התקופה המוסלמית המוקדמת בארץ ישראל
| היסטוריה של ארץ ישראל |
 |
| לוח התקופות בארץ ישראל |
התקופה הערבית הקדומה בארץ ישראל (מכונה גם התקופה המוסלמית הקדומה[1]) תחילתה בשנת 638, כאשר האימפריה הביזנטית ששלטה בארץ ישראל נחלה תבוסות צבאיות קשות. השבטים הערבים שפשטו מחג'אז לארץ ישראל וסוריה בהנהגת החליפים אבו בכר ועומר הכריעו את החילות הביזנטיים לבסוף בשנת 641.
הכיבוש והשלטון הערבי בארץ ישראל נמשכו 458 שנים, עד לנפילת ירושלים בידי הצלבנים בשנת 1099, לאחר מצור בן חמישה חודשים. שלשה ימים טבחו הצלבנים בערבים וביהודים תושבי ירושלים. בכך הסתיימה התקופה הערבית הקדומה.
השלטון בזמן התקופה הערבית נחלק בין בית אומיה, בית עבאס, הסלג'וקים וכן הפאטימים וכן שושלות טורקיות קצרות יותר (שושלת טולון והשושלת האיח'שידית). התקופה המוסלמית השנייה החלה עם כיבוש ירושלים בשנת 1187 על ידי צלאח א-דין, אשר התיר לחיל המצב הצלבני לעזוב את העיר ללא פגע, בניגוד לטבח שהצלבנים עשו בעת כיבוש העיר. התקופה הסתיימה עם נפילת ירושלים לידי הממלוכים בשנת 1260.
כיבוש הארץ
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – הכיבוש הערבי של ארץ ישראל
הכיבוש הערבי של ארץ ישראל התרחש במאה השביעית, לאחר שכוח חדש הופיע על במת ההיסטוריה של המזרח התיכון: דת האסלאם. לאחר התבססות בחצי האי ערב פנו יורשיו של הנביא מוחמד, הידועים בשם "ראשידון", נגד האימפריה הביזנטית ויריבתה הוותיקה האימפריה הסאסאנית. במהלך המחצית השנייה של המאה ה-7 כבשו המוסלמים את כל אזור הלבנט בסדרת מהלומות מהירות, חדרו לאסיה הקטנה ויצרו את האימפריה המוסלמית.
הצבאות המוסלמים בחרו את ארץ ישראל כאזור העימות עם צבא האימפריה הביזנטית והחל משנת 630 פשטו גדודים ערבים-מוסלמים על אזורי הספר והתנגשו עם חיל המצב הביזנטי. כישלונות ראשונים לא ריפו את ידי הפולשים והצלחות מקומיות הגבירו את נחישותם. סדרת קרבות, ששיאה הגיע בניצחון מכריע בקרב הירמוך, הביאה להתמוטטות המערך הביזנטי, לכיבוש כל ארץ ישראל ולפתיחת השערים לכיבוש מצרים מדרום וארמניה מצפון.
היכולת של האימפריה והמערכת הצבאית הביזנטית לעצור את הפלישה הייתה מוגבלת ביותר ולא זכתה לתמיכה של האוכלוסייה המקומית, לפיכך התמוטט מערך ההגנה הביזנטי בקלות יחסית ואפשר לצבאות מוסלמים להשתלט על סוריה ועל ארץ-ישראל.[2] התמונה הכוללת מציגה מציאות מורכבת. המאה ה-6 והמאה ה-7 היו תקופות קשות בתולדות הסהר הפורה. סדרה של אסונות טבע באזור - רעידות אדמה, מגפות ומלחמות בלתי פוסקות, הביאו למשבר כלכלי ולירידה ניכרת בגודל האוכלוסייה. האימפריה הביזנטית, שלכאורה החזירה לעצמה את נכסיה במזרח התיכון לאחר ניצחונה על האימפריה הסאסאנית בשנת 627, לא הייתה במצב טוב יותר. בשנת 631 ערך הקיסר הרקליוס מסע צליינות מפואר לירושלים ונכנס לעיר דרך שער הרחמים, כצליין - ברגליים יחפות. ואולם, זמן קצר לאחר מכן הידרדר מצבו של הקיסר והוא סבל ממחלה לא ידועה שהביאה לבסוף למותו. במקביל הידרדר מצבו הנפשי בתהליך איטי, שלכאורה שיקף את מצבה הקשה של האימפריה כולה.[3]
המקורות הערביים הקדומים חלוקים ביניהם על פרטים רבים הנוגעים לסדרת הקרבות ומהלך כיבוש הלבנט על ידי הצבאות המוסלמיים, התאריכים, הנפשות הפועלות ומקומם המקורב של האירועים משתנים ממקור למקור. ההיסטוריה המבולבלת והמעורפלת נתגבשה בכרוניקות שנתחברו במרוצת המאה התשיעית על בסיס סיפורים שמקורם במחצית השנייה של המאה השמינית - כחמישה דורות לאחר המאורעות עצמם. במשך הזמן הארוך הזה נתערבבו מסורות אלו באלו, פרטים נשכחו ואת מקומם תפסו סיפורי גבורה מן הרפרטואר הרומנטי של מלחמות השבטים הערביים ויצירת נרטיב המציג את הצבאות הביזנטיים בקנה מידה אדיר ממדים ואת הניצחון המוסלמי כהוכחה ניצחת לכך שהאסלאם היא דת אמת והמאמינים בה זוכים לתמיכתו של האל.
מסקירה של המקורות הערביים ומקריאה של תיאורי הקרבות המפורטים בהם, מתברר כי ברוב המקרים לא נתקלו הכוחות הערביים שפלשו לסוריה בהתנגדות של ממש. מהתיאורים של כיבוש מרכזי השלטון העירוניים עולה תמונה ברורה כי הערים המרכזיות בארץ ישראל ובסוריה נכבשו ללא מצור וללא קרב אלא במשא-ומתן קצר יחסית שהסתיים בחתימת הסכמי כניעה (הסכם צלח) על פי עקרונות תנאי עומר. כיבוש ירושלים וקיסריה מתואר על ידי החוקר משה שרון כסיפורים אגדתיים ורוב רובו של המערך העירוני של סוריה עבר לידי הערבים ללא קרב. קיסריה נכנעה, כמו ירושלים, לאחר שהפסיקה לתפקד כמרכז האדמיניסטרציה הביזנטית בארץ-ישראל, וכשהתברר לקובעי המדיניות הביזנטים שאין עוד טעם להגן עליה, משעה שעברה כבר סוריה כולה לידי הכובשים.[4] תהליך זה קיבל משנה תוקף מאחר שבראש סדר העדיפויות הצבאיות של הקיסרות הביזנטית היה הדיפת האיום מצד שבטים סלאבים על המחוזות הצפון-מערביים של האימפריה בסדרת מבצרי הדנובה.
על אף שהאוכלוסייה של האימפריה הביזנטית הייתה נוצרית, היה בתוכה קרע גדול. מרבית האוכלוסייה באימפריה השתייכה לזרם הנצרות האורתודוקסית ואילו מיעוטה העדיפה את המונופיזיטיזם. מונופיזיטיזם הוכרז כמינות על ידי ועידת כלקדון בשנת 451, וקרע זה לא אוחה מעולם. כתוצאה מכך, לא ששה האוכלוסייה המקומית במזרח לסייע לממשל המרכזי להדוף את הפולשים. חוסר שביעות הרצון של האוכלוסייה הנוצרית המקומית, ביחד עם חולשה צבאית וכלכלית, היו בעוכרי המאמץ הביזנטי להדוף את הפולשים המוסלמים. על הקרע הזה יש להוסיף את העובדה שלא נמצאה בסביבות הערים מערכת הגנה של ממש אשר ייצגה את עוצמתה הצבאית של הקיסרות, והעובדה שלא נמצאו יחידות צבא סדירות שפעלו לבלום את התקדמותם של הפולשים, אשר במשך חודשים רבים עשו בעבר הירדן וארץ-ישראל כבתוך שלהם. כתוצאה מכך, בחרה רוב האוכלוסייה בכניעה לכוחות המוסלמיים, חלקם פתחו את שערי עריהם ומבצריהם מרצונם וחלקם לאחר מצור סמלי קצר. על פי התיאורים של היסטוריונים בני התקופה איש מהתושבים לא יצא מגדרו לגלות התנגדות מתוך חומות המבצרים. התנגדות ממושכת הייתה מעשית והגיונית רק אם הייתה תקווה כי המצור יוסר על ידי הצבא הקיסרי, אך משנערכו מספר קרבות, מוגבלים בהיקפם ככל שיהיו, שהסתיימו בניצחון הצבא המוסלמי, לא היה כל טעם מצד המקומיים להסתכן במערכות מצור ממושכות. המוסלמים הקלו על החלטה זו על ידי כך שתהליך הכיבוש נעשה ללא פגיעה במערכות הכלכליות והמנהלתיות וללא פגיעה במרקם החברתי של המחוזות הכבושים.[5]
סדרי השלטון
[עריכת קוד מקור | עריכה]החלוקה המנהלית של ארץ ישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר כיבוש הארץ חילקו הערבים את הארץ לנפות הבאות:
- חג'ז אלאורדון (נפת אלאורדון; נפת ירדן)
- חג'ז פילסטין (נפת פלסטין)
חלוקתה של ארץ ישראל לנפּות ומחוזות בימי השלטון הערבי הייתה לרוב העתקת חלוקת הנפות והמחוזות מן הרומאים והביזנטים. הנפה שהרומאים והביזנטים כינו "פלשתינה פרימה", שהכילה את ממלכת יהודה, מישור החוף וחלק משומרון אשר בירתה הייתה קיסריה היא כעת הנפה פילסטין, שבירתה הייתה בתחילה לוד והועתקה לאחר מכן לרמלה. הנפה אשר כונתה בפי הרומאים והביזנטים "פלשתינה סקונדה", שהכילה בתוכה את הגליל, הכנרת וחלקים מבקעת הירדן ובירתה הייתה בית שאן היא כעת הנפה אלאורדון, אשר בירתה טבריה. בתחילה הערבים חילקו את הארץ לנפה נוספת, שהכילה את דרום הארץ, אך נפה זו התפרקה ועברה לחסותה המנהלית של נפת פילסטין.
