ממלכת פורטוגל

ממלכת פורטוגל
**Reino de Portugal**
דגל	סמל
ממשל
משטר	מונרכיה
ראש המדינה	מונרך פורטוגל
מונרך פורטוגל	מלכי פורטוגל
ראש הרשות המבצעת	ראש ממשלת פורטוגל
שפה נפוצה	פורטוגזית
עיר בירה	ליסבון 38°42′N 9°11′W / 38.700°N 9.183°W; (והעיר הגדולה ביותר)
גאוגרפיה
יבשת	אירופה, אסיה, אמריקה, אפריקה, אוקיאניה
היסטוריה
הקמה	הקמה
תאריך	26 ביולי 1139
פירוק	הפיכה
תאריך	5 באוקטובר 1910
ישות קודמת	רוזנות פורטוגל
ישות יורשת	הרפובליקה הפורטוגזית הראשונה ; האימפריה הברזילאית
שטח בעבר	92,500 קמ"ר (נכון ל־1900)
כלכלה
מטבע	ריאל פורטוגזי (החל משנת 1433)

ממלכת פורטוגל (פורטוגזית: Reino de Portugal) היה שמה של פורטוגל תחת השלטון המונרכי. מיקומה של הממלכה היה במערב חצי האי האיברי, והיא התקיימה בין השנים 1139 ו-1910. הממלכה הוחלפה ברפובליקה הפורטוגזית הראשונה לאחר שמלכהּ נרצח בשנת 1908, ולבסוף בהפיכה שבוצעה בשנת 1910.

היסטוריה

ערך מורחב – היסטוריה של פורטוגל

לידתה של פורטוגל

המורים השלימו את כיבוש הבזק של חצי האי האיברי תוך שנים ספורות. לנוצרים, מאידך, נדרשו 500 שנים להשלמת הרקונקיסטה, מעת שהחלו להשיב מלחמה שערה. תהליך הדרגתי זה הביא להקמתן של ממלכות נוצריות קטנות, שהלכו והתעצמו ככל שהתקדמו הנוצרים דרומה, במהלך הרקונקיסטה. הראשונה מבין ממלכות אלה אשר קמו, אסטוריאס, נחלקה בין בניו של המלך אלפונסו השלישי, עם מותו. כך קמו בנוסף הממלכות קסטיליה ולאון. מאוחר יותר הופיעו בזירה גם ממלכת נווארה, ממלכת אראגון וממלכת גליסיה.

מאוחר יותר מסר מלך לאון וקסטיליה אלפונסו השישי את השליטה על דוכסות פורטוקלה לחתנו אנרי מבורגונדי. רוזנות זו, שנהנתה ממידה נדיבה של אוטונומיה, אף כי הייתה כפופה לממלכת לאון, הייתה הגרעין העוברי לממלכת פורטוגל. אנריקה הנהיג את החבל מתוך שאיפה לזכות באוטונומיה מלאה. עם מותו בשנת 1112, רוזנות פורטוקלה נהנתה מעצמאות רבה יותר. עתה, שלטה הלכה למעשה אלמנתו, תרזה מלאון, רוזנת פורטוגל על רוזנות פורטוקלה. היא שימשה כעוצרת, בהיות בנה אפונסו אנריקש קטין. מדיניותה של תרזה דמתה לזו של בעלה: חיזוק מרקם החיים ברוזנות וחתירה לעצמאות מלאה. תרזה עיטרה עצמה בתואר "מלכה", תוך שהשתדלה להתמודד עם המשברים הדיפלומטיים החריפים אליהם נקלעה הרוזנות. השפעתם של האצילים הגליסיים בענייני הרוזנות הייתה רבה ואלה גרעו ממעמדה, צמצמו את כושר השפעתה, ובמידה רבה הכתיבו לה את אופן האצלת הסמכויות בניהול ענייני הרוזנות. עם הגיעו של אפונסו אנריקש לגיל 14, הוא עוטר כאביר וסיגל לעצמו מנהגים מלכותיים. מעמדם המועדף של האצילים הגליסיים אצל תרזה, כשברקע אדישותם המופגנת של האצילים ואנשי הכנסייה ברוזנות, הכשירו את הזירה למרד ברוזנות, בהנהגתו של בנה אפונסו אנריקש.

