים!, באתר ynet, 29 בינואר 2011
- ^ מה חדש? תקציר ידיעות מהמזה"ת 31.1.2011, באתר ממרי
- ^ אייל להמן, מהפכת אל-ג'זירה הראשונה: המלחמה על השלט, באתר ynet, 31 בינואר 2011
- ^ אבי יששכרוף, ברק רביד, הופסקה אספקת הגז ממצרים לישראל, באתר הארץ, 5 בפברואר 2011
- ^ רועי נחמיאס, מתקפלים: בכירי מפלגת השלטון וגמאל התפטרו, באתר ynet, 5 בפברואר 2011
- ^ סוכנויות הידיעות, מצרים: ועדה תפעל לשנות את החוקה, באתר nrg, 6 בפברואר 2011
- ^ אבי יששכרוף, נשיא מצרים חוסני מובארכ התפטר מתפקידו, באתר הארץ, 12 בפברואר 2011.
- ^ מצרים: שר החוץ התפטר מתפקידו אחרי כחודש, באתר ynet, 17 ביולי 2011
- ^ ניר יהב, היסטוריה במצרים: נפתח משפטו של חוסני מובארק, באתר וואלה, 3 באוגוסט 2011
- ^ רונן מדזיני ורועי נחמיאס, כאוס בקהיר: מפגינים פרצו לשגרירות ישראל, באתר ynet, 10 בספטמבר 2011
- ^ ניר יהב, הפגנה אלימה של הקופטים במצרים: 24 נהרגו, באתר וואלה, 10 באוקטובר 2011
- ^ ניר יהב, מצרים: הממשלה הגישה התפטרותה עקב חידוש המהומות, באתר וואלה, 21 בנובמבר 2011
- ^ בועז ביסמוט, דמוקרטיה עם רעלה, ישראל היום, 24 בנובמבר 2011
- ^ הפגנה תמיכה בצבא בקהיר: "שינוי לוקח זמן", באתר ynet, 25 בנובמבר 2011
- ^ דניאל סיריוטי, שלמה צזנה וגדי גולן,תוצאות האמת במצרים: 65% למפלגות האסלאם, ישראל היום, 4 בדצמבר 2011
- ^ ניר יהב, עכשיו זאת עובדה: המחנה האיסלמי כבש את מצרים, באתר וואלה, 13 בינואר 2012
- ^ כיכר תחריר, שנה למהפכה: "כלום לא השתנה", באתר וואלה, 25 בינואר 2012
- ^ ניר יהב, מובארק למנהיגי העולם: "הצילו אותי מחבל התלייה", באתר וואלה, 28 בינואר 2012
- ^ ניר יהב, מאסר עולם לנשיא מצרים המודח חוסני מובארק, באתר וואלה, 2 ביוני 2012
- ^ ניר יהב, מוחמד מורסי מהאחים המוסלמים נבחר לנשיא מצרים, באתר וואלה, 24 ביוני 2012
- ^ מורסי הדיח את צמרת הצבא, ישראל היום, 12 באוגוסט 2012
- ^ דניאל סיריוטי, מהפכת מורסי, ישראל היום, 13 באוגוסט 2012
| האביב הערבי | ||
|---|---|---|
|