בדורות הראשונים של הכיבוש הערבי כל הנפות חולקו למחוזות. בין המחוזות של נפת פילסטין ניתן למצוא את ירושלים, רמלה, יפו, קיסריה, יבנה, לוד, אשקלון, עזה ועוד. בנפת אלאורדון ניתן למצוא מחוזות כמו טבריה, בית שאן, ציפורי, עכו ועוד.
במאה ה-10 התרחב שטחו של "ג'ונד פלסטין" עד עמאן ומפרץ אילת.[6]
שלטון מקומי
[עריכת קוד מקור | עריכה]מבחינה מנהלתית השלטון בערים נותר תחת אותו מבנה שהיה קיים בתקופה ביזנטית. ענייניה של העיר לא נוהלו בידי גוף עירוני מוניציפלי כלשהו, אך ישבו בה נציגי השלטון המרכזי ובמיוחד המפקחים על השווקים. מוסד החוק היחיד והחשוב, שקיים מידה של ביטחון בערים, היה הקאדי, השופט, שמונה על ידי השלטון המרכזי.[7] לאורך כל תקופת השלטון המוסלמי לא נתקיימה בו אוטונומיה עירונית והעיר הייתה קשורה בטבורה לשלטון המרכזי. הואיל וכך, היא הייתה תלויה במשאבים שהוא הקצה לה ולא התפתחה בכוחות עצמה. המוסלמים היו סובלניים בקשר לפולחן יהודי ונוצרי ועיקר עניינם היה בנוגע לתשלומי המיסים.[8]
רשויות השלטון
[עריכת קוד מקור | עריכה]בראש המערכת השלטונית המקומית בארץ ישראל עמד הקאדי בתקופה המוסלמית המוקדמת הם מונו על ידי הח'ליפים ונהנו מסמכות מלאה; ניתן היה לערער על החלטותיהם רק בפני הח'ליפה או מושלי הפרובינציות. בראש הקאדים היה ממונה הקאדי אל-קודאת, זקן השופטים. הוא היה ממונה על כל המערכת המשפטית, ותפקידיו העיקריים: לפקח על תקינות עבודתם של הקאדים, ובדיקת כישורים מקצועיים של מועמדים לתפקיד. לצד הקאדים פעלו יועצים ובראשם השוהוד, עדים, תפקידם היה לפקח על תקינות ההליכים המשפטיים. העדויות בבית המשפט נכתבו על טפסים מיוחדים שנקראים שורוט, ומסמכים אלו נשמרו בבית המשפט. מערכת המשפט האסלאמית הייתה אחד המוסדות הגבוהים והחזקים שיצר האסלאם.
תחת הקאדים התקיימה מערכת אכיפה בעלת מספר תפקידים מוגדרים:
- שורטה (משטרה) - תפקידה היה לאכוף את פסקי הדין של הקאדים ולמנוע פשעים.
- מוחתסִב (מפקח) - בתקופת בית אומיה פיקח המפקח על השווקים ועל המסחר המקומי. בתקופת בית עבאס רוב האוכלוסייה באימפריה כבר הייתה מוסלמית, לכן הורחבו סמכויותיו. המפקח היה צריך להיות מוסלמי, ותפקידו היה לדאוג לקיום סגנון חיים אסלאמי לא רק בשווקים אלא בחיי הציבור בכללותם, לדוגמה, שאנשים יבואו לתפילה בזמן, שגברים ונשים יתנהגו בצורה נאותה, ושהתושבים שאינם מוסלמים יקבלו את המגבלות עליהם. המוחתסב מונה על ידי הח'ליפה או מושל הפרובינציה ולא הייתה בחירה לתפקיד זה. בערים הגדולות היו עוזרים הכפופים לו.
- מזאלם - תפקידם היה למנוע עוולות ומעשי עושק בקרב פשוטי העם מצד בעלי השררה, השליט ופקידיו. זהו מוסד שיפוטי נוסף שפעל לצד הקאדים.
היסטוריה של התקופה המוסלמית המוקדמת
[עריכת קוד מקור | עריכה]בעקבות הכיבוש הערבי החלה תנועת הגירה גדולה של ערבים לארץ ישראל. בעקבותיה, פרצו התנגשויות שונות עם האוכלוסייה המקומית היהודית בעיקר. [דרוש מקור]
תחת שלטון בית אומיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – בית אומיה
לאחר כיבוש ארץ ישראל מתמעטות הידיעות ההיסטוריות על הארץ. הכיבוש לא היה כרוך במהפכות מיידיות בחיי תושבי הארץ. הכובשים החדשים, נעדרי ידע וניסיון במנהל, הותירו על כנן את המסגרות הקיימות ושפת המנהל המשיכה להיות יוונית. בשנת 658 התחוללה רעידת אדמה שהחריבה מבנים וביצורים. באותה שנה נפגשו בירושלים מועאויה בן אבו ספיאן המפקד העליון של הצבא המוסלמי בארץ ישראל וסוריה ומושל מצרים עמר בן עאץ. הצמד כרת ברית שכוונה כנגד הח'ליף עלי בן אבי טאלב, במהלך מלחמת הכל בכל שהתחוללה בעולם המוסלמי נוצרה שושלת הח'ליפות של בית אומיה שקבעה את מרכזה בדמשק. מועאויה אף נשא את שבועת האמונים (ה"ביעה") בשנת 660 בירושלים, והוכתר באופן רשמי כח'ליף של האימפריה המוסלמית על ידי כל העולם המוסלמי בשנת 661.
האתגר הגדול הראשון של בית אומיה הייתה ההתקוממות של בני שבט זובייר בראשות עבדאללה אבן א-זובייר, השבט הערבי שישב בארץ - שבט גד'אם תמך במורדים וגם לאחר דיכוי המרד המשיכו הרוחות לסעור. מעמדה של ירושלים השתנה לטובה עם התבססות שלטון בית אומיה, הח'ליף עבד אל מאליכ אבן מרואן. תקופה זו ידועה כתקופת פריחה במהלכה שופרו התשתיות בירושלים ודרכים לעיר נסללו, אך עיקר השינוי ניכר בעיר עצמה. המבנה העיקרי שהוקם הוא כיפת הסלע שבנייתה החלה בשנת 688 והושלמה שלוש שנים לאחר מכן. במחקר האסלאם רווחה הדעה כי מבנה מפואר זה נבנה במטרה לשמש כמתחרה ולהפחית מחשיבות המקומות הקדושים בחצי האי הערבי - מכה ומדינה ולקרב את מרכז הכובד של פולחן האסלאם לדמשק, אך במחקרים מודרניים כדוגמת מחקרו של שלמה דב גויטיין התבססה הדעה כי כיפת הסלע הוקמה כתחרות וכנגד מבני הדת הנוצריים בירושלים ובראשם - כנסיית הקבר.[9] לאחר מכן ב-705 נבנה מסגד אל-אקצא על ידי עבד אל-מלכ (יש הסוברים שהבונה היה בנו וליד הראשון), וכן נבנתה קריית השלטון האומאית ממערב ומדרום להר הבית על ידי וליד הראשון.
ייסוד העיר רמלה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בראשית המאה ה-8, ייסד מושל ג'נד פלסטין סולימאן אבן עבד אל-מלכ מבית אומיה, שנעשה לאחר מכן לח'ליף, את העיר רמלה כעיר הבירה של הג'נד. עיר זו היא היחידה שנוסדה על ידי המוסלמים בארץ ישראל. מקור שמה של העיר – "מדינת אל רמל", שתרגומו "עיר החולות" (مدينة ألرملة), משום שנבנתה על דיונות חול (רמל رمل בערבית).[10] מניתוח תיאורי העיר במקורות נראה שהייתה זו עיר מתוכננת היטב, ועד כמה שניתן לשפוט מן הכתובים ומחפירות ארכאולוגיות, עלתה רמלה בגודלה, פארה ומורכבותה העירונית על כל המפעלים האחרים של בית אומיה. הקמתה הייתה כרוכה בהוצאת הון עתק (למפקח על ההוצאות הכספיות מונה נוצרי מהעיר הסמוכה, לוד, בשם בטריק בן אַ-נכּא[11]). מתיאורי עדי ראייה, נראה שלבנייתה נקראו מיטב האדריכלים, המהנדסים ורבי הבנאים בני הדור. קשה להניח שניתן היה לאסוף את האמצעים ואת בעלי הידע הנדרשים, ללא תמיכת השלטון המרכזי. ימיו של אל וליד, אחיו של סלימאן ושליט עולם האסלאם באותן שנים, הצטיינו בתנופת בנייה עצומה. נראה שהקמת רמלה הייתה אחת מיוזמות רבות היקף אלה, ובמובנים רבים הייתה היא גולת הכותרת שלהן.