מלחמה פרצה בין אפונסו אנריקש לאמו הרוזנת תרזה. בשנת 1128, הובסו חילותיה של תרזה בקרב סאו מאמדה, והיא נאלצה לגלות מהאדמות בהן שלטה במשך 15 שנים. בעיתוי זה, הכריז אפונסו אנריקש על עצמאותה של רוזנות פורטוקלה ועתה הפכה זו לממלכה עצמאית.

מלך לאון וקסטיליה אלפונסו השביעי לא השלים עם אובדן השליטה על פורטוקלה. אי לכך, נאלץ אפונסו אנריקש להמשיך בלחימה נגד חילותיו של אלפונסו ובמקביל ניהל גם מערכה נגד המורים בדרום.

ב-25 ביולי 1139, הביס אפונסו אנריקש את המורים בקרב אוריקה. בגיבוי ההנהגה בנסיכות, הוא הכריז על עצמאותה של פורטוגל כממלכה והוכתר למלך תחת השם אפונסו הראשון. כך, נוסדה רשמית ממלכת פורטוגל, תחת מלכות השושלת הראשונה של הענף הפורטוגזי של בית בורגונדי הצרפתי.

אפונסו אנריקש פנה לאפיפיור אינוקנטיוס השני בבקשה להכרת הכס הקדוש בממלכתו שאך נוסדה. האפיפיור נענה בחיוב והכריז על הכרתו בפורטוגל כממלכה קתולית עצמאית. בשנת 1143 הכיר אף מלך קסטיליה בעצמאותה של פורטוגל. הצדדים חתמו על חוזה זאמורה, בו הושג השלום והוסכם על קץ הלחימה. במשך מאות שנות קיומה, השכילה פורטוגל לשמר את ריבונותה ולהגן עליה באופן פעיל, אף בעיתות מבחן, דוגמת משבר הירושה שפקד את הממלכה בשלהי המאה ה-14.

פורטוגל תחת בית בורגוניה ובית אוויש

אנריקה מבורגוניה ייסד את השושלת הפורטוגזית הראשונה, בית בורגוניה (זוהי ההגיה של "בורגונדי" בפורטוגזית (Borgonha) או בספרדית (Borgoña) – אנריקה נולד בבורגונדי), ששלטה בפורטוגל עד 1383. פרננדו הראשון היה אחרון המלכים מענף שושלתי זה ששלט בפורטוגל. שושלת זו באה לידי סיומה, עקב מצב הלוחמה המתמשך עם הממלכות השכנות קסטיליה ולאון ומרידות שפרצו בשנות מלכותו של דיניש.

משהשלימה פורטוגל את חלקה ברקונקיסטה ב-1249, הנוכחות הקסטליאנית בזירה סיכנה באופן תמידי את ריבונותה. בשנים 1383–1385 פקד את הממלכה משבר הירושה. ביטחונה של פורטוגל הובטח עם השמדתו המוחלטת של הצבא הקסטליאני בקרב אלז'וברוטה (עיירה במרכז פורטוגל). עתה, תמך העם בהמלכתו של ז'ואאו הראשון, אחיו החורג של פרננדו הראשון ובנו הבלתי הלגיטימי של פדרו הראשון. המלכתו ייצגה את ראשית ימי השושלת המלכותית השנייה של פורטוגל, בית אוויש, שמלכה על פורטוגל עד האיחוד המלכותי עם ספרד ב-1580, עת הומלך מלך ספרד, פליפה השני, גם על פורטוגל. בשנת 1640 הושב כתר פורטוגל לפורטוגזים, לידי בית ברגנסה. תחת שושלת בית אוויש, חנכה פורטוגל את עידן התגליות האירופי, בה בעת שבנתה אימפריה מסחרית ימית גלובלית שהשתרעה על פני חופי אפריקה, אסיה ואמריקה.

