טום וייטס
.jpg) | |
| טום וייטס, צולם ב-1974-1975 | |
| לידה |
7 בדצמבר 1949 (בן 74) פומונה, קליפורניה ארצות הברית |
|---|---|
| שם לידה | תומאס אלן וייטס |
| מוקד פעילות |
ארצות הברית  |
| תקופת הפעילות |
מ-1969 |
| מקום לימודים |
O'Farrell Community School, תיכון הילטופ, Southwestern College |
| עיסוק | זמר-יוצר, מוזיקאי, שחקן, מלחין, משורר |
| סוגה | רוק, בלוז, ג'אז, פולק, בלוז רוק, אקספרימנטלי |
| סוג קול |
בריטון |
| שפה מועדפת |
אנגלית |
| כלי נגינה | זמרה, פסנתר, גיטרה |
| חברת תקליטים | אסילום רקורדס, איילנד רקורדס, ANTI-. |
| שיתופי פעולה בולטים | ג'סקה הופ |
| בן או בת זוג |
קת'לין ברנן (אוגוסט 1980–?) |
| פרסים והוקרה |
היכל התהילה של הרוק אנד רול (2011) |
| האתר הרשמי | |
| פרופיל ב-IMDb | |
  | |
טום וֵייטס (באנגלית: Tom Waits; נולד ב־7 בדצמבר 1949) הוא זמר-יוצר, שחקן וכותב שירים אמריקאי, פעיל החל משנות ה-70. וייטס מתאפיין בקול סדוק ומחוספס. הוא עבד כמלחין לסרטים ולמחזות מוזיקליים והופיע בתפקידי משנה במספר סרטים, בהם "מופע הפלאים של דוקטור פרנסוס" (2009) ו"דרקולה" (1992); הוא גם כיכב בסרטו של ג'ים ג'ארמוש, "נרדפי החוק" (1986). הוא היה מועמד לפרס האוסקר עבור עבודת הפסקול שלו לסרט "אחד מהלב".[1] סגנונו המוזיקלי מתבסס בעיקר על בלוז, ג'אז, וודוויל ואינדסטריאל. שיריו לרוב עוסקים בשולי החברה האמריקאית ומושפעים מצ'ארלס בוקובסקי.
וייטס היה מועמד למספר פרסי מוזיקה חשובים וזכה בשני פרסי גראמי: פרס גראמי לאלבום המוזיקה האלטרנטיבית הטוב ביותר עבור Bone Machine ופרס גראמי לאלבום הפולק העכשווי הטוב ביותר עבור Mule Variations.[2][3] בשנת 2011 נכנס וייטס להיכל התהילה של הרוק אנד רול.[4] מוזיקאים מלווים: מארק ריבו, גרג כהן וקית' ריצ'רדס.
ראשית חייו
[עריכת קוד מקור | עריכה]וייטס נולד בפומונה שבקליפורניה, לאלמה פרן (לבית ג'ונסון) מקמורי ולג'סי פרנק וייטס, שניהם מורים. וייטס טען במספר ראיונות שנולד במושב האחורי במונית, דבר שאף צוטט כעובדה במספר עיתונים.[5][6] בחלק מהראיונות הודה שהוא עצמו אינו יודע אם זו אמת או אגדה שבדה דודו.[7] לאחר שהוריו של וייטס התגרשו בשנת 1960, הוא גר עם אמו בוויטייר שבקליפורניה ולאחר מכן עבר לצ'ולה ויסטה שבסן דייגו. הוא למד לנגן בפסנתר באופן עצמאי, כאשר שהה בבית של שכן.
עד שנת 1965, כשהיה בתיכון, ניגן בלהקת רית'ם אנד בלוז/נשמה שנקראה The Systems. חמש שנים לאחר מכן החל לעבוד כשוער במועדון לילה בסן דייגו והחל לפתח את סגנונו המוזיקלי, בהתבסס על האמנים האהובים עליו - בוב דילן, לורד באקלי, ג'ק קרואק, לואי ארמסטרונג, האולין וולף וצ'ארלס בוקובסקי.
