ישראל זיסל דבורץ
 | |
| לידה |
1886 תרמ"ה  |
|---|---|
| פטירה |
28 בפברואר 1968 (בגיל 82 בערך) כ"ט בשבט תשכ"ח |
| מקום קבורה |
בית הקברות היהודי בהר הזיתים |
| תקופת הפעילות |
? – 28 בפברואר 1968 |
  | |
הרב ישראל זיסל דבורץ (נודע גם בשם העט: פלטין) (תרמ"ה, 1885 – כ"ט בשבט תשכ"ח, פברואר 1968) היה רב ועסקן חרדי, כיהן כרב ביודי וביזדה שבליטא, עורך כתב העת התורני "תבונה".
קורותיו
[עריכת קוד מקור | עריכה]נולד בדווינסק שבלטביה לבצלאל דבורץ, שהיה שו"ב מחסידי חב"ד קאפוסט בדווינסק. ולאימו העסא פרידה לבית אולמן. בהיותו בן ארבע עשרה נכנס ללמוד בישיבת סלובודקה בהשפעתם של בחורי ישיבה זו שהיו מגיעים לדוינסק לשוחח עם רבה של העיר הרב מאיר שמחה. נישא לחנה חיה פייגא לבית לופט. בשל גזירת השלטונות נאלץ לנדוד במקומות שונים בליטא וברוסיה. במשך תקופה שהה בקמאי, שימש בה כרב והקים בה ישיבה. כעבור זמן התמנה כרבה של יודי, ואף בה הקים ישיבה. בתקופת מלחמת העולם הראשונה הצטרף לתלמידי ישיבת סלובודקה ששהו בקרמנצ'וג. בתקופה קשה זו סייע רבות לקיומה של הישיבה. בשנת תרע"ז (1917) השתתף בהקמת המפלגה "מסורת וחירות" בזמן שהתגורר בעיר טולה בסביבות מוסקבה, ובוועידת היסוד שלה שימש כמזכיר. בתחילת שנות ה-20 שב עם תלמידי הישיבה לסלובודקה. עם בואו נרתם להקמת רשת תלמודי תורה וישיבות קטנות ברחבי ליטא, יחד עם אחיו הרב יצחק דבורץ[1].
באותה תקופה ייסד את כתב העת התורני "תבונה", שפעל במשך כחמישים שנה ושימש במה מרכזית לפרסום חידושי תורה של רבנים ותלמידי ישיבות וכן מאמרים בנושאי מוסר.
לאחר מלחמת העולם הראשונה התמנה לרב בעיירה קמאי. בשנת תרפ"ד (1924) עבר לכהן כרב בעיר יזדה שבליטא. באותה תקופה פורסם צו השלטונות המורה על גיוס תלמידי ישיבה לצבא. בעקבות זאת הציע הרב דבורץ להעלות את ישיבת סלובודקה לארץ ישראל. לשם כך נסע עם אחיו לארצות הברית לגיוס כספים. בתאריך ג' בשבט תרפ"ו (1926.18.02)[2] עלה עם משפחתו לארץ ישראל והיא התיישבה בירושלים. אחיו יצחק שהה בארצות הברית.
הרב דבורץ היה יד ימינו של הרב נתן צבי פינקל, הסבא מסלובודקה, וסייע לו רבות בפיתוח ישיבתו בתקופות שונות הן בחו"ל והן בהעברת הישיבה לארץ ישראל לעיר חברון. כאשר חלה הרב דבורץ הורה הסבא מסלובודקה להוסיף לו שם כסגולה לאריכות ימים, ובחר בשם כלב, כשמו של כלב בן יפונה שנקשר לעיר חברון. הוא הוסיף כי שם זה הוא נוטריקון "כולו לב", הרומז להתמסרותו של הרב דבורץ לצורכי הכלל.
הרב דבורץ ייסד את "הבנק להתפתחות חברון", באמצעותו סייע לישיבה בעיר[3]. אחת מפעולות הבנק הייתה סיוע בהקמת היישוב מגדל עדר בגוש עציון. כמו כן נענה לקריאתו של מייסד בני ברק יצחק גרשטנקורן להצלת המושבה שנקלעה למצוקת נושים בשנות הקמתה הראשונות. בעקבות מאורעות תרפ"ט חדל הבנק להתקיים. לאחר הפרעות השתתף כחבר ב"וועד למען חברון" ודאג לטיפול בפליטי חברון.
בחודש תמוז תרפ"ט כאשר ביקר האדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש בחברון, סייע הרב דבורץ לקבלת אישור מיוחד לכניסתו לתוך מערת המכפלה[4]. הרב דבורץ ואחיו יצחק נמנו עם פמליית האדמו"ר שהורשתה להיכנס לאתר[5].
בשנת תר"ץ (1930) הקים הרב דבורץ את "אגודת נטע נאמנים" במטרה לטעת פרדסים לקיום מצוות יישוב ארץ ישראל על ידי יהודים חרדים, וכן כהכנסה כספית ללומדי תורה. במסגרת זו רכשה האגודה שטחים במושבות כרכור, חדרה ובנימינה.
בשנת תרצ"א היה ממקימי ישיבת היכל התלמוד בתל אביב.
הרב דבורץ הקים את חברת "תורה ותבונה" שבמסגרתה הוציא וההדיר כתבי יד של הראשונים, ובהם חידושי הרשב"א, הרמב"ן, רבנו חננאל, המאירי ועוד[6]. במפעל זה היו שותפים בניו שמעון-ראובן ואליעזר-זאב.