פורטוגל כחלוצת עידן התגליות האירופי

ערך מורחב – עידן התגליות

בתחילת המאה ה-15 יצאה פורטוגל למספר מסעות גילוי וכיבוש מחוץ לאדמתה ביבשת אירופה, בהם השתלטה על מספר מובלעות בצפון אפריקה, ביניהם סאוטה וטנג'יר. עושר רב נחשף לעיני הכובשים הפורטוגזים בשטחים אלה, ניקר את עיניהם ודרבנם להמשיך במפעל התגליות בים הפתוח והבלתי מוכר, מתוך תקווה לגלות עוד ארצות, עימן אפשר לנהל קשרי מסחר. העילה ההתחלתית הייתה הפצת הנצרות, ובהמשך בלטו יותר הרצון להפיק תועלת מהפירות הנלווים לתגליות עצמן (קשרי מסחר וכדומה) ורוח התנדבות הרפתקנית של הפורטוגזים. פורטוגל שיגרה משלחות חקר לחופי מערב אפריקה, ואלה גילו את איי מדיירה, את סאו טומה ופרינסיפה, את כף ורדה, את אנגולה ואת גינאה.

עם חלוף השנים ביקש המלך ז'ואאו השני לאשש מידע, המבוסס על שמועות, ועל דיווחים של שליחים (ובכללם פרו דה קוויליאן), שחזרו ממסעות בדרך היבשה, תוך חציית אדמות האסלאם. הוא החל ביוזמה להפוך את פורטוגל לאחת המעצמות העולמיות, תוך הוצאתו אל הפועל של מיזם לגילוי הנתיב הימי להודו. בימי מלכותו של מנואל הראשון הקיף ואסקו דה גמה את כף התקווה הטובה והגיע לחופי הודו ובכך בישר לארצות המזרח על עידן חדש של נוכחות פורטוגזית הגמונית בכל אגן האוקיינוס ההודי. באותם ימים נפוצו מספרד ידיעות על כך שכריסטופר קולומבוס גילה אדמות במערב האוקיינוס האטלנטי, בשליחות המלכים הקתולים בספרד, שמאוחר יותר כונו בשם איי הודו המערביים (מספר שנים קודם לכן, ויתר מלך פורטוגל ז'ואאו השני על שירותיו של קולומבוס, בהמלצת יועציו המדעיים). בשנת 1500 גילה האדמירל פדרו אלוורז קברל את ברזיל, במהלך מסע ארמדה שבפיקודו להודו, אשר כללה 13 ספינות. ברבות הימים, במהלך המאה ה-16, ביססה פורטוגל את נוכחותה הקולוניאלית ברחבי הגלובוס והפכה ל"באזאר" של אירופה. בכך, במאה ה-16 שכנו בחצי האי האיברי המעצמות הימיות האירופיות הדומיננטית באותה התקופה - ספרד ופורטוגל.

האימפריה הפורטוגזית

ערך מורחב – האימפריה הפורטוגזית

האימפריה הפורטוגזית הייתה לחלוצת האימפריות הקולוניאליות שנוצרו בימי עידן התגליות, כאשר כבשה ב-1415 את סאוטה שלחופי צפון אפריקה והחלה לשגר מסעות חקר, תגלית ומיפוי באוקיינוס האטלנטי. לאחר שמיפו הפורטוגזים את חופי יבשת אפריקה וגילו את הדרך הימית להודו, החלו אלה ומדינות אירופיות נוספות לחקור את פנים היבשת, וחיפשו אחר נתיבים ימיים נוספים למקורות התבלינים במזרח, בנוסף לנתיב העובר דרך כף התקווה הטובה (לדוגמה, נתיבים מערביים המקיפים את צפון אמריקה או דרומה). חיפושים קדחתניים אלה, שערכו מספר מדינות אירופיות, ביניהן פורטוגל, עתידים היו להביא ליסודן של מושבות רחבות היקף, הפזורות בכל כדור הארץ. מברזיל ועד אסיה, הפיצה פורטוגל את שפתה, הפורטוגזית, ואת מנהגיה, בה בעת שהביאה למטרופולין ליסבון עושר וממון רבים, תוך הזנחת המושבות והשקעה מועטה בפיתוחן.

לאחר המאה ה-16, החלה פורטוגל לאבד בהדרגה את נכסיה הקולוניאליים. ב-1580 עבר הכתר הפורטוגזי לידי המלכים הספרדים ונשאר בידיהם עד ל-1640 (עם זאת, נהנתה פורטוגל ממידה מסוימת של אוטונומיה). עקב כך, החלו מושבות פורטוגל ברחבי העולם לספוג מתקפות מאויבי ספרד - מההולנדים ומהאנגלים.