לאחר ששירת במשמר החופים של ארצות הברית עבר וייטס ללוס אנג'לס והחל להופיע במועדון הטרובדור. בגיל 21 חתם על חוזה עם המפיק המוזיקלי הֶרבּ כהן. בין אוגוסט לדצמבר 1971, הקליט וייטס סדרה של קלטות דמו שכללו שירים רבים בהם הוא נוגע מאוחר יותר. רצועות מוקדמות אלו יצאו עשרים שנה לאחר מכן, באלבומי האוסף The Early Years, Volume One ו-The Early Years, Volume Two, בניגוד לרצונו של וייטס.[8]
שנות השבעים
[עריכת קוד מקור | עריכה]וייטס חתם על חוזה עם חברת ההקלטות אסילום רקורדס בשנת 1972. אלבום הבכורה של וייטס, Closing Time יצא בשנת 1973. האלבום זכה לביקורות חיוביות, אך וייטס לא זכה לתשומת לב רבה עד שאמנים בולטים יותר, כמו טים באקלי והאיגלס, ביצעו גרסאות כיסוי למספר רצועות מהאלבום.
וייטס החל להופיע ולחמם הופעות לאמנים כגון צ'רלי ריץ', מרתה והוונדלס, ופרנק זאפה, שסייעו לו לזכות בהכרה. אלבומו השני, The Heart of Saturday Night יצא בשנת 1974 ועסק בחוויותיו של וייטס מהופעותיו במועדון הלילה.
וייטס סבל מהנסיעות התכופות במסגרת ההופעות והחל לשתות רבות. על רקע קשיים אלה הקליט את אלבומו השלישי, Small Change, שיצא בשנת 1976. האלבום כלל בעיקר מוזיקת ג'אז, ועסק בשכרות מנקודת מבט צינית ופסימית. האלבום זכה להצלחה ביקורתית ומסחרית, ועקף את מכירות אלבומיו הקודמים תוך זמן קצר. האלבום היה הראשון של וייטס שנכנס למאה הגדולים במצעד 200 האלבומים של בילבורד, הישג שוייטס הצליח לשחזר רק בשנת 1999 עם האלבום Mule Variations.[9][10] וייטס הרכיב להקת הופעות שנקראה The Nocturnal Emissions וכלל את פרנק ויקארי על סקסופון טנור, את פיצג'רלד ג'נקינס על גיטרה בס, ואת צ'יפ וייט על התופים ועל הוויברפון. וייטס ולהקת ההופעות הופיעו רבות בארצות הברית ובאירופה בין אוקטובר 1976 למאי 1977.
האלבום הרביעי, Foreign Affairs, יצא בשנת 1977. האלבום היה דומה מבחינה מוזיקלית לאלבום הקודם אך הושפע גם ממוזיקת בלוז. האלבום החמישי, Blue Valentine, יצא בשנת 1978. האלבום היה שונה משאר אלבומיו של וייטס, עם יותר דגש על גיטרה חשמלית וקלידים וכמעט ללא מיתרים, ועל סאונד בסגנון בלוז. באותה תקופה היה וייטס במערכת יחסית עם המוזיקאית ריקי לי ג'ונס והיא הופיעה על עטיפת האלבום Blue Valentine. וייטס הופיע לראשונה בסרט - "סמטת גן עדן" (1978) - ותרם גם מספר שירים לפסקול.
