(Translated by https://www.hiragana.jp/)
יאקירמא – ויקיפדיה לדלג לתוכן

יאקירמא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יאקירמא הוא מונח בו השתמשו מספר אנתרופולוגים תוך העמדת פנים של ריחוק אתנוגרפי כדי לתאר אספקטים שונים של התנהגות חברתית של תושבי ארצות הברית. מדובר בהיפוך אותיות של המילה "אמריקאי", שנשמע כמו שם של שבט (באנגלית משתמשים במונח Nacirema).

יאקירמא מתוארת כחברה אקזוטית בעלת מנהגים מוזרים ולא רציונליים. הריחוק האתנוגרפי שמשתמשים בו במקרה זה הוא טכניקה ספרותית של הזרה, כך שהקורא האמריקאי (או המערבי, או בכלל) לא יבחין לכאורה שמדובר בחברה האמריקאית. גילוי "האמת" אמור ללמד את הקורא פרק ביחסיות תרבותית, היינו בראייה פחות היררכית ופחות שיפוטית של התרבויות השונות; בקרבה הרבה, יותר מאשר נדמה לנו, שישנה בין החברה המערבית לחברות "אקזוטיות" ו"רחוקות"; ובמהירות הרבה שבה אנו מתייגים את האחר, ובבעייתיות שבתיוג זה.

עם הזמן, ככל שהאנתרופולוגים החלו לעבור ממחקר של חברות רחוקות לחקר החברה שהם חיים בה, טכניקת ההזרה הפכה לכלי מתודולוגי. ביאקירמא ניתן גם לראות את הניצנים של משבר הייצוג, שהתפתח בדיסציפלינה האנתרופולוגית בשנות ה-90.

פולחן הגוף של היאקירמא

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוראס מיינר (אנ') טבע לראשונה בשנת 1956 את המונח, במאמרו "פולחן הגוף של היאקירמא".

לפי תיאורו, ל"יאקירמא" כלכלת שוק מפותחת מאוד ובני השבט מקדישים חלק גדול מזמנם לפעילות כלכלית. עם זאת, משאבים רבים מושקעים בפעילות פולחנית וטקסית. הגוף עומד במוקד הפעילות הפולחנית הזאת. בני השבט מאמינים שמראה הגוף ובריאותו חשובים מאוד. לפי אמונתם, הגוף חלש, מכוער ונוטה למחלות, והדרך היחידה לשיפור מצבו היא באמצעות השפעתם החזקה של טקסים ופולחנים שונים.

  • בכל בית מצוי מקדש אחד לפחות ובו נעשים טקסים ופולחנים כאלה. בבתי האח"מים ניתן למצוא כמה מקדשים כאלה. למעשה, הרווחה של בית מסוים נקבעת על-פי מספר המקדשים הללו. יותר מקדשים – יותר רווחה.
הטקסים אינם מתנהלים באופן משפחתי, אלא באורח פרטי וסודי. לא מקובל לדבר על טקסים אלו, אלא רק עם ילדים קטנים הנזקקים להדרכה מתאימה לגביהם.
  • אנשי ה"יאקירמא" מרבים לעסוק ב"ענייני הפה". הם מאמינים כי למצבו של הפה השפעה רבה על יחסיהם החברתיים, וכי ללא ביצוע "טקסי הפה" היומיים עשויות שיניהם לנשור. פולחן הפה היומי – שייראה לזר דוחה ביותר – כולל הכנסה לפה של אוסף שערות קטן עם חומרים מאגיים מסוימים, והנעתו בתנועות טקסיות מוכתבות מראש.
נוסף על פולחן הפה היומי, בני השבט נוהגים לבקר כמה פעמים בשנה אצל "איש הפה הקדוש". לכוהנים אלו יש מערכת מרשימה ביותר של אביזרים, הכוללת מחטים שונות, מקדחות ואזמלים. הם נוהגים להרחיב את החורים בשיני בני השבט ולמלא אותם בחומרים מאגיים שונים המוֹנעים, לפי אמונתם, ריקבון. מובן שתהליך הריקבון נמשך, אבל בני השבט ממשיכים לבקר אצל הכוהנים ואף לתת להם מתנות יקרות ערך. זהו פולחן מכאיב ביותר, המצביע על הנטיות הסדיסטיות והמזוכיסטיות של בני השבט.
האדם הולך לאיש מרפא והוא כותב לו משהו על נייר, בכתב סתרים. האדם הולך למומחה לעשבי מרפא וזה מספק לו את הכתוב. את השאריות אין מסלקים, אלא שומרים בארגז קסמים אשר בלב המקדש מתוך אמונה שהן מגִנות על בני השבט.
  • אגן הטבילה – שמימיו מגיעים מכלל הקהילה ובהם טובלים את כל המשפחה בזה אחר זה.
  • הנשים אופות ראשיהן בתנור פעם בכמה זמן, והן מאמינות שהיופי בא דרך השֵׂער.
  • מקדש מילוח-תיב – אדם חולה באופן רציונלי מנסה לרפא את עצמו. אך שם, ברגע שאדם חולה עוזב את בני משפחתו ונכנס למקדש כלשהו - כל המוסכמות החברתיות מחיי היום-יום משתנות. כמו למשל, חשיפת הגוף לפני הכוהנים ונעיצת מחטים בו. המטפלים בו הם כוהנות וכוהנים, ואיש אינו מתווכח אִתם. מטרת אותו מקדש היא לרפא אנשים, אך חלק גדול מהאנשים הבאים בשעריו יוצאים ממנו ללא רוח חיים - ואף-על-פי-כן, אנשי השבט מתמידים באמונם בו.
  • המקשיבים – אנשים מיוחדים שלהם מספרים את כל הסודות והבעיות. אנשים אלה אמורים להביא מרפא לכל הבעיות מבלי לגעת בחולה. הם רק מקשיבים, והחולה ככל שיזכור יותר מידע מימי ילדותו – כך יֵקל על המקשיב לפתור את בעיותיו.
  • הנשים בשבט הן מוזרות ביותר. אף על פי שהנורמה היא צניעות, אישה החושפת כמה שיותר חלקים מגופה, מושכת תשומת לב ואהדה יותר מן הנשים הצנועות.

בהוראת הסוציולוגיה בישראל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמרו של הורס מינר תורגם לעברית על ידי דניאלה רוט-הלר וד"ר יעל אנוך בשם "טקסי הגוף בקרב היאקירמא". מאוחר יותר הוא הופיע במקראה, שערכו דניאלה רוט-הלר וניסן נווה, עבור תלמידי המגמות הסוציולוגיות בבתי-הספר התיכוניים בישראל.[1] במהלך השנים נלמד המאמר על ידי אלפי תלמידי תיכון ועל ידי סטודנטים רבים בקורסים "מבוא לסוציולוגיה" ו"מבוא לאנתרופולוגיה" באוניברסיטאות ובמכללות בישראל.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ ניסן נווה ודניאלה רוט-הלר, היחיד והסדר החברתי: מקראה בסוציולוגיה לבתי ספר תיכוניים, תל אביב: עם עובד, 1985, עמ' 17-20