במאה ה-17 היגרו פורטוגזים במספרים גדולים לברזיל. ב-1709 אסר ז'ואאו החמישי, מלך פורטוגל, על המשך הגירה זו, שצמצמה באחוזים ניכרים את מספר תושבי פורטוגל, בניסיון לבלום את הידלדלות האוכלוסין בפורטוגל הקונטיננטלית. ברזיל הועלתה למעמד של ממלכת משנה והאינדיאנים שוחררו לחופשי. עם זאת, איבדה פורטוגל חלק גדול מאחיזותיה במזרח, להוציא את ברזיל ביבשת אמריקה ומושבות קטנות או זעירות נוספות ביבשות אסיה ואפריקה. במאה ה-19 איבדה גם את ברזיל.

לאחר מלחמת העולם השנייה, כשהחל תהליך הדה-קולוניזציה, איבדה פורטוגל את מושבותיה האחרונות. ב-1961, פלשו צבאות הודו למושבה הפורטוגזית גואה. באותה השנה פרצו עימותים מזוינים במושבות פורטוגל באפריקה, ביניהן אנגולה ובהמשך אף במוזמביק. במלחמות אלה, שכונו המלחמות הקולוניאליות, נערכו קרבות בעצימות גבוהה ביותר. ברבע האחרון של המאה ה-20 איבדו הפורטוגזים גם את מזרח טימור, את סאו טומה ופרינסיפה, את כף ורדה ואת גינאה ביסאו. מקאו, האחרונה מבין מושבות פורטוגל מעבר לים, נמסרה חזרה לסין ב-1999.

האיחוד האיברי

ב-1578 יצאו הפורטוגזים למסע צלב במרוקו, והובסו על ידי המוסלמים בקרב אל-קסר אל-כביר. המלך סבשטיאו הראשון הוצא ככל הנראה להורג או נהרג בקרב. קרב זה בלם את המשך ההתפשטות הגלובלית של הפורטוגזים.

בית המלוכה בפורטוגל נאלץ להתמודד עם ניסיון מורכב לפתור את משבר הירושה שפקד אותו. על אף מאמציו של אנטוניו הראשון לשמר את כתר פורטוגל בידי הפורטוגזים, עבר כס המלוכה של פורטוגל לידי מלך ספרד פליפה השני, בנה של בתו הבכורה של מנואל הראשון והמועמד הראוי ביותר באותה עת, על פי ייחוסו השושלתי ודיני הירושה. בתי הדין של טומאר, שהתכנסו ב-1581 הכריזו סופית על מלך ספרד פליפה השני כמלך גם על פורטוגל. עתה היו ספרד ופורטוגל כרוכות יחד באוניה פרסונלית.

איחוד בין אימפריות

אנטוניו הראשון, שלא שבע נחת מהמלכתו של מלך ספרד על פורטוגל, הכריז על עצמו כמלך פורטוגל וקבע את מושב ממשלתו באחד האיים האזוריים, האי טרסיירה (ilha terceira), בזמן שהשלטון על יתר הממלכה עבר לידי מלך ספרד ההבסבורגית. "מלכותו" של אנטוניו הראשון ממקום מושבו באיים האזורים לא ארכה ימים ובמהרה הוא נכנע לכוחותיו של המלך הספרדי. כך אוחדו כתרי ספרד ופורטוגל תחת ידיו של מלך אחד, ותקופה היסטורית זו זכתה לכינוי "תקופת האיחוד האיברי". בתקופה זו לא חלה כל תמורה בזרועות המבצעות והשופטות ובמוסדות השלטון של ממלכותיו של פליפה השני. לכאורה, כל ממלכה שמרה על אוטונומיה בנושאים אלה. תחת פליפה השני (עבור פורטוגל "פיליפה הראשון") הפכה ספרד לאימפריה הקולוניאלית הגלובלית הגדולה בהיסטוריה, כיוון שלנכסיה הטריטוריאליים רחבי ההיקף של ספרד ביבשת אמריקה נוספו עתה הזירות הפורטוגזיות החשובות בברזיל, באפריקה ובאסיה.