שנות השמונים
[עריכת קוד מקור | עריכה]Heartattack and Vine, אלבום האולפן האחרון של וייטס באסילום רקורדס, יצא בשנת 1980. באותה שנה הוא החל לעבוד עם פרנסיס פורד קופולה, שביקש מווייטס לספק מוזיקה לסרטו "אחד מהלב" (1982). באוגוסט 1980, התחתן וייטס עם קתלין ברנן, תסריטאית אותה פגש בעת שעבד על הסט של הסרט. ברנן כתבה עם וייטס שירים רבים באלבומיו הבאים והשפיעה עליו מבחינה מוזיקלית. בין היתר, הציגה ברנן לוויטס את המוזיקה של קפטן ביפהארט, שהפך למקור השראה מרכזי עבור וויטס. לאחר שעזב את אסילום, פרסמה חברת התקליטים אלבום אוסף של וייטס בשם Bounced Checks. במהלך תקופה זו, הופיע וייטס בתפקידים קטנים במספר סרטים, בהם הופעת קמע בסרט וולפן (1981) כנגן פסנתר שיכור. השיר של וייטס, "Jitterbug Boy", נכנס גם לפסקול של הסרט. "אחד מהלב" יצא לאקרנים בשנת 1982. וייטס הופיע הופעת קמע כנגן חצוצרה, והיה מועמד לפרס האוסקר לפסקול המקורי הטוב ביותר. וייטס שיתף פעולה עם קופולה בסרטים נוספים - "נערי הכרך" (1983), "ראסטי ג'יימס" (1983), ו"מועדון הכותנה" (1984).
בשנת 1983, לאחר מעבר לאיילנד רקורדס, הוציא וייטס את Swordfishtrombones, שסימן תפנית חדה בכיוון המוזיקלי שלו. בעוד שלפני האלבום ניגן וייטס בפסנתר או בגיטרה, הוא החל לנגן מאלבום זה בכלים פחות נפוצים, כמו בסון, חמת חלילים, מרימבה והרמוניום. כתיבת השירים שלו השתנתה גם היא, והוא התרחק מהצליל המסורתי של בלדת פסנתר ומיתרים לכיוון מספר סגנונות שלא התייחסו אליהם במוזיקת הפופ, בהם קברט, רומבה, טנגו, קאנטרי מוקדם ומוזיקה עממית אירופאית.
ב-1984 עבר וייטס מקליפורניה לניו יורק. הדגש החדש של וייטס על התנסויות בסגנונות ובכלים שונים המשיך באלבום Rain Dogs, שיצא בשנת 1985. האלבום זכה לביקורות אוהדות מאוד ורולינג סטון דירג אותו במקום ה-21 ברשימת 100 האלבומים הגדולים ביותר של שנות השמונים ובמקום ה-397 ברשימת 500 האלבומים הגדולים ביותר בכל הזמנים. האלבום סימל התרחקות של וייטס משירים מבוססי פסנתר לשירים מבוססי גיטרה. האלבום כלל את השיר "Downtown Train" שגרסת כיסוי שלו בביצוע רוד סטיוארט הפכה ללהיט והגיעה למקום השלישי במצעד הבילבורד הוט 100. האלבום הגיע למקום ה-188 במצעד הבילבורד 200.[10] האלבום הגיע למעמד זהב מטעם איגוד תעשיית ההקלטות האמריקאי (RIAA).[11]
Franks Wild Years, מחזה מוזיקלי שנכתב על ידי וייטס וברנן, הועלה כמחזמר אוף ברודוויי בשנת 1986, בבימויו של גארי סיניז. וייטס עצמו שיחק את התפקיד הראשי. הוא המשיך לפתח את קריירת המשחק שלו עם כמה תפקידי משנה ותפקיד ראשי בסרטו של ג'ים ג'ארמוש, "נרדפי החוק" (1986), שפסקולו כלל גם שני שירים של וייטס מ-Rain Dogs. באותה שנה הוא גם תרם את קולו לשיר "Harlem Shuffle" מתוך האלבום Dirty Work של הרולינג סטונז.
בשנת 1987 הוא הוציא את Franks Wild Years, שכלל גרסאות אולפן מההצגה של וייטס באותו השם. האלבום זכה לביקורות חיוביות שציינו את הרב-גוניות שבו, והוא הגיע למקום ה-115 במצעד הבילבורד 200.[10] וייטס המשיך לקדם את קריירת המשחק שלו עם תפקיד בסרט Ironweed שבבימויו של הקטור בבנקו לצד ג'ק ניקולסון ומריל סטריפ, בו וייטס ביצע את השיר "Big Rock Candy Mountain". בשנת 1988 הופיע וייטס ב-Big Time, סרט קונצרט סוריאליסטי ופסקול שכתב יחד עם אשתו.