בסופו של דבר, התלכדו תומכי עלי (שיעת עלי, הסיעה של עלי) עם בית עבאס (ענף מבית האשם) והצליחו למגר את השלטון האומיי במזרח בשנת 750, בקרב הזב, בו נרצחו מרבית בני השבט בידי העבאסים, ובית עבאס הפך לשושלת הח'ליפים החדשה.
ביצור חופי ארץ ישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]על רקע העליונות הימית הביזנטית ועל מנת לשמור על יציבות השלטון של בית אומיה יזמו החליפים בניה של מבצרים וערי מבצר (רבאט) לאורך חופי הלבאנט במטרה להגן על חופי האימפריה מפלישה מבחוץ, איום על יציבות השלטון מגורמים שמתוך האימפריה ואבטחת נתיבי המסחר.[12]
לאורך חופי ישראל ביצרו האמיים ערי נמל קדומות ובהן חיפה (קצר חיפא), עכו (עכא) אשקלון (עסקלאן), יפו (יאפא) ארסוף וקיסריה במקומות אלו יושבו חיילות מצב ויחידות פרשים והן הוקפו ברשת של מצדים ששימשו לתצפית והתראה. בין ערי המבצר נבנו מצודות מחוץ לתחום העירוני, ביצורים אלו כללו מתחם מוקף חומה ומגדלים מעוגלים שער מרכזי המוגן על ידי מגדלים חצי עגולים. במתחם המבוצר היו מחסנים לנשק וסחורות אורוות ומגורים ובמרכז מאגרי מים ושטחים ציבוריים. המבצרים בשטח ארץ ישראל כללו את אשדוד ים, יבנה-ים וכפר לאם.
מערכת ביצורים זו אוכלסה בשלב מוקדם יחסית על ידי חילות מצב נאמנים שכונו מראבטון והם שבטים ערבים שחדרו אל תוך ארץ ישראל בעקבות ההתפשטות המוסלמית ובחלקם שכירי חרב, אנשי דת ובעונת ההפלגות מאמצע חודש מרץ לחודש דצמבר הוצבו כחיל מצב גם מתנדבים וחיילים מקבוצות שונות ממוצא לא ערבי כגון פרסים, הודים ועמים אחרים שהועברו מרחבי האימפריה לאכלס אזורים בעלי חשיבות אסטרטגית.[13]
תחת שלטון בית עבאס
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – בית עבאס
בעקבות כיבוש ארץ ישראל בידי העבאסים ירד מעמדה עם העברת המרכז השלטוני לבגדאד. האוכלוסייה בארץ ישראל לא קיבלה את השליטים העבאסיים באהדה. מקורות שונים מספרים על עשרות מקרי רצח של חיילים מבית עבאס, וכתגובה, נקטו מושלי הארץ העבאסיים צעדים שונים כדי לחסל את ההתנגדות אליהם. ח'ליפים מבית עבאס - בעיקר הראשונים שבהם - נהגו לבקר בארץ ישראל בדרכם למכה. הח'ליף אל מנצור, הח'ליף השני לבית עבאס, ביקר בארץ ישראל בשנת 758 ושוב 771. בימיו של הח'ליף פרץ מרד בארץ ישראל, ודוכא. לא ידועים פרטים רבים על מרד זה. בשנת 800 פרץ מרד נוסף בארץ ישראל, שבראשו עמד יהודי בשם יחיה בן ירמיהו (או יחיה בן ארמייה), וסגניו היו שני ערבים-מוסלמים, נאמני בית אומיה, שנעלם כמעט כליל. מושל דמשק נלחם במורדים וניצחם. משתפי הפעולה המוסלמים קיבלו חנינה, ואילו היהודי הוצא להורג בידי שוביו.
בימי הח'ליף הארון א-רשיד הח'ליף העבאסי החמישי נוצרו החל משנת 797 קשרים בין הח'ליפות לבין הקיסר קרל הגדול. בשנת 798 יצאה משלחת מארמון המלך שבעיר אאכן, אל ארמון הח'ליף בבגדאד, במשלחת שני אצילים - לאנטפריד וסיגיסמונד, ועמם יצחק בן יעקב (יצחק היהודי), משימתם של השליחים הייתה להציע ברית מכוונת נגד בית אומיה השולטים בספרד והכרה באפוטרופסות של קרל הגדול על הנוצרים בארץ הקודש. עם הכתרתו של קרל לקיסר האימפריה הרומית הקדושה בשנת 800, יצאה המשלחת חזרה מירושלים ולאחר תלאות הביא יצחק היהודי, היחיד ששרד מהמשלחת המקורית לקיסר מתנות - מפתח של כנסיית הקבר ודגל של העיר. קשרים בילטרליים אלו איפשרו לקרל ליזום בנייה רחבת היקף בירושלים ובמהלכה נבנו מנזרים, אכסניה, ספרייה ושוק. הקיסר רכש שטחי קרקע בעמק יהושפט והכנסות משטחים אלו מימנו את פעילות מוסדות הדת והצדקה.[14]
בסוף העשור הראשון של המאה ה-9 שוב החלו מהומות ומרידות. ראשית, בשנת 807 פרץ מרד בדרום ארץ ישראל, כנראה בגלל נטל המיסים הכבד. במרד התאחדו הנוצרים, יהודים וערבים מוסלמים נגד השלטון העבאסי, מרד זה דוכא בידי צבא עבאסי מבגדאד ותגבורת שהובאה ממצרים. בשנים 809–810 פרץ מרד נוסף, אשר דוכא גם הוא בידי הכוחות העבאסיים, אשר החלו להיחלש בהדרגה עמו. בסוף ימיו של הח'ליף אל-מעתצם, בשנת 842, התחולל בארץ עוד מרד. מרד זה היה הגדול ביותר בכל שורת המרידות שפרצו בארץ ישראל בימי השלטון העבאסי והובל על ידי אדם בשם אבו חרב תמים אללח'מי אלימאני, שכונה בשם "אלמוּברקע". במרד זה לקחו חלק חקלאים מן השבטים הערביים ועובדי האדמה בארץ. אופיו של מרד זה היה אנטי-עבאסי באופן בולט, ועל-פי מנהיג המרד נבע מתוך אידאולוגיה של צדק, יושר וחיי דת. על-פי המקורות השונים, המרד נבע, בנוסף למיסים הגבוהים, מהתנכלותו של מצביא לאשתו של אללח'מי והכאתה; כאשר ראה אללח'מי את סימני המכות, הלך והרג את המצביא. בסיסו היה בהרים שסביב בקעת הירדן, וכנראה החזיק כוח של פחות ממאה אלף איש. כוח צבאי ששלח הח'ליף, לא הצליח לדכא את המרד. אך בעת הזריעה התפזרו תומכיו של אללח'מי ובאוקטובר 842, נתפס אללח'מי והוצא להורג בחנק.
תחת שלטון מצרי
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 878 סיפח אחמד אבן טולון את ארץ ישראל לממלכתו החדשה שמרכזה היה בקהיר. אבן טולון היה מושל במצרים מטעם בית עבאס. אבן טולון פעל על פי הוראות הח'ליף העבסי לדכא מרידה של מושל סוריה (א-שאם) אך לאחר הצלחתו הצבאית סיפח את השטח למצרים והפסיק את תשלומי המיסים לבגדאד.[15]
השלטון המצרי נמשך עד לשנת 905 ובמהלכו נפרדה מצרים מהשפעת הח'ליפות העבסית וארץ ישראל הפכה לאזור קרבות בין שני הכוחות השולטים במזרח התיכון. צבאות עבאסים עברו דרך ירושלים בדרכם למצרים או בדרך לשדה הקרב מול הצבא המצרי. כך נמצאו כתובות מימי הח'ליפים אבו אחמד עלי אל-מכתפי באללה (902-908), ואבו אלפדל ג'עפר אל-מקתדר באללה (908-932) על מבנים בעיר העתיקה בירושלים.