ימי מלכותם של פליפה השני ושל פליפה השלישי התנהלו, באופן יחסי, על מי מנוחות, בעיקר מכיוון שספרד המעיטה להתערב בענייניה של פורטוגל, שבה משלו ממשלים פורטוגזים. מלכים אלה אפשרו לחיים בפורטוגל להתנהל ברוגע ובשלווה, וכן כיבדו את מעמדה של פורטוגל כממלכה, ומינו אצילים פורטוגזים למשרות נחשקות וטובות בחצר המלוכה הספרדית, בה בעת שהותירו על כנם החוקים, המטבע והממשל הפורטוגזי. אף הועלתה הצעה להעביר את בירת האימפריה הספרדית לליסבון.

החל מ-1630, כבר בימי מלכותו של פליפה הרביעי, הסתמנה נטייה ספרדית להתערב בענייניה של פורטוגל, כך שגבר אי השקט של הפורטוגזים. האצילים הפורטוגזים חששו מפגיעה במעמדם. ספרד הייתה מעורבת באותה העת במלחמות רבות, לדוגמה, המלחמה נגד ארצות השפלה (מלחמת שמונים השנים) או המלחמה נגד אנגליה. במלחמות אלה קיפדו פורטוגזים רבים את חייהם. בשנים 1634 ו-1637 פרצו בפורטוגל שתי מרידות, אשר בהן לא היה די כדי לערער את שלטון ספרד בפורטוגל. עם זאת, עד שנת 1640, הצטמצמה מאוד עוצמתה הצבאית של ספרד, עקב מלחמתה עם צרפת והמרד שפרץ בקטלוניה באותה השנה.

השבת עצמאות פורטוגל וגיבוש תוכניות לשיקום האימפריה הפורטוגזית

מה שגדש את הסאה היה כוונתו של הדוכס דה אוליוורס ב-1640 להשתמש בכוחות פורטוגזיים נגד הקטלאנים, שהכריזו על עצמם כנתינים של מלך צרפת. הקרדינל רישלייה איתר בליסבון, בתיווך סוכנים מטעמו, יורש פורטוגזי ראוי לכתר פורטוגל - דוכס ברגנסה, נכדה של קתרינה מפורטוגל. מנהיגי הפלגים הפורטוגזים שלחמו למען עצמאות מספרד הנהיגו ב-1 בדצמבר 1640 קנוניה לאומנית, תוך ניצול השפל בפופולריות של מושלת פורטוגל, מרגריטה מסבויה, דוכסית מנטובה, ושל מזכיר המדינה הכפוף לה, מיגל דה ואסקונסלוש. היחיד שקיפח את חייו באותו מרד היה ואסקונסלוש, שהושלך מחלון. באותו היום, הכריזו הפורטוגזים, בנצלם את המרד בקטלוניה, על דוכס ברגנסה כמלך פורטוגל, בשם ז'ואאו הרביעי ובכך באו לקיצם 60 שנות שלטון ספרד בפורטוגל.

פרצה בין פורטוגל וספרד מלחמת השבת הכתר הפורטוגזי, ניסיון של ספרד להשיב את כתר פורטוגל לחיקה. חיל המשמר של סאוטה לא קיבל על עצמו את מרותו של מלך פורטוגל, שאך לא מכבר הוכתר, ושמר על נאמנותו למלך ספרד, פליפה הרביעי. שררה מתיחות עד לחתימה על הסכם ליסבון (1668), בו הכירה ספרד בריבונותה של פורטוגל. בתמורה הכירה פורטוגל בריבונותה של ספרד במובלעת סאוטה שבמרוקו, כפי שתבעו תושבי המובלעת.

לאחר 1640 מינה הכתר הפורטוגזי מועצה לענייני פורטוגל מעבר לים. תפקידה היה לגבש מדיניות קולוניאלית חדשה ולהתגבר על קשייה הכלכליים של פורטוגל. בהקשר זה, ייעדו את ברזיל, הגדולה והעשירה מבין מושבותיה, לעבור סדרה של רפורמות מנהלתיות וכלכליות, ולהגביר בתחומה את החיפושים אחר זהב ואבנים יקרות. בנוסף, שאף הכתר לחזק את השלטון המרכזי, תוך צמצום סמכויות של מועצות מחוזיות.