בשנת 1989 הופיע וייטס בפעם האחרונה על במה, כשהשתתף במחזה Demon Wine שכתב תומאס בייב. הוא זכה לביקורות חיוביות. וייטס סיים את העשור עם הופעות בשלושה סרטים: "רכבת המסתורין" של ג'ים ג'רמוש; "רגליים קרות" של רוברט דורנהלם; והתפקיד הראשי ב"עור הדוב: אגדה אורבנית".
שנות התשעים
[עריכת קוד מקור | עריכה]The Black Rider: The Casting of the Magic Bullets, מחזה שנוצר כתוצאה משיתוף פעולה של וייטס, הבמאי רוברט וילסון והסופר ויליאם ס. בורוז יצא להופעת בכורה בהמבורג ב-31 במרץ 1990. הפרויקט התבסס על סיפור עם גרמני בשם "הקלע החופשי" . וילסון היה האחראי לעיצוב ולבימוי, בורוז לכתיבת הספר, ווייטס למוזיקה ולמילות השירים, שהושפעו במידה רבה מיצירותיו של ברטולט ברכט וקורט וייל. באותה השנה, תרם וייטס גרסת כיסוי לשיר "It's All Right with Me" של קול פורטר לאלבום האוסף Red Hot + Blue, הראשון בסדרה של אלבומי אוסף מארגון הצדקה רד הוט.
בשנה שלאחר מכן, היה וייטס עסוק מאוד בעבודה על פסקולי סרטים ומשחק, ותרם למספר פרויקטי מוזיקה של אמנים אחרים כמו פריימוס, מה שחשף אותו לקהל חדש מסוגת הרוק האלטרנטיבי. אלבום האוסף היחיד שהכיל רק חומרים של וייטס היה הפסקול לסרטו של ג'ים ג'רמוש, "מונית לילה" (1991). בין הסרטים בהם השתתף בשנה זו היו "פישר קינג" ו"Queens Logic".
Bone Machine, אלבום האולפן הראשון של וייטס מזה חמש שנים, יצא בשנת 1992. הכלים בהם השתמש וייטס באלבום היו בעיקר גיטרה וכלי הקשה, מה שסימן שינוי נוסף במוזיקה של וייטס. האלבום זכה לביקורות חיוביות מאוד וזכה בפרס גראמי לאלבום המוזיקה האלטרנטיבית הטוב ביותר. ב-19 בדצמבר 1992 התקיימה הקרנת הבכורה של "אליס", המחזה השני בו שיתף וייטס פעולה עם רוברט וילסון. השירים שיצר וייטס עבור המחזה נכללו באלבום Alice, שיצא עשר שנים לאחר מכן. באותה שנה שיחק וייטס בסרט "דרקולה" של פרנסיס פורד קופולה.
בשנת 1993 הוציא וייטס את The Black Rider, שכלל גרסאות אולפן לשירים שכתב וייטס למחזמר באותו השם שלוש שנים קודם לכן. הוא הופיע בסרטו של רוברט אלטמן "תמונות קצרות", בסרטו של ג'ים ג'רמוש "Coffee and Cigarettes: Somewhere in California". בשנת 1997, וייטס וברנן כתבו וביצעו את המוזיקה לסרט האנימציה הקצר "Bunny" שזכה בפרס האוסקר לסרט האנימציה הקצר הטוב ביותר.
בשנת 1995 הוציאה הולי קול אלבום מחווה שכולו גרסאות כיסוי לשירים של וייטס. בשנת 1998, לאחר שאיילנד רקורדס הוציאו את אלבום האוסף Beautiful Maladies: The Island Years, עזב וייטס את חברת התקליטים ועבר לחברת התקליטים ANTI-.