בשנת תרצ"ד (1934) עבר להתגורר בפתח תקווה. הוא ייסד בה סניף בנק קטן, ששימש גב כלכלי לישיבת לומז'ה שבעיר, אך כעבור זמן נסגר. הוא ייסד את בית מדרש לתורת ארץ ישראל בפתח תקווה, במסגרתו אף הוציא לאור את המאסף התורני "תורת הארץ" שעסק בהלכות התלויות בארץ ושימש במה למאמרים תורניים בנושאים אלו. כמו כן יזם והקים יחד עם הרב משה אילוביצקי את בית הספר בית יעקב הראשון בפתח תקווה. הוא נענה לבקשת הרב זרח ראובן ברוורמן לנהל את חברת "שומרי תורה", במסגרתה הקים רשת תלמודי תורה חדשים ביישוב החדש, ביניהם תלמודי התורה ברחובות, חיפה וכפר סבא. בשנת תרצ"ה (1935) יזם יחד עם הרב יעקב ניימן את הקמת ישיבת המשך לתלמידי תלמוד תורה שארית ישראל בעיר, שכעבור זמן הפכה לישיבת אור ישראל.
בשנת ת"ש (1940) שב לירושלים, תחילה התגורר בבתי נייטין וכעבור שנתיים עבר לגבעת שאול. הוא ייסד מקווה במקום ויזם והקים כולל לאברכים "בית מדרש לתורה" בשכונת גבעת שאול, עבור תלמידי ישיבת חברון. הוא ייסד את "אגודת המוסר", במסגרתה הוקמו "בתי מוסר" ששימשו ללימוד ומסירת שיעורים תורניים במוסר.
בשנת תש"ד (1944) פרסם ספר ביוגרפי על רבו הרב משה מרדכי אפשטיין. בסוף שנות ה-40 הקים מפעל לחרוסת בבני ברק, בהכשר הרב המקומי יעקב לנדא[7].
בשנות ה-50 יזם הקמת משק חרדי בנגב. לשם כך נפגש עם דוד בן-גוריון וניהל עמו חליפת מכתבים[8].
נפטר בכ"ט שבט תשכ"ח (יום פטירת רבו הרב נתן צבי פינקל), והיה מראשוני הנקברים בהר הזיתים לאחר שחרורו. לאחר פטירתו נקראה על שמו כיכר בשכונת גבעת שאול בירושלים.
צאצאיו
[עריכת קוד מקור | עריכה]- שמעון ראובן דבורץ - בניו: המחנך הרב יצחק דבורץ מפתח תקווה, והרב משה דבורץ ממנהלי בית החולים ביקור חולים. בתו היא הסופרת החרדית נחמה שפרכר, מחברת ספר תולדותיו "כולו לב". נכדו הוא העיתונאי אבי רוזן.
- שרה-דינה - אשת הרב יצחק יוסף ויסקי. חתניהם הם הרב חיים מישקובסקי (נכד הרב חזקיהו יוסף מישקובסקי) והרב עוזי שוויצה, רבו של כפר יונה. נכדם הוא הסופר החרדי אריה דרילמן-גפן.
- רבקה - אשת הרב שלמה ראם, מרבני פתח תקווה. בנם הוא הרב שמחה ראם, מרבני פתח תקווה.
- פנינה - אשת הרב אריה פומרנצ'יק. בנם הוא טוביה פומרנצ'יק, מנהל החברה קדישא בפתח תקווה.
- דבורה - אשת הרב אהרן יונה פיונטק, מוותיקי ישיבת חברון
- אליעזר-זאב דבורץ - מהרצליה. הוציא את ספרו של גיסו הרב אריה פומרנצ'יק "עמק ברכה".
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- נחמה שפרכר (נכדתו), כולו לב: תולדות חייו של הגאון רבי ישראל זיסל דבורץ זצ"ל, בני ברק תשע"ג
- דוד זריצקי, חייו המלאים של האדם, נדפס בשנית בתוך ספרו: זכרונם לברכה: גאוני הדורות ואישי סגולה, עמ' 231–235
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 'דבורץ, ר' ישראל־זיסל ב"ר בצלאל', בתוך: דב ליפץ (מרכז המערכת), נתן גורן [ואחרים] (מערכת), יהדות ליטא, כרך ג, ספר א: "אישים", תל אביב: עם הספר, תשכ"ז, עמ' 40 (ספר יזכור לקהילת ליטא, בספריית העיר ניו יורק, תמונה 1238).
- ק. ט., זיכרון להולכים: הרב ישראל זיסל דבורץ ז"ל, הצופה, 12 במרץ 1968, עמ' 5
- צבי קפלן, החלוץ הסלבודקאי, הצופה, 22 במרץ 1968, עמ' 5
- תולדותיו, קובץ ישורון כז, עמ' תתיט, הערה 16
ישראל זיסל כלב דבורץ (1886-1968), דף שער בספרייה הלאומית- כרטיס הקבר של הרב ישראל זיסל דבורץ, באתר הר הזיתים
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ נכדו הוא הסופר החרדי ראובן גרוסמן, מחבר הביוגרפיות על הרבנים חיים שמואלביץ ומרדכי שולמן.
- ^ רשימות העולים של ההסתדרות הציונית
- ^ אתר היישוב היהודי בחברון
- ^ ספר השיחות תרפ"ח-תרצ"א, קה"ת, הוצאות תשס"ב ותש"ע, עמ' ע"א; קיצור תולדות חב"ד, יוסף יצחק קמינצקי, עמ' 266
- ^ ספריית חב"ד
- ^ [1]
- ^ הספרייה הלאומית
- ^ ארכיון בן-גוריון[2]