בית ברגנסה

עצמאות

בשנים 1634–1637 התרחשו בעיר אבורה כמה התקוממויות. ב-1640 פרץ בקטלוניה מרד והדוכס דה אוליווארס, ראש הממשלה הכל-יכול של המלך פליפה הרביעי, תכנן לשגר כוחות פורטוגזים במטרה לשים קץ להתקוממות זו. צרפת, אויבתה הגדולה של ספרד ההבסבורגית, זיהתה כאן הזדמנות להטיל בספרד "מום". הקרדינל רישלייה תמך בדוכס ברגאנסה, כדי שזה יוביל מרד נגד ספרד. כוחות ספרד, מותשים מקרבות רבים, לא יכלו להשיב את המצב לקדמותו. הדוכסית ממנטואה, נציגת המלך הספרדי בליסבון הורחקה מתפקידה. דוכס ברגנסה הומלך על פורטוגל תחת השם ז'ואאו הרביעי.

הארכיבישוף של בראגה התקומם על ההכתרה, וכך גם מספר אצילים אשר השיאו למלך החדש עצה לוותר על הכתר ולמוסרו למלך ספרד. לאצילים ולאנשי כמורה אלה לא היה רגע של נחת והם נשפטו בידי המונרך החדש ללא כל חסד או מחילה. עם המלכתו של ז'ואאו הרביעי, עלתה לכס המלוכה הפורטוגזי שושלת ברגנסה.

ספרד בוששה להגיב על כך, ותגובתה באה רק שנים לאחר מכן. הסיבות לכך היו המלחמה בה הייתה שקועה ספרד בחזית הגרמנית (מלחמת שלושים השנים, ובה בעת מלחמתה עם צרפת, ובנוסף גם ההתקוממויות בקטלוניה, בנאפולי ובסיציליה, וגם הקנוניה באנדלוסיה, מרידות בהם התגלו צבאות ספרד כבלתי כשירים. הייתה זו תקופה קריטית ומורכבת, המוכרת כתקופת "משבר שנת 1640". ב-1644 נערך קרב בעצימות נמוכה במונטיחו. פורטוגל חידשה את בריתה עם אנגליה, ודמויות המפתח שבלטו כשנערך ההסכם החדש היו מלך אנגליה צ'ארלס הראשון, אוליבר קרומוול וצ'ארלס השני, בעלה של קתרינה מברגנסה. פורטוגל מסרה לאנגליה את טנג'יר שבמרוקו ואת בומביי שבהודו. ז'ואאו הרביעי התכוון לכבוש מחדש טריטוריות שהשתייכו בעבר לאימפריה הפורטוגזית. ארצות השפלה הצליחו לכבוש ולהחזיק בציילון ובמלאקה, אך עם זאת הצליחו הפורטוגזים לכבוש מחדש את לואנדה ואת סאו טומה ופרינסיפה, וגם הצליחו לגרש את ההולנדים מברזיל. בגלל אובדן מושבותיה במזרח, הפכו הזהב, הסוכר והיהלומים של ברזיל למקורות ההכנסה העיקריים של פורטוגל. עקב העימות עם ספרד, פעל מלך פורטוגל לחיזוק מוסדות השלטון והמנהל במדינה. לאור גישה חדשה זו, הוקמה ועדת קבע לענייני מלחמה, וכמו כן גם ועדה לענייני משמר הגבולות, תוך סיועה של החברה הכללית למסחר של ברזיל, וכך גם הובטח הנתיב הימי בין המטרופולין בפורטוגל לבין מושבתה החשובה ביותר באותה עת - ברזיל. תחת מלכותו של ז'ואאו הרביעי, שבה פורטוגל להיות מעצמה עולמית ובעלת מעמד רם באירופה.