הפאטמים ומלחמת שישים השנים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – השושלת הפאטמית
דמדומי שלטון הח'ליפות העבסית ומיקומה של ארץ ישראל כאזור חיץ הביאו - שוב- את הארץ וירושלים לתוך מלחמת אזרחים ותוהו. את החולשה העבסית ניצלו שבטים מקומיים וכתות מוסלמיות שהשתלטו על מבצרים ברחבי ארץ ישראל, הביזנטים שמעולם לא איבדו את תקוותם להחזיר את שליטתם על הארץ בחשו אף הם בקדירה, כוח נוסף שמצא עצמו נלחם על השפעה ושליטה בארץ ישראל הם שבטים סלג'וקים - טורקמנים משבטי האוע'וז שהיו לוחמים בשירות הח'ליפה ונדדו לתוך סוריה וארץ ישראל בחיפוש אחר תחום שלטון עצמאי. ערב הכיבוש הפאטאמי שלטו בארץ ישראל השושלת האיח'שידית ושלטונם קשה ומושחת. בשנת 966 מושל העיר מחמד בן איסמעיל אלצנאג'י עורר מהומות אנטי נוצריות כנקמה על סירובם להמשיך בתשלום שוחד ודמי חסות. כנסיית הקבר נשדדה והוצתה ובמהומות נהרג הפטריארך של ירושלים. על פי היסטוריונים נוצרים "היהודים אף עלו על המוסלמים במעשי ההרס והחורבן".[16]
בשנת 967 כבשו הקרמטים - כת מוסלמית שנוסדה במאה ה-9 לספירה על ידי מוסלמים פרסים. את ארץ ישראל ובשנת 970 כבשו הפאטמים את ארץ ישראל וסוריה, הנדנדה נמשכה עוד זמן מה וארץ ישראל עברה מיד ליד. את אי היציבות ניצלו הביזנטים שחדרו אל תוך סוריה במטרה להחזיר את שלטונם על ארץ ישראל. במכתב שנשלח לארמניה מספר הקיסר הביזנטי יוחנן צימיסקס לאשוט השלישי האדיב על מסעו הצבאי מחמץ דרומה דרך בעלבכ. על פי התיאור דמשק שילמה לקיסר על מנת שלא יחריב ויכבוש את העיר והוא מינה בה מושל טורקי שהתנצר. המסע המשיך דרומה וטבריה ונצרת פתחו בפניו את שעריהן והוא מינה עליהן מושל מטעמו. על פי המכתב ירושלים ורמלה נכנסו עמו למשא-ומתן על כניעתן בתנאים דומים אך בשלב זה גבר האיום הפאטאמי שצבאם, מחוזק בצי מצרי החזיק בערי החוף המבוצרות. איום זה מנע מהקיסר מלעלות ולכבוש את ירושלים, ונאלץ לחזור לביזנטיון לקדם פני איום פנימי. בשנת 998 הגיעו הביזנטים להסכם עם הפטאמים לפיהם ישרור שלום בין המדינות למשך 7 שנים. על פי ההסכם ישוחררו השבויים, תשוקם כנסיית הקבר, ומעמדם של הנוצרים בירושלים ישופר. ההסכם שהיה לטובת שני הצדדים הוארך מספר פעמים עד שמסיבות לא ברורות עלו היחסים על שרטון והח'ליפה הפטאמי אל-חאכם באמר אללה שנאלץ לעמוד מול תסיסה בתוך מצרים, וצבאו הפנה את הלחץ לכוון הנוצרים והיהודים. מעשי הדיכוי החלו בשנת 1003 וב-1009 הוא הרס את כנסיית הקבר הקדוש בירושלים, ואילץ את נתיניו הנוצרים לענוד צלבי עץ ברוחב ובאורך חצי מטר סביב הצוואר. כמו כן הוגבלה רכיבתם של נוצרים על סוסים לרכיבה על אוכפי עץ ועם רתמות ללא קישוטים ועיטורים.
הריסת כנסיית הקבר ודיכוי הנוצרים יצרה מערבולת חדשה של מלחמת אזרחים שבמהלכה תקפו שבטים ערבים שנהנו מתמיכה נוצרית את מוקדי הכוח הפטאמים. הקרבות נמשכו, בעיקר סביב העיר החשובה בארץ ישראל - רמלה, עד לשנת 1025 שבה עלה צבא פטאמי ממצרים להשקיט את הארץ. בשנת 1073 נכבשו ארץ ישראל וירושלים על ידי גדודים של סלג'וקים שחדרו לארץ מסוריה. הערים המרכזיות נכנעו ללא קרב והטורקמנים השליטו משטר של טרור ומעשים של רצח ושוד היו עניין שכיח, ניסיון התקוממות של תושבי ירושלים בשנת 1077 נכשל והסלג'וקים טבחו בנכבדי ירושלים. רבי שלמה הכהן גאון (השני) כתב פיוט קינה על טבח זה.[17]
ביום 26 באוגוסט 1098 ניצלו הפטאמים את חולשת הסלג'וקים והאיום הברור מצד הצלבנים של מסע הצלב הראשון ולאחר מצור שנמשך כארבעים יום כבשו את העיר מידי שליטיה האחים ספמאן ואילגאזי בני אורתוק. אחיזתם בעיר לא נמשכה זמן רב וביום 15 ביולי 1099 נפלה העיר לידי הצלבנים לאחר מצור של כחודש. כיבוש העיר לווה בטבח מדהים באכזריותו במהלכו הושמדה כליל הקהילה היהודית ומרבית האוכלוסייה המוסלמית. רק חיל המצב הפטאמי ומפקדו הצליחו לחלץ עצמם מהעיר.
כלכלת ארץ ישראל בתקופה המוסלמית המוקדמת
[עריכת קוד מקור | עריכה]עיקר הפעילות הכלכלית התבססה על החקלאות בהתבסס על תשתיות מתקופות קודמות. ארץ ישראל סיפקה את צורכי עצמה בדגנים וייצאה שמן זית, דבלים וצימוקים. בעמק הירדן ובמישור החוף פותחו מטעי קני סוכר. הערבים הכניסו לארץ את הלימון ואת התפוז, וכנראה גם את החושחש.[18] החל מאמצע המאה ה-9 התערער מצב הביטחון בארץ, הושבת הסחר לארצות חוץ ונותר רק המסחר עם הארצות שהיו תחת שלטון ערבי. בנגב הייתה הידרדרות כלכלית עקב הירידה בחשיבותן של שיירות המסחר שעברו בה. רעידות האדמה בארץ בשנים 1016 ו-1033 פגעו אף הן במשק הארץ ישראלי.
חקלאות
[עריכת קוד מקור | עריכה]הגידולים העיקריים שבהם התברכה ארץ ישראל בימי הביניים הם הדגן (בעיקר חיטה ושעורה, אך גם דורה, שיבולת-שועל ובנוסף יבולים הידועים מהעת העתיקה, גפן, זית, תאנים ותמרים. לצד הדגן גידלו גם פירות, ירקות (בעיקר מלפפונים, אבטיחים, מלונים, בצל, שום, חרדל), קטניות (בעיקר פול, אפונה, עדשים, שעועית וחמצה).
אף שהגידולים העיקריים לא השתנו, עברו תמורות רבות על הקרקע הזמינה לחקלאות. בדומה לתקופה המודרנית, חלק ניכר מארץ ישראל היה קשה לעיבוד חקלאי בגלל מיעוט מים.
אזור גידול הדגן העיקרי היה ממזרח לירדן ומצפון מזרח לכנרת, במיוחד סביב הבניאס ובאזור הגליל. אזור זה התברך גם באדמת מרעה משובחת. צפון מזרח הכנרת שימש גם את חקלאי נפת דמשק. תבואה רבה גדלה גם בחלק המערבי של ארץ ישראל, בעיקר בשפלה מקיסריה עד רמלה. במישור החוף הדרומי גדלה התבואה ליד אשקלון ועזה.
המוסלמים הם אלו שככל הנראה הביאו לארץ ישראל את פירות ההדר כגידולים חקלאיים, בראש ובראשונה אלו הם הלימון והתפוז. הלימונים שימשו לא רק לאכילה, אלא גם לתיבול. פרי ההדר גדל בעיקר בחוף, ליד מבצר מונפור וליד בניאס.
תעשייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]תעשיית שמן הזית והסבון
[עריכת קוד מקור | עריכה]הזית הוא אחד הגידולים החשובים בארץ ישראל עוד מהעת העתיקה ושימש בסיס לתעשייה ענפה שהתבססה על מערך בתי בד ששרידים מהם נתגלו בחפירות בכל יישוב, בתי בד אלו שימשו להפקת שמן זית, חומר גלם לקוסמטיקה, מאכל, ואף לצורכי פולחן. עם זאת שיא תעשיית שמן הזית בארץ ישראל היה בתקופה הביזנטית והמחקר הארכאולוגי מצביע על ירידה משמעותית בהפקת השמן בתקופה המוסלמית. תעשיית הסבון הייתה אחת מן התעשיות החשובות ביותר בערי הארץ החל מהתקופה המוסלמית בדרך כלל הייתה זו תעשיית לוואי לייצור שמן הזית, שהופק בבתי הבד השונים ברחבי הארץ. תעשייה זו ניצלה את שארית השמן שנותרה בגפת (בין 2% ל 7%), וזו שימשה גם כחומר בעירה לחימום הדודים בתהליך ייצור הסבון. מתעשייה זו נהנו בעלי בתי הבד ומפיקי הסבון גם יחד.
תעשיית הסוכר
[עריכת קוד מקור | עריכה]תעשייה נוספת ששורשיה הונחו על ידי הכיבוש המוסלמי הייתה תעשיית הסוכר שתחילתה במזרח התיכון בפרס והתפשטה מערבה עם הכיבוש המוסלמי. באותה תנועה התפשט הסוכר אל החוף הדרומי של הים הכספי, אל החופים המזרחיים של הים הפרסי ולכל אורכם של עמקי הפרת והחידקל. אחד ממרכזי ייצור הסוכר החשובים שהתפתחו בפרס היה במחוז אהוואז, והוא השפיע רבות על תעשיית הסוכר בארץ ישראל.
גידול סוכר דרש השקעה כספית גדולה בשל הצורך בבניית מערכות השקיה, וכן כוח אדם רב וידע. תנאים אלה נוצרו כמאה שנה לאחר הכיבוש המוסלמי. האזכורים ההיסטוריים הראשונים לייצור סוכר בארץ ישראל הם מתקופת הכיבוש המוסלמי במאה ה-7. לפחות עד המאה ה-10 לספירה מדובר בייצור סוכר חום ולא מזוקק לאחר המאה העשירית חלה התקדמות בתעשיית הסוכר שהביאה למוצר מוגמר טוב יותר.[19]
תעשיות נוספות
[עריכת קוד מקור | עריכה]מאידך בעקבות גידול האוכלוסייה המוסלמית, שדתם אוסרת עליהם שתיית יין, תעשיית היין הענפה של התקופה הביזנטית שקעה. עם זאת, באזורים שנותרה אוכלוסייה נוצרית משמעותית, למשל בבית לחם, תעשיית היין המשיכה לשגשג. בנוסף לכך, מוסלמים כן גידלו גפנים למאכל, צימוקים ודבס (דבש ענבים).