אלבום האולפן הראשון של וייטס בחברת התקליטים החדשה, Mule Variations, יצא בשנת 1999[12]. הבילבורד תיאר את האלבום כאלבום שמשלב בהצלחה בלוז וגוספל. האלבום זכה בפרס גראמי לאלבום הפולק העכשווי בשנת 2000; הוא היה מועמד לפרס גראמי לביצוע סולו הרוק הווקאלי הטוב ביותר של גבר עבור השיר "Hold On". האלבום היה האלבום המצליח ביותר של וייטס במצעד 200 האלבומים של בילבורד, בו הגיע למקום ה-30.[10] האלבום הגיע למעמד זהב מטעם איגוד תעשיית ההקלטות האמריקאי (RIAA).[11]
באותה שנה, ביצע וייטס גיחה כמפיק מוזיקלי לאמנים אחרים, כשהפיק יחד עם אשתו את Extremely Cool, עבור ידידו הוותיק צ'אק א' וייס. וייטס השתתף באלבום גם כסולן אורח וגיטריסט. הוא תרם גם גרסת כיסוי לשיר "Books of Moses" של סקיפ ספנס עבור האלבום More Oar: A Tribute to the Skip Spence Album, אלבום מחווה לסקיפ ספנס בהוצאת Birdman Records. וייטס שיחק גם בקומדיה Mystery Men.
Wicked Grin, אלבום של ג'ון האמונד המכיל גרסאות כיסוי לשיריו של וייטס, יצא ב-2001. וייטס השתתף במרבית השירים, ניגן בגיטרה, בפסנתר ותרם גם קולות רקע לאלבום. האלבום כולל גם את "I Know I've Been Changed", דואט של וייטס והאמונד.
בשנת 2002, הוציא וייטס שני אלבומים במקביל, Alice ו-Blood Money, שניהם אלבומי אוסף שנכתבו כמעט 10 שנים קודם לכן והיו מבוססים על שיתופי פעולה עם רוברט וילסון; הראשון מבוסס על מחזה מוזיקלי על לואיס קרול, והשני הוא פרשנות למחזהו של גאורג ביכנר, "וויצק".
וייטס תרם גרסה משלו לשיר "The Return of Jackie and Judy" של הראמונס לאלבום האוסף We're a Happy Family: A Tribute to Ramones, שיצא בשנת 2003 דרך קולומביה רקורדס. באותה שנה שימש וייטס כשופט בפרסי המוזיקה העצמאית.
וייטס הוציא את האלבום Real Gone בשנת 2004. זהו האלבום היחיד של וייטס עד כה, שלא כלל נגינת פסנתר באף אחת מהרצועות. האלבום נטה יותר לכיוון רוק ופחות לבלוז שאפיין את אלבומיו הקודמים. Real Gone הגיע למקום ה-28 במצעד הבילבורד 200 ולמקום הראשון במצעד האלבומים העצמאיים של בילבורד.[10] באותה שנה תרם וייטס את קולו לשיר הנושא של האלבום Go Tell It on the Mountain של פייב בליינד בוייז אוף אלבמה, שאף זכה בפרס גראמי לאלבום הגוספל המסורתי הטוב ביותר של אותה שנה. בנוסף, וייטס תרם גם גרסה לשיר "King Kong" של דניאל ג'ונסטון לאלבום המחווה The Late Great Daniel Johnston: Discovered Covered.