ב-1656 מת ז'ואאו הרביעי. בנו הבכור, אפונסו השישי, עלה לכס המלוכה. מפאת היותו בן 13, נאלצה אמו, לואיסה דה גוסמן, לשמש בתפקיד עוצרת. ב-1662 החל אפונסו השישי לשמש רשמית כמלך פורטוגל. בשנת 1659, עם תום מלחמתה של ספרד עם צרפת, תקפו הספרדים את פורטוגל, כדי להחזיר את כס מלכות פורטוגל למלכי בית הבסבורג (מלחמת השבת הכתר הפורטוגזי). הספרדים כבשו את אלוואס (Elvas). בתגובה, תקפו כוחות אנגליים ופורטוגזים את חילות ספרד. ב-1665 מת מלך ספרד, פליפה הרביעי, המונרך האחרון מבין מלכי בית הבסבורג שהחזיקו גם בתואר מלך פורטוגל. עקב הפגיעה המשמעותית בכוחות הספרדיים, נאלצו אלה לחתום ולאשרר את הסכם ליסבון, לפיו על ספרד להכיר בעצמאותה של פורטוגל. סאוטה נשארה בידיים ספרדיות. לאחר הניצחון על ספרד צורף לשמו של אפונסו השישי הכינוי "המנצח" (פורטוגזית: "O vitorioso").

אט אט איבד אפונסו השישי את כושר השפעתו על אחיו הצעיר, הנסיך פדרו. בהמשך באו השניים לידי עימות. בקרב העם והן בחצר סברו כי המלך אינו מתאים לכהן בתפקידו.

ב-1667 אילץ פדרו את המלך, בהמלצת יועצי הכתר, לחתום על מסמך בו הועברו לו סמכויות השלטון. בחצר נתגלעה הסתייגות מהמשך כהונתו של אפונסו השישי כמלך. ב-1668 מונה הנסיך פדרו כעוצר. נוסף על כן, אף התארס למלכה. עד יום מותו ב-1683 חי אפונסו השישי כעציר בסינטרה ובאיים האזורים. עם מותו, הומלך תחתיו אחיו בשם פדרו השני.

אבסולוטיזם - העידן הפומבליני

במרוצת סוף המאה ה-17 והמחצית הראשונה של המאה ה-18 גברה מאוד פעילות הכריה והניצול של משאביה המינרליים של ברזיל, לאחר שנתגלו בה מאגרי זהב ואבנים יקרות עשירים ביותר. המלך ז'ואאו החמישי הפך לאחד המונרכים העשירים באירופה.

בימי מלכותו של ז'וזה הראשון, לאורו של בוקר יום כל הקדושים, ה-1 בנובמבר 1755, הכתה בליסבון רעידת אדמה, שזרעה בעיר חורבן מוחלט ואיימה על יציבות האימפריה ועל עצם קיומה. לאחר שיקומה המהיר של העיר, תחת פיקוחו של המרקיז דה פומבל, נחנכה תקופת מודרניזציה בה בוצעו רפורמות משמעותיות במנהל, בכלכלה ובחינוך, לפי דוגמתן של רפורמות דומות באירופה באותה העת (ראו, לדוגמה, הרפורמות הבורבוניות), תחת הנהגתה של מונרכיה אבסולוטית, כשברקע השפעתו של מעמד האצולה.

המרקיז דה פומבל ניצל את ניסיון ההתנקשות במלך כדי להעניש את משפחות האצולה, על שלא שיתפו עמו פעולה בביצוע הרפורמות. הוא גם גירש את מסדר הישועים מפורטוגל, בהסכמת הוותיקן.

ב-1779 מת המלך, והוריש את כס המלוכה למריה הראשונה, כשלצידה בעלה פדרו השלישי, ואלה הדיחו את המרקיז דה פומבל ואילצו אותו לגלות, עם כל נכסיו, אל מחוץ לבירה.

האימפריה דעכה אט אט. המצור הקונטיננטלי שהטיל נפוליאון על אנגליה כוון גם נגד פורטוגל. היא המשיכה להיחלש תוך כדי השתלשלות המלחמות הנפוליאוניות, כשברקע פלישת נפוליאון לחצי האי האיברי, בריחת משפחת המלוכה לריו דה ז'ניירו בשנת 1807 ואובדן המושבה ברזיל ב-1822 (למן הגעת חצר המלוכה לריו דה ז'ניירו ועד אותה שנה, הפכה ברזיל לממלכה מאוחדת עם פורטוגל ושקולה לה במעמד).