בנוסף לגפן ולזית גדלו בארץ ישראל תמרים שגדלו בסביבת בית שאן. התמרים שימשו למאכל וגם להפקת סילאן (סירופ תמרים).
בתקופה הערבית התרחשו גם שינויים משמעותיים בתעשיית הטקסטיל. בארץ ישראל הפסיקו לגדל פשתה ועברו לגדל כותנה. תעשיית הטקסטיל התבססה על פשתן (מיובא ממיצרים), כותנה, צמר ומשי. הפסולת מתעשיית הטקסטיל שימשה כחומר גלם לתעשיית הנייר. הערבים הביאו לארץ את טכניקות ייצור הנייר, שעל פי האגדה, למדו אותה משבויים סינים בעיר סמרקנד בשנת 751. עד המאה האחת עשרה הנייר החליף כמעט לחלוטין את הפפירוס, והשימוש בקלף נותר רק לכתיבת סת"ם. אל מוקדסי מזכיר מכירת נייר בטבריה. את גומא הפפירוס שהיו מגדלים באגם החולה, המשיכו לגדל אך כבר לא לייצור פפירוס, אלא עבור ייצור חבלים ומחצלאות.
מסחר
[עריכת קוד מקור | עריכה]השלטון המוסלמי מצא בארץ ישראל מערכת של מסחר ענף שנסמך על רשת של דרכים ששימשו להובלת סחורות לאורך מישור החוף אל מצריים ואל סוריה ונמלים פעילים שספינות סוחר קשרו אותן לנמלים בים התיכון, העיקריים היו צור ובמידה מועטה יותר - עכו ואשקלון. עם התבססות השלטון המוסלמי נותרו קווי מסחר פעילים וההכנסות מפעילות זו היו חלק משמעותי מהפעילות הכלכלית בארץ ישראל, השלטון מימן את פעילותו על ידי הטלת מיסים ומכסים מסוחרים שפרקו והעלו סחורות בנמלים ובמקביל עסקו המושלים המקומיים בעצמם במסחר ימי ויבשתי.
הפעילים ביותר בתחום המסחר הימי היו השליטים הפאטימיים של מצריים שהשקיעו משאבים רבים בטיפוח צי והחזקת ערי הנמל של ארץ ישראל תחת שלטונם. הפאטמיים שמרו על מערכת יחסים מורכבת עם הביזנטיים ולצד מהלכים מלחמתיים כנגד נכסים ביזנטיים לאורך חופי הים התיכון התקיימה מערכת של שיתוף פעולה אזרחי בעיקר בתחום המסחר מערכת מסחרית נוספת הייתה קיימת בין הפאטימיים לבין סוחרים איטלקיים בעיקר מהעיר אמאלפי. מרכז הסחר היה בעיר אלכסנדריה שנקזה אליה את נתיבי המסחר מארץ ישראל ומאפריקה.[20]
גביית המיסים מהלא-מוסלמים
[עריכת קוד מקור | עריכה]המיסים היו אחד מהנושאים העיקריים בכל חוזי הכניעה של היישובים השונים שהערבים כבשו. תשלום מיסים על ידי הכופרים מוזכר עוד בקוראן. ההלכה המוסלמית היותר מאוחרת קבעה שלוש דרגות של תשלום מס הגולגולות (גִ'זיַה), אשר כל לא-מוסלמי בוגר וזכר משלם. הדרגות שנקבעו הן בדרך כלל שלושה-ארבעה דינרים (המטבע הרומי שהשתנה לאחר מכן למטבע ערבי) לעשירים, שני דינרים לאנשים מן מעמד הביניים ודינר אחד לעניים. עם זאת, בתקופה המוקדמת של הכיבוש הערבי נהוג היה להטיל מס בדרגה קבועה על היישוב כולו (ללא חלוקה למס על פי מעמדות). דוגמה לכך אפשר למצוא בירושלים, אשר אופן תשלום זה השתמר עד המאה ה-11 על-פי כתבים מגניזת קהיר. ממכתבו של יהודי אשר חי בירושלים, בשם שלמה הכהן בן יוסף, ראש ישיבת ירושלים בשנת 1025, נראה שהמס השנתי בירושלים היה 100 דינרים, ואין ספק שמס זה היה קבוע עוד מתחילתו של הכיבוש הערבי. באותה העת עדיין לא נוצרה הבחנה ברורה בין מס הגולגולות לבין מס הקרקע. הצבא המוסלמי היה מזכה את אנשי הכפר על תשלומים מיוחדים ששילמו במשך השנה לצבא המוסלמי. רק בימי הח'ליף עומר השני בוטל הנוהג לגבות מן הכפר סכום מס קבוע.
רציפותה של מסורת גביית המיסים בזמן שלטון הביזנטים עדיין ניכר בדור הראשון לאחר כיבוש הארץ על ידי הערבים, לדוגמה בדור הראשון שלאחר הכיבוש מס הגולגולות עדיין כונה אפיקפליון, מס הקרקע עדיין נקרא דימוסיה, במספר תעודות מוזכר תשלום של שישה מטבעות "סולידי", אחד מהמטבעות שרווחו בארץ ישראל בזמן השלטון הביזנטי. רק בתקופה מאוחרת יחסית נוצרה הבחנה ברורה בין מס הקרקע - הח'ראג', לבין מס הגולגולות - הג'זיה. המס ששילמו הכופרים שנבע ממצוות הדת המוסלמית כונה אהל אלד'מה, וכספים אלה נחשבו לכספי קודש. הקאדי הוא זה שהיה ממונה על גביית כספים אלה. והיו חייבים להחזיק ב"אוצר המוסלמי" בנפרד מהמיסים האחרים שהוכנסו לממסד המוסלמי. ההלכה המוסלמית אוסרת כניסה של כופרים למסגדים גם בשביל תשלום המס.
הכנסות ממיסי הלא-מוסלמים, בדינרים
| השנה | נפת פלסטין (דינרים) |
נפת אלאורדון (דינרים) |
סה"כ (דינרים) |
|---|---|---|---|
| 670 | 450,000 | 180,000 | 630,000 |
| 780 | 310,000[21] | 79,000 | 407,000 |
| 820 | 195,000 | 109,000 | 304,000 |
| 840 | 175,000 | 175,000 | 350,000 |
| 860 | 500,000 | 350,000 | 850,000 |
| 890 | 300,000 | 100,000 | 400,000 |
| 985 | 259,000 | 170,000 | 429,000 |
מהנתונים לעיל עולה כי ההרעה במצב הכלכלי נמשכה במשך רוב התקופה ולכן סכומי המיסים שנגבו היו במגמת ירידה (יוצא דופן הנתון ממחצית המאה ה-9). מנגד, ייתכן שהאוכלוסייה הלא מוסלמית הלכה והתמעטה מהמאה השביעית לשלהי העשירית ולכן כמות המיסים ירדה. אי אפשר להתעלם מעליה חדה במיסים בשנת 860 עמידה על גביה חריגה ביחס לשנות קודמות.
דמוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הירידה בכמות התושבים בארץ ישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]בעת הכיבוש הערבי בשנת 640 היה בארץ רוב נוצרי שרובו ממוצא סורי-ארמי ופיניקי. בין הכיבוש הערבי בשנת 640 לכיבוש הצלבני ב-1099 הייתה ירידה משמעותית במספר התושבים בארץ. מכ-2.5-3 מיליון איש קודם הכיבוש הערבי, נותרו כחצי מיליון איש בתקופה הצלבנית. עד תחילת התקופה הממלוכית כמות הנוצרים בארץ ירדה, ובמאה ה-14 הם הפכו לקבוצת מיעוט והמוסלמים הפכו לקבוצה הגדולה ביותר (אך מספרם לא עלה על כ-80,000).[22]
איסלאמיזציה של ארץ ישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]הכיבושים המוסלמים במאה ה-7 החלו תהליך ארוך והדרגתי של אסלאמיזציה של עמים רבים באזורים נרחבים במזרח התיכון, במרכז אסיה ובצפון אפריקה. תהליך הדרגתי זה החל מיד בעקבות היווצרות האימפריה המוסלמית ונמשך כמה מאות שנים. כמו כן, באזור המזרח התיכון ובאזור ארץ ישראל בפרט, החל תהליך הדרגתי, שנמשך כמה מאות שנים, שבו העמים הילידים באזורים שונים, אשר עד אז דיברו בעיקר יוונית, ארמית-סורית, קופטית וברברית, החלו לאמץ את השפה הערבית ואת התרבות הערבית. כתוצאה מכך, לאורך הזמן חלק גדול מאוכלוסיית הילידים באזור התמזגה עם השבטים הערבים, וכתוצאה מכך השפה הערבית והתרבות הערבית הפכו בעקבות כך לדומיננטיים על פני אזור נרחב, שכלל בין היתר את אזור ארץ ישראל.