בשנת 2005 הופיע וייטס בסרט "דומינו" טוני סקוט כחוזה עתידות. באותה שנה הופיע וייטס בסרט "כשתראי נמר בשלג" של רוברטו בניני בתפקיד עצמו ושר את הבלדה "You Can Never Hold Back Spring". בנובמבר 2006 הוציא וייטס מארז תקליטורים בשם Orphans: Brawlers, Bawlers & Bastards. המארז כלל שלושה תקליטורים ובהם 54 שירים נדירים, שירים שלא יצאו בעבר ויצירות חדשות לגמרי. שלושת הדיסקים הופרדו לפי התוכן שלהם: "Brawlers" כלל את שירי הרוק ובלוז של ייטס; "Bawlers", את הבלדות ואת שירי אהבה שלו; ו"Bastards", שירים שלא התאימו לשאר הקטגוריות. וידאו קליפ לשיר "Lie to Me" כדי לקדם את מכירות האוסף. Orphans כלל שיר בשם "Road to Peace" שהתייחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני. האלבום כלל מספר גרסאות כיסוי לשירים של אמנים אחרים, בהם הראמונס ודניאל ג'ונסטון, כמו גם ביצועים של יצירות של משוררים וסופרים נערצים על ידי וייטס, כמו צ'ארלס בוקובסקי וג'ק קרואק. האלבום זכה לביקורות מעולות ודורג במקום השני הגבוה ביותר מבין אלבומי 2006 לפי Metacritic.[13] האלבום הגיע למעמד זהב מטעם איגוד תעשיית ההקלטות האמריקאי (RIAA).[11]
השיר "Way Down in the Hole" שימש כפתיח לסדרה הסמויה של רשת HBO במשך חמש עונותיה. וייטס הופיע מספר פעמים בטלוויזיה בין 2006 ל-2010. בין השאר היה אחד משלושה אמנים בלבד שהופיעו בתוכנית הדיילי שואו והופיע בתוכנית האחרונה של תוכנית האירוח הלילית "קונאן" של קונאן אובריאן.
וייטס גילם את קנלר בסרט "חותכי ורידים: סיפור אהבה" שיצא לאקרנים ב-2007. ב-2008 הכריז וייטס על סיבוב ההופעות Glitter and Doom Tour שהחל ביוני באותה שנה וכלל מועדים בדרום ארצות הברית ובאירופה. אלבום הבכורה של סקרלט ג'והנסון, Anywhere I Lay My Head, יצא בשנת 2008 וכלל גרסאות כיסוי לעשרה משירי וייטס. בסוף 2009 השתתף וייטס בסרטו של טרי גיליאם "מופע הפלאים של דוקטור פרנסוס", בו גילם את מר ניק.
העשור השני של המאה ה-21
[עריכת קוד מקור | עריכה]וייטס גילם את המהנדס בסרט "הנבחר", שיצא לאקרנים בינואר 2010. שנה לאחר מכן שימש כקריין בסרט "טוויקסט" בבימויו של פרנסיס פורד קופולה
בפברואר 2011 נכנס וייטס להיכל התהילה של הרוק אנד רול.[14] באותו חודש החל וייטס לעבוד על אלבום האולפן הבא שלו, Bad as Me. הסינגל המוביל מהאלבום, "Bad as Me", יצא בחודש אוגוסט. האלבום יצא באוקטובר 2011 והיה האלבום המצליח ביותר של וייטס במצעד הבילבורד 200, בו הגיע למקום השישי.[10] האלבום זכה גם לשבחי הביקורות והיה מועמד לפרס גראמי לאלבום המוזיקה האלטרנטיבית הטוב ביותר.
בשנה זאת הוציא וייטס לאור את ספר השירה "Hard Ground" יחד עם הצלם מייקל אובריין (אנ'). בספר צילומי פורטרט גדולים של חסרי בית בארצות הברית, בעיקר מהעיר אוסטין, טקסס. גם הנושא הכללי של השירים בספר הוא נוודים ומחוסרי בית.[15] לספר מצורפות ביוגרפיות של המצולמים וציטוטים מדבריהם.
בשנת 2012 השתתף וייטס בסרט "שבעה פסיכופתים".
במאי 2015 השתתף וייטס בתוכנית האחרונה של "לייט נייט עם דייוויד לטרמן" בה שר את "Take One Last Look".
בשנת 2018 השתתף בסרט "הבלדה על באסטר סקראגס" של האחים כהן.
דיסקוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]| דיסקוגרפיה של טום וייטס | |
|---|---|
|
אלבומי אולפן ↙ |
16 |
|
אלבומי הופעה ↙ |
3 |
|
אלבומי אוסף ↙ |
7 |
|
סינגלים ↙ |
24 |
|
וידאו קליפים ↙ |
11 |
|
פסקולים ↙ |
2 |
|
מארזי תקליטורים ↙ |
1 |
|
סינגלים שיווקיים ↙ |
8 |
הדיסקוגרפיה של וייטס משתרעת על פני חמישה עשורים וכוללת 16 אלבומי אולפן, 3 אלבומי הופעה, 7 אלבומי אוסף, 24 סינגלים ו-2 פסקולים.
