חוק לימוד חובה
 | |
| פרטי החוק | |
|---|---|
| תאריך חקיקה | 18 בספטמבר 1949 |
| תאריך חקיקה עברי | כ"ד באלול תש"ט |
| גוף מחוקק | הכנסת הראשונה |
| חוברת פרסום | ספר החוקים 26, עמ' 287 |
| הצעת חוק | ממשלתית |
| משרד ממונה | משרד החינוך |
| מספר תיקונים | 36 |
| נוסח מלא | הנוסח המלא |
  | |
חוק לימוד חובה, התש"ט-1949 הוא חוק שקובע כי בישראל מתקיים חינוך חובה – כל ילד בישראל חייב להיות במסגרת חינוך (גן ילדים או בית ספר). חוק לימוד חובה חל על ילדים ונערים שבתחילת שנת הלימודים מלאו להם 3 עד 17 שנה. החוק מטיל חובה על הורי הילד לרשמו למוסד חינוכי ולדאוג להופעתו הסדירה של הילד ללימודים. החוק אוסר על בית הספר בו לומד הילד לסלקו מהמוסד מבלי לדאוג לו למסגרת לימודית חלופית עד הגעת התלמיד לגיל 18 בתחילת כיתה י"ב והלימוד במוסדות חינוך חובה יהיה חינם עד לסיום כיתה י"ב. חוק לימוד חובה קיים גם במדינות אחרות.
ניתן לבקש מהרשויות פטור מן החוק מסיבות רפואיות או למען חינוך ביתי.
עיקרי החוק
[עריכת קוד מקור | עריכה]משמעותו המעשית של החוק היא שכל הילדים בגילאי גן (החל מגיל 3), חינוך יסודי, חטיבות ביניים ועד כיתה י"ב חייבים ללמוד במוסד חינוכי מוכר.
לשם כך החוק קובע שהוריו של כל תלמיד אחראים לשלוח את ילדיהם שבגיל המתאים ללמוד במסגרות חינוך מתאימות. עוד קובע החוק כי אם ילד עד גיל 15[1], לא ילמד במוסד כזה דינם של הוריו (כל אחד בנפרד) מאסר או קנס. עיקרון נוסף שהוכנס בחוק הוא החובה של המדינה לספק את החינוך בחינם מן הגן ועד לסוף בית הספר העממי (דהיינו היסודי). במהלך השנים הורחב החוק כך שהזכות לחינוך חינם היא עד כתה י"ב.
התפתחות היסטורית של החוק
[עריכת קוד מקור | עריכה]זהו אחד החוקים הראשונים שנחקקו בכנסת הראשונה, בספטמבר 1949 והראשון בחוקי החינוך במדינה[2]. חקיקת החוק הייתה אחד הסעיפים המרכזיים במצעה של מפא"י לקראת הבחירות הראשונות והייתה משאלת לב של דוד בן-גוריון כבר שנים קודם לכן. החוק נחקק על אף המצב הכלכלי הקשה והדי מלחמת העצמאות שעוד לא לגמרי נמוגו, בשל החשיבות הרבה שהמדינה בכלל ובן-גוריון בראשה ראו בו. במועד בו נחקק החוק נקבע תקופת לימוד חובה כלימוד בכיתות א'-ח' (בית ספר יסודי). בשנת 1968 כאשר הוחלט על הנהגת רפורמה במערכת החינוך, והוקמו חטיבות הביניים, הוארכה תקופת לימוד החובה עד סיום כתה ט', ובשלב מאוחר יותר הוארכה תקופה זו עד לסיום כתה י'[3]. ביולי 2007 אישרה הכנסת את הארכתה של תקופת לימוד חובה עד לסיום כיתה י"ב. לפיכך בתי ספר אינם רשאים "לנפות" תלמידים מבלי להציע להם מסגרת חלופית[4][5].
בשנת 1988 נחקק חוק החינוך המיוחד שהרחיב את החוק הקיים וקבע כי תלמידי החינוך המיוחד עד גיל 21 זכאים לחינוך מיוחד חינם.
בשנת 2001 עתרו מספר הורים לבג"ץ בטענה כי חוק לימוד חובה חינם אינן מיושם במזרח ירושלים, למרות שסופחה למדינת ישראל ב-28 ביוני 1967[6]. עיריית ירושלים קיבלה את עמדת העותרים אך במשך השנים לא השקיע כספים בבניית מספיק כיתות לימוד במזרח העיר. בפברואר 2011 קיבל בג"ץ את עתירתה של האגודה לזכויות האזרח, וקבע כי זכותם החוקתית של תלמידי מזרח ירושלים לחינוך נפגעת בשל מחסור במספר כיתות במערכת החינוך הרשמית במזרח העיר. בית-המשפט דרש מעיריית ירושלים וממשרד החינוך להיערך בתוך חמש שנים, עד שנת 2016, לקליטת כל תלמידי מזרח ירושלים המעוניינים בכך במערכת החינוך הרשמית[7].