לאחר הכיבוש המוסלמי של אזור ארץ ישראל, הח'ליפות החליטה להקים מסגד גדול מעל לחורבות בית המקדש היהודי בעיר העתיקה בירושלים. בעקבות כך הוקם במקום מסגד אל-אקצא בין השנים 687 - 691. בנוסף, באותה העת מבנים מוסלמיים רבים אחרים נבנו בכל אזור ארץ ישראל. מסגד אל-אקצא נחשב למבנה העתיק ביותר בעולם המוסלמי אשר עדיין נמצא בשימוש. בעת האחרונה מקובלת במחקר הגישה כי הכיבוש היה אירוע שקט יחסית, שלא הותיר אחריו עקבות משמעותיים וכי האוכלוסייה הנכבשת בארץ-ישראל המשיכה לנהל את חייה במידה רבה כפי שהתנהלו קודם לכן.[23] השבטים הערבים הפולשים לא התיישבו ואכלסו את ארץ ישראל אלא רובם המכריע המשיך בנדודיו עם כוחות הכיבוש צפונה, לעבר סוריה, או מערבה, לעבר מצרים וצפון אפריקה. בסוריה רבתי התפרשו השבטים במרחבים גדולים, רובם הגדול שמרו על האופי הנוודי שלהם ולא הקימו ערים (בשונה מעיראק). לא ידועים בוודאות זהות השבטים הערביים בארץ ישראל במאה הראשונה לה'גרה, אך על סמך המקורות המתארים את מלחמות האחים שפרצו לאחר רצח עת'מאן ואחרי מות הח'ליף יזיד הראשון ניתן להצביע על זהות השבטים בג'נד פלסטין: שבטי אלאזד, כנאנה, מד'חג', ל'חם וג'ד'אם.[24] לדברי ההיסטוריון ג'יימס ויליאם פארקס, במהלך המאה הראשונה לאחר הכיבוש הערבי (740-640), הח'ליף והמושלים של סוריה וארץ ישראל היו בעלי שליטה בלעדית על האוכלוסייה הנוצרית והיהודית בארץ ישראל; בנוסף, לטענתו של פארקס, מלבד האוכלוסייה הבדואית ששהתה באזור ארץ ישראל באותה העת, האוכלוסייה הערבית היחידה שהייתה באזור שנמצא ממערב לנהר הירדן היו החיילים הערבים שהוצבו באזור.
אף על פי שהשלטונות הערבים מיעטו להכניס את השבטים למרחבים העירוניים בארץ ישראל, נקודות היישוב ברצועת החוף זכו ליחס מיוחד וברובן פינו חלקים גדולים מהאוכלוסייה הקודמת לטובת אכלוס אוכלוסייה מוסלמית. לאורך כל התקופה האומיית והעבאסית השלטונות הערביים ניסו ליישב את ערי החוף באוכלוסייה נאמנה להם, כחלק מאסטרטגיה של הגנה מפני הפשיטות הביזנטיות מהים.[25] לשלטונות לא היה קל למצוא מוסלמים שהיו מוכנים לאכלס את ערי החוף מכיוון שרובם ככולם היו רגילים לחיים נומאדים ולקרבה למדבר. החשש מהים היה כל כך ממשי לגביהם עד שצריך היה לפתותם בעזרת מסורות, שיוחסו למוחמד, והבטיחו את גן העדן ללוחמים העולים על ספינות בים או המתגוררים בערי החוף. לזה השלטונות הוסיפו חלוקת אדמות (את בתי המגורים של תושבי העיר אשר גלו מהן), בניית מסגדים, הרחבת בניינים והעלאת שכר. ערי החוף בכלל אוכלסו על ידי ערב רב של עמים, כאשר האלמנט המכריע ביניהם היו פרסים.
האיסלמיזציה של אוכלוסיית הארץ התרחשה בשלבים: תחת שלטון בית אומייה (750-640) ננקטת מדיניות של שיערוב בארץ ישראל שמטרתה החדרת התרבות והשפה הערבית בקרב האוכלוסייה במקום התרבות היוונית-נוצרית, אך לא פעלו לאיסלום האוכלוסייה. בתקופת השלטון העבאסי (942-750) התחזקה הקנאות הדתית והחלה אכיפה קפדנית יותר של "תנאי עומר", מערכת התקנות נגד הלא-מוסלמים. המדיניות שמה דגש על הזהות המוסלמית ולא על הזהות הערבית. בתקופת השושלת הפאטימית (1099-942) נגזרו גזרות שמד נגד הלא-מוסלמים ורבים היגרו או המירו את דתם. בקרב הנוצרים הגיעה ההתאסלמות לכ-50% ובקרב היהודים לא הייתה תופעה של התאסלמות אלא במקרים בודדים משיקולים תועלתיים. התאסלמות קבוצתית רחבה אירעה רק בקרב העדה השומרונית.[26]
היחס לתושבים הלא מוסלמים
[עריכת קוד מקור | עריכה]דִ'ימִי הוא המעמד המיוחד של נתין לא מוסלמי במדינה הנשלטת על פי חוקי האסלאם, השריעה. המעמד של "דימי", או "בן-חסות", כפי שנהוג לתרגמו, ניתן לבני הדתות המונותאיסטיות בעיקר "עמי הספר", נוצרים ויהודים.
במהלך התקופה המוסלמית המוקדמת התגבשו הכללים והחוקים ביחס לאזרחים הלא מוסלמים. הד'ימי (נוצרי או יהודי) לא היה רשאי לקיים טקסים דתיים בפומבי, להרחיב או לשפץ את בתי התפילה שלו או לשאת אשה מוסלמית. מגבלות נוספות שהוטלו מזמן לזמן נועדו להשפיל ולהבליט את נחיתותם לעומת המוסלמים. למשל: לבוש מיוחד, איסור רכיבה על סוס או גמל, איסור על בניית בתי תפילה שאינם מוסלמים אשר יהיו יותר גבוהים מהמסגדים המקומיים ואיסור על היהודים לתקוע בשופר ועל הנוצרים לצלצל בפעמוני כנסיות. עם זאת, הלחץ להתאסלמות על האוכלוסייה הלא-מוסלמית לא היה גדול, ואין ידיעות על התאסלמות המונית כל שהיא של האוכלוסייה המקומית.[27] האוכלוסייה הערבית בארץ הייתה לאורך רוב התקופה אליטה שלטת. על תקופה זו כתב ההיסטוריון יצחק בן-צבי: "מעריכים את מספר הערבים, שנתווספו עם הכבוש והתיישבו בעיקר בערים, ל-30,000 איש. ... זרם הכובשים הערבים היווה את השכבה השלטת. הם נעשו לאפנדים, התיישבו על הרוב בערים, ומשם שלטו על הכפרים".[28]
היישוב היהודי
[עריכת קוד מקור | עריכה]מקובלת הדעה שהיהודים גילו לרוב יחס חיובי כלפי הכובשים. לאחר הגזירות הקשות, שהיו מנת חלקם של היהודים בימי השלטון הביזנטי, הייתה ציפייה לכך. עם זאת, אפשר להטיל ספק האם היחס החיובי נמשך גם בימים לאחר הכיבוש. היהודים שעסקו בחקלאות ובמסחר נפגעו קשות מבחינה כלכלית בעת הפלישה הערבית.
הציפייה ליחס חיובי מהערבים הביאה לכך שהיהודים סייעו לערבים בכיבוש הערים קיסריה וחברון. קיסריה הייתה העיר האחרונה שנכבשה על ידי הערבים, והחזיקה מעמד עד שנת 641. מקור אחד מספר כי עמר אבן אל-עאץ, שצר על העיר, החל להתייאש מכיוון שלא הצליח לגרום לעיר להיכנע. מצביא בשם יאזיד בן אבו סופיאן שכנע את עמר לא להתייאש. בנוסף היה יהודי בשם יוסף שהראה לערבים תעלה תת-קרקעית שהובילה אל העיר. בתמורה הובטח לו ביטחון (אמאן) לו ולבני ביתו. מקור נוצרי לעומת זאת מספר כי בסופו של דבר המוסלמים פרצו את חומות העיר ללא סיוע כלשהו.
כמה מקורות מלמדים על תקוות דתיות-משיחיות שהתעוררו בקרב היהודים בעת הכיבוש הערבי; מכל מקום הם ראו במלחמות הגדולות ובגורם החזק המרכזי שעולה בעולם כמשהו מבשר גאולה, מעין מלחמת גוג ומגוג שלפני אחרית הימים והגאולה, חיבור יהודי משיחי אחד הוא חיבור שנתחבר בימי הביניים בשם "נסתרות רבי שמעון בר יוחאי" ולו חיברו כמה גרסאות אחדות. הרעיון היסודי בחיבור זה הוא כי מלכות ישמעאל (אשר הערבים הם צאצאיו על-פי התנ"ך) היא הגאולה מידי מלכות אדום (ביזנטיון). מוחמד מתואר שם כנביא שהעמיד אלוהים על הערבים, טענה זו איננה מפתיעה שכן על-פי האמונה היהודית הנבואה קיימת ואפשרית באומות העולם, כאיוב, אליהוא בן ברכאל הבוזי וכאליפז התימני (בבלי, בבא בתרא טו:), וכן לפי הרמב"ם באיגרת התימנית שלו.
הריכוז היהודי החשוב בארץ ישראל היה בעיר הבירה החדשה רמלה. בנימין זאב קדר מציין שהקהילה הגיע לממדים כאלה עד שיכולה הייתה להתפצל ממנה כת דתית שלמה, היא כת "מליך אל-רמלי".
על ימי השלטון הפאטמי יש לנו יותר ידיעות הודות לתעודות שנמצאו בגניזת קהיר. לירושלים הצטרפה אוכלוסייה ניכרת. בין השאר של קראים. עמם היו חיכוכים על רקע הלכתי. היסטוריון מוסלמי מתלונן על המספר הרב של היהודים בעיר. "הישיבה הארץ ישראלית" עקרה מטבריה לירושלים אשר הפכה לסמכות היהודית העליונה. על הר הזיתים היה נהוג לערוך בחג הסוכות טקס מרכזי ובו היו מוכרזים מועדי השנה.