אלבומי אולפן
- 1973: Closing Time
- 1974: The Heart of Saturday Night
- 1976: Small Change
- 1977: Foreign Affairs
- 1978: Blue Valentine
- 1980: Heartattack and Vine
- 1983: Swordfishtrombones
- 1985: Rain Dogs
- 1987: Frank's Wild Years
- 1992: Bone Machine
- 1993: The Black Rider
- 1999: Mule Variations
- 2002: Blood Money
- 2002: Alice
- 2004: Real Gone
- 2011: Bad As Me
אלבומי אוסף
- 1981: Bounced Checks
- 1983: Anthology of Tom Waits
- 1984: The Asylum Years
- 1991: The Early Years, Volume One
- 1993: The Early Years, Volume Two
- 1998: Beautiful Maladies : The Island Years
- 2001: Used Songs, 1973-1980
מארז תקליטורים
אלבומי הופעה
פסקולים
פילמוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]| שנה | סרט | תפקיד | הערות |
|---|---|---|---|
| 1978 | סמטת גן עדן | ממבלס | |
| 1981 | Wolfen | בעל מסבאה שיכור | ללא קרדיט |
| אחד מהלב | נגן חצוצרה | גם מלחין (ללא קרדיט כשחקן) | |
| 1983 | נערי הכרך | באק מריל | |
| ראסטי ג'יימס | בני | ||
| 1984 | The Stone Boy | איש מאובן בקרנבל | ללא קרדיט |
| מועדון הכותנה | אירווינג סטארק | ||
| 1986 | נרדפי החוק | זאק | |
| 1987 | עשבי פרא | רודי | |
| 1988 | Greasy Lake | מספר | וידאו |
| Candy Mountain | אל סילק | ||
| Big Time | בתפקיד עצמו | דוקומנטרי; גם שותף בכתיבה | |
| 1989 | Bearskin: An Urban Fairytale | סילבה | |
| רגליים קרות | קני | ||
| רכבת המסתורין | שדרן רדיו (קול) | ||
| 1990 | ג'ק וג'ק | שוטר בלבוש אזרחי | ללא קרדיט |
| 1991 | At Play in the Fields of the Lord | זאב | |
| פישר קינג | ותיק מלחמה נכה | ללא קרדיט | |
| מלכות ההיגיון | מונט | ||
| מונית לילה | מלחין | ||
| 1992 | דרקולה | רנפילד | |
| 1993 | תמונות קצרות | Earl Piggot | |
| 1999 | אנשי המסתורין | דוקטור הלר | |
| 2001 | המבצר האחרון | מלחין (לצד ג'רי גולדסמית') | |
| 2003 | קפה וסיגריות | בתפקיד עצמו | בפרק: "Somewhere in California" |
| 2005 | דומינו | נווד | |
| כשתראי נמר בשלג | בתפקיד עצמו | ||
| 2006 | חותכי ורידים: סיפור אהבה | קנלר | |
| 2009 | מופע הפלאים של דוקטור פרנסוס | מר ניק | |
| 2010 | הנבחר | אנגיניר | |
| 2011 | The Monster of Nix | וירגיל | סרט קצר |
| טוויקסט | מספר | ||
| 2012 | שבעה פסיכופתים | זכריה | |
| 2013 | משפחת סימפסון | לויד (קול) | בפרק: "Homer Goes to Prep School" |
| 2018 | הבלדה על באסטר סקראגס | מחפש זהב | מתוך: "הקניון המוזהב" (פרק 4) |
| הג'נטלמן והאקדח | וולר | ||
| 2019 | המתים לא מתים | בוב | |
| 2021 | ליקריץ פיצה | רקס בלו | |
| Ultra City Smiths | המספר (קול) | 6 פרקים | |
| TBA | Keyhole Garden | ||
| Wildwood | דיבוב |
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של טום וייטס- טים אדאמס, הגרדיאן, עכבר העיר אונליין, "הייתי חייב להפסיק עם החרא הזה": טום וויטס מתבגר, באתר הארץ, 25 באוקטובר 2011
- איתמר הנדלמן סמית, עכבר העיר אונליין, למה טום וויטס הוא השקרן הגדול בעולם?, באתר הארץ, 10 בדצמבר 2009
- ירדן ניר-בוכבינדר, שניים דיסקים עם כינור של קש, באתר "האייל הקורא", 15 ביולי 2002
- בן שלו, עכבר העיר אונליין, טום וייטס: חיה בהופעה, באתר הארץ, 21 בינואר 2010