בתחילת שנת 2010, יזמה תנועת "הכל חינוך", בראשות שי פירון, את הצעת "חוק אחריות המדינה לחינוך הציבורי". בין השאר ביקשה ההצעה לעגן את "זכותו של כל תלמיד לחינוך הולם, איכותי, נגיש, זמין ותואם, ואוסרת על סוגים שונים של אפליית תלמידים. בהצעה נכתב ש"המדינה תפעל למימוש הזכות לחינוך באמצעות פיקוח על בתי הספר, קביעת תוכנית לימודים ומימון "סל חינוך לתלמיד", המורכב מכלל שירותי החינוך להם זכאי כל תלמיד"[8]. למרות שיותר מ-30 חברי כנסת מכל הסיעות תמכו בהצעה, החוק עורר התנגדות רבה בטענה שהוא למעשה יביא לפירוק החינוך הממלכתי ולהפרטת החינוך. זאת מאחר שההצעה כללה אפשרות שמוסד חינוך לא יהיה מחויב יותר בתוכנית לימודי הליבה, תשלומי הורים ומימון מגופים פרטיים לבתי ספר יהיה מותר[9]. הצעת החוק לבסוף לא קודמה.
אף על פי שאינו מוזכר בחוק, מקובל היום במדינת ישראל שהורה רשאי לבקש מהרשויות לחנך את ילדיו בביתו במסגרת חינוך ביתי[דרוש מקור].
מטרת החוק
[עריכת קוד מקור | עריכה]לטענת התומכים בחוק, חוק זה נחקק על מנת לתת הזדמנות שווה לכל ילדי המדינה, ללא אפליה על פי רקע כלכלי או עדתי. כמו כן הוא בא לחייב את כלל ילדי ישראל לקבל השכלה מינימלית ולצמצם את הבערות ואף את האנאלפביתיות, שהייתה קיימת בימי חקיקת החוק, גם אם בחלק קטן מהציבור. המתנגדים טענו שהחוק מיותר ומאפשר כפייה פסולה ללא צורך, שכן ההורים דואגים לחינוך ילדיהם ואין צורך בחוק שיכפה עליהם לעשות זאת. המתנגדים מצביעים על סיבה אחרת לגמרי לחקיקת החוק, והיא הרצון להשתלט על החינוך של ילדי העולים ולכפות עליהם חינוך בניהול המפלגה השלטת, מפא"י. בעוד שסעיף 10 לחוק מאפשר לכל הורה לבחור את זרם החינוך שבו ילמד ילדו, ומחייב את המדינה לדאוג לכך שלתלמיד יהיה מוסד לימודים מהזרם הרצוי במקום מגוריו, החוק אינו מאפשר בחירה מעין זאת במחנות עולים ושם הונהג חינוך אחיד של המדינה, אשר לא תמיד התאים לרצונותיהם של ההורים. בעזרת חוק זה, חויבו העולים לשלוח את ילדיהם לבתי ספר אלו של המדינה ולא לבתי ספר פרטיים בהם הם היו מעוניינים. עיקר הביקורת בעניין זה היה על רקע דתי, דבר שאף הסתיים במשברים קואליציוניים.
חוקים משלימים
[עריכת קוד מקור | עריכה]החוק נחקק בתקופת שיטת הזרמים בחינוך, כאשר כל הורה חויב על פיו לבחור עבור ילדיו את אחד מהזרמים האידאולוגיים: הזרם הכללי, זרם העובדים, זרם המזרחי וזרם אגודת ישראל. להשלמת חוק זה נחקק בשנת 1953 חוק חינוך ממלכתי שבא לבטל את הזרמים בחינוך, ויצר את מערכת החינוך הממלכתית. עם זאת, לימודים במוסדות של החינוך העצמאי מוכרים גם הם כלימודים במסגרת חוק לימוד חובה.
השימוש בחוק
[עריכת קוד מקור | עריכה]במהלך השנים שימש החוק את המדינה במאבקה נגד הורים אשר בחרו לשלוח את ילדיהם לבית ספר אחר מזה שיועד להם על ידי מערכת החינוך ובעיקר כנגד הורים שסירבו לשלוח את ילדיהם לבית ספר מסוים. כך למשל, כאשר הוקמו בתי הספר של רשת דרכי נועם, נשלחו מכתבי איום להורים על כך שהם מפירים את חוק לימוד חובה, ובמקרים מסוימים אף זומנו הורים לחקירה על הפרת החוק, אף על פי שלכל היה ברור שהילדים אכן לומדים.