בסוף התקופה מצב הביטחון הורע. הדבר התבטא במלחמות פנימיות שפגעו בכל תושבי הארץ ולצד זאת פגיעה בחיי היהודים בפרט. ברמלה התושבים של העיר טבחו באוכלוסייה היהודית.[29] בירושלים נותרו, כנראה רק 50 משפחות. סממן לדעיכה היה התערערות היציבות השלטון המרכזי הפאטמי. מכתב שנמצא בגניזת קהיר ונכתב על ידי ראש בית הדין הרבני בירושלים, מתאר את הדעיכה של הארץ בעת הזו: ”אנשי המזרח הרסו את ארץ הקודש. הדרכים שוממות, אין נוסעים, אין ביטחון למי שהולך ובא”.[30]
חוקי עומר
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – תנאי עומר
הציפיות מהכובש הערבי התבדו. תושבי הארץ היהודים והנוצרים היו לנתינים מדרגה שנייה, כמקובל בארצות שהיו תחת חסות הדת המוסלמית. אמנם רדיפות הדת הופסקו, היה חופש פולחן אבל נותר החיוב במיסים מיוחדים. גם הפקעת הקרקעות עבור המתיישבים הערבים והפרסים פגעה ביישוב היהודי.
במסמך הילכתי מוסלמי המכונה "תנאי עומר" שמיוחס לח'ליף עומר השני נקבעו חוקים שונים לגבי התושבים היהודים והנוצרים, בני החסות, אשר היו תחת שלטונה של האימפריה המוסלמית.
איסור על התיישבות בירושלים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתקופה הביזנטית המאוחרת בארץ ישראל חל איסור על היהודים להתיישב בירושלים (שהייתה ידועה בשם איליה קפיטולינה). מקורות מוסלמים כגון ההיסטוריון אל-טברי מספרים שעם כניעת העיר לצבא המוסלמי, נחתם הסכם בין עומר בן אל-ח'טאב לתושבי ירושלים (הנוצרים) שהבטיח להם זכויות בתמורה לכניעתם, וכן הבטיח שהאיסור על יהודים להתיישב בירושלים יישאר על כנו.
"בשם אלוהים הרחמן והרחום, זהו כתב הביטחון שמעניק עבד האלוהים עומר, מפקד המאמינים, לאנשי איליא (ירושלים). הוא מעניק להם ביטחון לכל אדם ורכושו: לכנסיותיהם, לצלביהם, לחולה ולבריא, לכל בני דתם (...) לא נאנוס את תושבי איליא להמיר את דתם ולא נפגע בהם לרעה. שום יהודי לא יגור עמם באיליא..."[31]
חוזה הכניעה נשמר במספר מקורות ומופיע בנוסחים שונים.[32]
ישנן עדויות נוספות על האיסור על ההתיישבות בירושלים. אגאפיוס ממנבג' (המאה ה-10) מספר כי עומר התחייב בפני סופרוניוס, הפטריארך של ירושלים: "נשלל הביטחון מכל יהודי שנמצאהו בירושלים מהיום הזה. ומי שנמצאהו, יענישוהו בשערו ובבשרו וברכושו". מיכאל הסורי (המאה ה-12) מוסר שסופרוניוס קיבל מעומר הבטחה "שלא יוכל שום יהודי לגור בירושלים" וגם בר-עבראוס (המאה ה-13) מזכיר את האיסור שחל על ישיבת יהודים בעיר.[33]
למרות האיסור הפורמלי על התיישבות יהודית, ידוע ממקורות מוסלמים ויהודים כאחד שההתיישבות היהודית בירושלים התחדשה עוד בימיו של עומר בן אל-ח'טאב עצמו.[34] מתוך כתב יד שנתגלה בגניזה הקהירית, מהמאה ה-10 או המאה ה-11, מתברר כי היה הסכם בין עומר לבין היהודים, שבו הסכים עומר להתיישבות יהודית בירושלים, של 70 משפחות בלבד, שהובאו "מטבריה וסביבתה". המשפחות בחרו להתיישב בדרום העיר, שנקרא אז "שוק היהודים", בשל הקרבה להר הבית וברכת השילוח, לטבילה. אולם על פי מקורות קראיים, היהודים הורשו לשבת במקומות שונים בעיר ומספרם אף גדל והלך.[33]
טבריה כמרכז יהודי
[עריכת קוד מקור | עריכה]מרכזו של היישוב היהודי בארץ היה בטבריה. לפי אחד המקורות, ברעידת האדמה בעיר, בשנת 748 ("רעש שביעית"), נחרבו 30 בתי כנסת. אוכלוסיית טבריה שמרה על ייחודה הלשוני עד שאחד מחוקרי השפה העברית[35] נהג "לשבת בככרות העיר טבריה וברחובותיה, מקשיב לדיבור פשוטי העם וההמון וחוקר על אודות הלשון ויסודותיה". גם בעלי המסורה העיקריים באותה תקופה חיו בטבריה. היצירה הספרותית פרחה בטבריה, והפייטן רבי פינחס ברבי יעקב הכהן חי בכפרא, פרבר של טבריה. גם הרשות ההלכתית ישבה בטבריה, לפחות בראשית התקופה והגיעו אליה שאלות מרחבי העולם.
קהילות נוצריות
[עריכת קוד מקור | עריכה]לא רק היהודים נישאו ברוח הרעיונות המשיחיים, גם הנוצרים החלו לחשוב כי הם בימי יום הדין. עדות למשיחיות שרווחה בקרב הנוצרים באזור ארץ ישראל מתבטא בחיבור תעמולה נוצרי בשם "תורתו של יעקב, הנטבל החדש". הספר הוא ויכוח תאולוגי בין יהודים תושבי ערים כמו חיפה, קיסריה ועכו בין אחד מהם שנטבל לנצרות, ששמו יעקב ובו סיפורים משיחיים. משתמע מהסיפור כי היהודים שמחו לאידם של הנוצרים ודיברו על נביא שנשלח לערבים. לאורך הרוב המכריע של התקופה המוסלמית היו הנוצרים, על עדותיהם השונות הרוב בארץ ישראל ובירושלים. שינוי הרכב האוכלוסייה היה אטי והדרגתי. הח'ליף עבד אלמלכ החל בהדרגה לפטר את הפקידות הלא- מוסלמית ולהשליט את השפה הערבית במקום היוונית ובמקביל החל להטביע מטבעות עם כתובות בערבית במקום המטבעות הביזנטיות. עם שינויים אלו החלו חיילים מוסלמיים להתיישב בערים בהן הוצבו כחייל מצב. אך למעשה לא הייתה קיימת מדיניות מוכוונת של יישוב ערבים בארץ ולא מדיניות של המרת התושבים על דתם. [36]
הקהילה הנוצרית העיקרית הייתה היוונית אורתודוקסית שהייתה מורכבת משתי שכבות עיקריות. השכבה העיקרית ה"יוונית" שהייתה האליטה השלטת שהתאפיינה בשימוש בשפה היוונית והיו בעלי המעמד והרכוש בקהילה, ושכבה שנייה שחבריה דיברו ארמית (סורית) ומעמדם הסוציו אקונומי נמוך יחסית. הכיבוש המוסלמי פגע קשות בשכבה היוונית נוצרית, גל ראשון עזב את העיר וארץ ישראל עם הצבא הביזנטי הנסוג ועבר איתם לשטחים בשליטת האימפריה הביזנטית. פרעות נוספות מלוות בגזירות כלכליות הביאו לגלי הגירה נוספים שהעיקרי שבהם היה לאחר מות הארון אל-ראשיד והאנרכיה שהשתררה בעקבות אירוע זה. המהגרים שמדרך הטבע היו אלו שיכלו לשאת בעלות הכספית של הגירה ויישוב מחדש, בעוד שהנוצרים מעוטי היכולת ודוברי הארמית תחת עול השלטון המוסלמי. תנועה ערה של עולי רגל שחלקם נותרו בירושלים לתקופות ארוכות, תיגברו והשלימו את הקהילה הנוצרית אך לטווח הארוך הדלדלו מספרי הנוצרים.
תופעה נוספת שהתגברה תחת השפעת נטישת האליטה והרדיפות הייתה נטישת הנצרות והתאסלמות הן בקרב הנוצרים והן בקרב היהודים שחיו תחת אותם תנאים קשים. תופעה זו קיבלה תנופה עם התגברות תופעת המוסתערבים (בערבית: مُسْتَعْرِب או عَرَب مُتَعَرِّبَة) - תופעה סוציולוגית המתארת אנשים שאינם ערבים אך חיים ומתנהגים כערבים לכל דבר. החל מסוף המאה ה-8 מורגשת התפשטות תופעה זו באוכלוסיות הלא ערביות של ירושלים שתחילתה באימוץ הערבית כשפה בטקסי פולחן דתיים ולאחר מכן תרגום של ספרי קודש נוצריים לערבית. משהעמיק תהליך ההסתערבות העמיק שימוש בשפה הערבית בחיי יום יום ושימוש בשמות ערביים.
במקביל לקהילה היוונית אורתודוקסית התגוררו בארץ ישראל ובעיקר בירושלים מאמינים של כנסיות קטנות רובן משתייכות לזרמים מונופיסטים. לפני הכיבוש המוסלמי נרדפו קהילות אלו על ידי השלטון הביזנטי אך עם שינוי הנסיבות נוצרה שותפות לגורל בין הנוצרים וסובלנות הדדית מאפיינת את היחסים בין הכנסיות.