- רון בן-טובים, טום ווייטס באלבום חדש: הנווד חזר להבריק, באתר וואלה, 25 באוקטובר 2011
- רז ישראלי, הכובען המשוגע: על האלבום החדש של טום וייטס, באתר nrg, 26 באוקטובר 2011
טום וייטס, ברשת החברתית פייסבוק
טום וייטס, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
טום וייטס, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)- טום וייטס, באתר "אידיבי", מאגר הידע העברי לקולנוע ישראלי ועולמי
טום וייטס, באתר AllMovie (באנגלית)
טום וייטס, באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
טום וייטס, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
טום וייטס, באתר אפל מיוזיק (באנגלית)
טום וייטס, באתר ספוטיפיי
טום וייטס, באתר Last.fm (באנגלית)
טום וייטס, באתר AllMusic (באנגלית)
טום וייטס, באתר MusicBrainz (באנגלית)
טום וייטס, אמן באתר Encyclopedia Metallum (באנגלית)
טום וייטס, באתר דיזר
טום וייטס, באתר Discogs (באנגלית)
טום וייטס, באתר Songkick (באנגלית)- טום וייטס, באתר Genius
- טום וייטס, באתר SecondHandSongs
- טום וייטס, באתר DNCI
טום וייטס, באתר בנדקמפ
טום וייטס, באתר בילבורד (באנגלית)
טום וייטס, באתר טיידל (באנגלית)- טום וייטס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
.svg){kind=logo}
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ "The 55th Academy Awards (1983) Nominees and Winners". oscars.org. נבדק ב-27 באפריל 2015.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ DeYoung, Bill (23 בפברואר 1993). "One critic handicaps tonight's Grammys". The Gainesville Sun. The New York Times Company. נבדק ב-29 באפריל 2010.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Past Winners Search | GRAMMY.com". Grammys. נבדק ב-22 ביוני 2012.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Lyons, Margaret (15 בדצמבר 2010). "Rock and Roll Hall of Fame 2011 inductees include Neil Diamond, Alice Cooper: who else made the cut?". Entertainment Weekly. נבדק ב-15 בדצמבר 2010.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Brian Boyd, Tom Waits for no man, The Irish Times (באנגלית)
- ^ I was born in the back seat of a Yellow Cab in a hospital loading zone with the meter still running. I emerged needing a shave and shouted 'Times Square, and step on it!', Tom Waits Visual Dictionary
- ^ Tom Waits Collection on Letterman, 1983-2015, נבדק ב-2020-01-14
- ^ Patrick Humphries, The Many Lives of Tom Waits, (דף הספר באתר "גוגל ספרים"
)
- ^ "Small Change – Tom Waits: Awards", AllMusic
- ^ 1 2 3 4 5 6 "Tom Waits - Chart history, Billboard
- ^ 1 2 3 Waits, Tom, Recording Industry Association of America
- ^ יוסי בבליקי, שופר של קינה, מלחמה ואקסטזה, באתר גלובס, 15 באוגוסט 1999
- ^ "Top 200: Best-Reviewed Albums on Metacritic". metacritic.com.
- ^ "Tom Waits To Be Inducted Into Hall Of Fame By Neil Young", tomwaits.com, 9 בפברואר 2011
- ^ Adam Newey, Hard Ground, poems by Tom Waits, photographs by Michael O'Brien - review, The Guardian, 11 ביוני 2011