בקרה על החינוך הביתי
[עריכת קוד מקור | עריכה]חוק לימוד חובה הוא גם הסמכות החוקית לבקרה על חינוך ביתי במדינת ישראל. חינוך ביתי הוא תהליך חינוכי אשר מנוהל מבית התלמיד וניתן בעיקר על ידי משפחתו ולא במוסדות פורמליים חיצוניים ממלכתיים או פרטיים דוגמת בתי ספר. חינוך ביתי יכול להיעשות גם דרך מורים פרטיים. בחוק חינוך חובה יש פיקוח על החינוך הביתי.
הרחבת החוק לגילאי 3–4
[עריכת קוד מקור | עריכה]ביוני 1984 תוקן החוק ונקבע בו שחינוך החינם יחל מגיל שלוש ושההרחבה תבוצע בהדרגה על פני שש שנים. יישומו של התיקון התעכב במשך עשרות שנים, והוא נדחה שנה אחר שנה מסיבות תקציביות (הערכת משרד האוצר הייתה שעלות היישום היא כ-900 מיליון ש"ח לשנה)[10]. בשנת 1999 הוכנס תיקון נוסף, לפיו תיושם הרחבת תחולת החוק באופן הדרגתי על פני תקופה של עשר שנים. גם תיקון נוסף זה מיושם באופן חלקי מאוד, בנימוק של חוסר תשתית מתאימה[11].
היישום מתבצע באמצעות צווים, המוצאים מעת לעת ומפרטים את היישובים בהם יוחל החוק. הוצאת הצווים נעשית לאחר היוועצות עם ועדת החינוך והתרבות של הכנסת. החל משנת 2015 חל חינוך חובה חינם מגיל 3 בכל הארץ, כחלק מיישום מסקנות ועדת טרכטנברג[12]. עקב טענת הגננות לגבי חוסר התאמת המבנה הפיזי של הגנים ותקן הגננות לתיקון קם ב-2012 ארגון הגננות המחנכות[13].
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
חוק לימוד חובה, תש"ט-1949, באתר ויקיטקסט
היסטוריית החקיקה של חוק לימוד חובה, במאגר החקיקה הלאומי באתר הכנסת- אהוד שפיגל ואיילת ברק, מעקב אחר ביצוע חוק חינוך חובה חינם מגיל 3, באתר מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) של הכנסת, 25.2.2001
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ סע' 4 (ב) (1) לחוק: לא למד ילד או נער עד גיל 15 באופן סדיר במוסד חינוך מוכר, דינו של כל אחד מהוריו מאסר שני חדשים או קנס אלף לירות, זולת אם הוכיח מעל לכל ספק סביר שעשה כמיטב יכולתו כדי שהילד או הנער ילמד כאמור;
- ^ גדליהו יעקובי, חוק לימוד חובה, תש"ת-1949, האנציקלופדיה העברית כרך שישי, תשנ"ג, עמ' 825
- ^ ב-2.7.1969 קיבלה הכנסת פה אחד את חוק לימוד חובה חינם לבני 14–15. במעמד זה גם הודיע שר החינוך זלמן ארן על פרישתו מהכנסת
- ^ אמנון מרנדה וורד לוביץ', חוק חינוך חובה - מעתה עד כיתות י"ב, באתר ynet, 18 ביולי 2007
- ^ חוק לימוד חובה (תיקון מס' 29), התשס"ז-2007, במאגר החקיקה הלאומי באתר הכנסת, י"א באב התשס"ז (2007)
- ^ בג"ץ דן בחינוך חובה לתלמידים במזרח י-ם, באתר הארץ, 20 ביולי 2001
- ^ יונתן קירשנבאום, חוברה לה יחדיו?, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 2 ביוני 2019
- ^ אור קשתי, הצעת חוק תדרוש מהמדינה לממן סל חינוך לכל תלמיד, באתר הארץ, 9 בינואר 2011
- ^ אמנון פורטוגלי, האיום החדש על החינוך הציבורי, באתר "העוקץ", 30 בספטמבר 2013
- ^ גיל גרטל, עשרות שנות הזנחה של בני שלוש בגנים גובות מכולנו מחיר חברתי, באתר "שיחה מקומית", 8 ביוני 2014
- ^ ליאור דטל, מבוכה במשרד החינוך: שכח ליישם את חוק חינוך חובה על בני 3, באתר הארץ, 15 בינואר 2014
- ^ אסף שטול-טראורינגו ערן אזרן, מסקנות ועדת טרכטנברג: הדו"ח המלא, באתר הארץ, 26 בספטמבר 2011
- ^ אוסנת זיו, הגרעון הטיפולי וסייעות הגנים, באתר "העוקץ", 8 בפברואר 2020