תאוריה היסטורית אלטרנטיבית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בספר "הגריזם: היווצרות העולם האסלאמי" (1977), ההיסטוריונים פטרישה קרון ומייקל קוק מתארים את האסלאם המוקדם בצורה שונה מאוד מהגרסה המסורתית המקובלת שמתבססת על דיווחים היסטוריים מוסלמיים.[37][38][39] לפי הספר, כיבושי הערבים והתהוות הח'ליפות הייתה תנועה בחצי האי ערב שקיבלה השראה מהמשיחיות היהודית, שבברית עם היהודים, ניסתה להשיב לעצמה את הארץ המובטחת מידי האימפריה הביזנטית.[40]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ירושלים בתקופה הערבית הקדומה
- קרב הירמוך
- עומר בן אל-ח'טאב - הח'ליף עומר
- היסטוריה של ארץ ישראל
- היסטוריה של עם ישראל
- עזה בתקופה הערבית
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- חיים זאב הירשברג, הכיבוש והשלטון הערבי (634-1099), בתוך: תולדות ארץ ישראל, (עורך: יואל רפל), כרך ב', תל אביב : משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1986.
- בנימין זאב קדר, היישוב היהודי בתקופה הערבית, בתוך: תולדות ארץ ישראל, (עורך: יואל רפל), כרך ב', תל אביב : משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1986.
- משה גיל, שלטון המוסלמים והצלבנים, בתוך: ההיסטוריה של ארץ-ישראל, (עורך:יהושע פראוור), כרך ו', ירושלים : בית ההוצאה כתר, 1990.
- יהושע פלג (פרנקל), התקופה הערבית המוקדמת (632–1099), פרקים בתולדות המסחר בארץ ישראל; קובץ מחקרים, (עורכים: בנימין זאב קדר, טרודה דותן, שמואל ספראי), ירושלים: יד יצחק בן-צבי, החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, 1990, עמ' 223–238.
- אמיר גורזלזני, אתר מן התקופה האסלאמית הקדומה ובית קברות מהתקופה האסלאמית המאוחרת בכפר סבא הערבית, בתוך: עתיקות, 61, תשס"ט, עמ' 83–96.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- משה גיל, עלייה ועלייה לרגל בתקופת הכיבוש המוסלמי הראשונה (634 - 1099), קתדרה 8, יולי 1977
- עמיקם אלעד, ערי החוף של ארץ ישראל בתקופה הערבית (640 - 1099) על פי מקורות ערביים, קתדרה 8, יולי 1977
- יצחק חסון, משה גיל, יורם צפריר, דיון: התפרשות שבטי ערבים בארץ-ישראל במאה הראשונה לאסלאם, קתדרה 32, יולי 1984
- משה שרון, ערי ארץ-ישראל תחת שלטון האסלאם, קתדרה 40, יולי 1986, עמ' 120-83
- משה גיל, בענייני ארץ-ישראל בתקופה המוסלמית הראשונה, קתדרה 70, ינואר 1994, עמ' 58-29
- זהר עמר, 'מהפכת הטקסטיל' בארץ-ישראל ובסוריה בימי-הביניים, קתדרה 87, אפריל 1998, עמ' 60-37
- מילכה לוי-רובין, הכיבוש כמעצב מפת היישוב של ארץ-ישראל בתקופה המוסלמית הקדומה, קתדרה 121, ספטמבר 2006, עמ' 78-53
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ להבדיל מהתקופה הערבית השנייה 1187-1260
- ^ משה שרון, קרבות ההכרעה בכיבוש סוריה על ידי המוסלמים - רקעם ומקורותיהם: מבט אחר, קתדרה 104, 2002, עמוד 43
- ^ Norwich, John Julius. A Short History of Byzantium. Vintage 1998. ISBN 014192859X. עמוד 96
- ^ משה שרון. עמודים 33-34
- ^ משה שרון, עמוד 61
- ^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, מבוא, עמ' 4.
- ^ לפירוט סמכויות ותפקידי הקאדי, ראו את מאמר של Jean-Louis Michon בשם Religious institiutions מתוך הספר The Islamic City בעריכת R.B Serjeant, בהוצאת Unesco, (פריז 1980), עמוד 34.
- ^ משה גיל, ארץ-ישראל בתקופה המוסלמית הראשונה כרך א', עמ' 182.
- ^ שלמה דב גויטיין, היישוב בארץ-ישראל בראשית האסלאם ובתקופת הצלבנים: לאור כתבי הגניזה, עורך: יוסף הקר. ירושלים: יד יצחק בן צבי, תש"מ 1980, עמוד 88
- ^ משה גיל, ארץ ישראל בתקופה המוסלמית הראשונה (634–1099), כרך א' - עיונים היסטוריים, אוניברסיטת תל אביב ומשרד הביטחון – ההוצאה לאור (תל אביב, תשמ"ג-1983), סעיף 116, עמ' 86.
- ^ אסף, תולדות השלטון הערבי, עמ' 123, המסתמך על בלדאד'ורי.
- ^ חסן חליליה. "מערך ההגנה החופי של גנד פלסטין" בתוך "מפגש הצלבנים והמוסלמי בארץ ישראל" בעריכת ישראל רול הוצאת הקיבוץ המאוחד 2007 עמוד 126–127
- ^ חסן חליליה. "מערך ההגנה החופי של גנד פלסטין" בתוך "מפגש הצלבנים והמוסלמים בארץ ישראל" בעריכת ישראל רול הוצאת הקיבוץ המאוחד 2007 עמוד 135-134
- ^ עמוד הבית, באתר טריפי - החזרי מס
- ^ סידני ה' גריפית, פרק בתולדות ארץ הקודש על-פי הטקסטים בערבית קדומה של דרום ארץ-ישראל, קתדרה 69, ספטמבר 1993, עמ' 78-57 (גרסה טקסטואלית באתר סנונית)
- ^ משה גיל, היסטוריה פוליטית של ירושלים, י' פראוור (עורך), ספר ירושלים–התקופה המוסלמית הקדומה 608- 1099, יד בן צבי, ירושלים תשמ"ז, עמוד 17
- ^ ראו למשל אצל יוסף יהלום, המקדש והעיר בראי השיר, בתוך: "ספר ירושלים: התקופה המוסלמית הקדומה 638-1099".
- ^ שכן התפוז המתוק הגיע לארץ רק במאה ה-18.
- ^ עדנה שטרן, "תעשיית הסוכר בארץ ישראל בתקופות הצלבנית, האיובית והממלוכית לאור הממצא הארכאולוגי", האוניברסיטה העברית בירושלים, 1999, 9-19
- ^ יעקב לב. "המדינה הפאטמית והחוף של ארץ ישראל וסוריה". בתוך "מפגש הצלבנים והמוסלמי בארץ ישראל" בעריכת ישראל רול הוצאת הקיבוץ המאוחד 2007 עמוד 146-147
- ^ לבד מזאת, נמסר שנפת פלסטין חייבת הייתה לספק לאוצר המוסלמי 300,000 רטל (אמת מידה) של שמן זית
- ^ ד"ר רבקה שפק‑ליסק, מתי היגרו הערבים לא"י
- ^ מילכה לוי-רובין, הכיבוש כמעצב, עמ' 54.
- ^ לפרטים נוספים ראו את הדיון של חסון, גיל וצפריר, התפרשות שבטי הערבים, עמ' 64
- ^ עמיקם אלעד, ערי -החוף של ארץ- ישראל בתקופה הערבית (640–1099 לספירת הנוצרים) על- פי מקורות ערביים, עמ' 158-161.
- ^ רבקה שפק-ליסק, מתי ואיך היגרו הערבים והמוסלמים לארץ ישראל. מהכיבוש הערבי עד מלחמת העולם הראשונה (1914-640), ראשון לציון: ידיעות ספרים, 2018
- ^ יהושע פראוור, ההיסטוריה של ארץ-ישראל: שלטון המוסלמים והצלבנים (634 - 1291), הוצאת יד בן צבי, 1998, עמ' 47-50
- ^ יצחק בן-צבי, אוכלוסי ארץ ישראל, עמ' 129.
- ^ Moshe Gil, "The political history of Jerusalem during the early Muslim period", in Joshua Prrawer ad Haggai Ben-Shammai (eds), "The history of Jerusalem, The early Muslim period, 638-1099", New York University press, 1996, pp. 15-30
- ^ Ibid[דרושה הבהרה]
- ^ זאת ירושלים : חלק ראשון - מראשיתה ועד התקופה המוסלמית, הוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים, תשס"ג, עמ' 259.
- ^ Moshe Gil, A History of Palestine, 634-1099, Cambridge University Press, 1997, pp.51-56
- ^ 1 2 מיכאל איש-שלום, מסעי נוצרים לארץ־ישראל, עמ' 81-79.
- ^ Moshe Gil, A History of Palestine, pp. 65-72
- ^ מקור : בנימין זאב קדר, עמוד 375
- ^ היהודים תחת הכיבוש הערבי- מוסלמי מאמר מאת רבקה שפק ליסק
- ^ Daniel Pipes. "Lessons from the Prophet Muhammad's Diplomacy". The Middle East Quarterly. September 1999. Volume VI: Number 3.
- ^ Oleg Grabar. Speculum, Vol. 53, No. 4. (Oct., 1978), pp. 795-799.
- ^ Liaquat Ali Khan, Hagarism: The story of a book written by infidels for infidels, The Daily Star, 28/4/2006
- ^ The Origins of The Koran: Classic Essays on Islam’s Holy Book, 1998 Ibn Warraq