משבר המאה ה-19

ב-1807 סירבה פורטוגל למלא אחר דרישת נפוליאון לתמוך במצור קונטיננטלי על בריטניה, כחלק מאמברגו על הממלכה המאוחדת. כתוצאה מכך, כוחות צרפתיים, תחת פיקודו של הגנרל ז'ונו (Junot), פלשו לפורטוגל והשתלטו על הבירה ב-1 בדצמבר 1807. מעורבותם של הכוחות הבריטיים במלחמת העצמאות הספרדית השיבה למדינה את עצמאותה. ב-1812 גורשו אחרוני החיילים הצרפתים. פורטוגל איבדה במלחמה זו, שכונתה מלחמת התפוזים, את פרובינציית אוליבנזה, שעברה לידי הספרדים. משפחת המלוכה נמלטה לריו דה ז'ניירו וזו הפכה זמנית, במקום ליסבון, לבירת האימפריה הפורטוגזית (בשנים 1808-1821). ב-1820 פרצו התקוממויות בערים פורטו (24 באוגוסט) וליסבון (15 בדצמבר). כשהוכרזה עצמאותה של ברזיל ב-1822, חזרה ליסבון למעמדה כבירת פורטוגל.

עם מותו של המלך ז'ואאו השישי ב-1826 החלה בפורטוגל מלחמת ירושת הכתר. בנו בכורו, פדרו הראשון, אשר כיהן כקיסר ברזיל העצמאית, הוכרז גם כמלך על פורטוגל, תחת השם פדרו הרביעי. הן הפורטוגזים והן הברזילאים לא רצו באיחוד מונרכי בין שתי הממלכות; כתוצאה מכך, ויתר פדרו על כתר פורטוגל לטובת בתו מריה השנייה, תחת התניה שזו תינשא לאחיו, מיגל. שררה בממלכה אי-שביעות רצון מהרפורמות החוקתיות שביצע פדרו. עקב כך, ב-1828 הובילו האצילים והכנסייה להכתרתו של מיגל הראשון, ובכך פרצו המלחמות הליברליות שבהן כפה פדרו על אחיו מיגל, בסיוע האנגלים, לוותר על הכתר ולצאת לגלות (1834). בכך שמרה בתו מריה השנייה על כס המלוכה.

מלחמת חצי האי

ערך מורחב – מלחמת חצי האי

כאשר הכתיר נפוליאון בונפרטה את עצמו כקיסר, הוא החל ביישום אסטרטגיה צבאית אגרסיבית באירופה, במטרה להשיג הגמוניה צרפתית ביבשת ולשים קץ למעמדה של הממלכה המאוחדת כמעצמה הכלכלית והצבאית העיקרית באותה התקופה. ארצות אירופה נדרשו על ידי נפוליאון לשתף פעולה בהטלת מצור יבשתי על אנגליה, כדי למנוע ממנה לסחור עם היבשת. ריבונים באירופה אשר סירבו לקחת חלק באכיפת המצור על אנגליה צפוים היו להשקיף על צבאות צרפתיים אימפריאליים פולשים לשטחם. פורטוגל, שהייתה חתומה על ברית עם אנגליה עוד מתקופת ימי הביניים (ברית ווינדזור, התקפה עד ימינו, הברית הדיפלומטית העתיקה בתבל) סרבה לשתף פעולה במצור על אנגליה. נפוליאון בא לידי ברית עם ספרד, בה הוסכם על סיפוח פורטוגל (הסכם פונטנבלו). הוא פלש לפורטוגל, ואילץ את בית המלוכה הפורטוגזי לגלות לברזיל. נכונות פורטוגל להסתייע באנגלים עתידה הייתה להתברר כחיונית לגירוש הפולשים מפורטוגל. הקרבות לא הוגבלו ליבשת אירופה בלבד, אלא גם חרגו ליבשת דרום אמריקה, בה כבשו הפורטוגזים את גיאנה הצרפתית.

המהפכה הליברלית בעיר פורטו (1820)

בתחילת המאה ה-19 שקעה פורטוגל במשבר, שהחל עם עזיבתה של משפחת המלוכה לברזיל. תוצאותיה ההרסניות של פלישת נפוליאון, יחד עם ההיבטים השליליים של התלות באנגלים ושל פתיחת הנמלים בברזיל לסחר הבינלאומי, הובילו סוחרים פורטוגזים רבים אל סף פשיטת רגל. באותה עת, החלה להשתרש גישה אידאולוגית ליברלית בקרב בני המעמד הבורגני.

ב-24 באוגוסט 1820 פרצה בעיר פורטו מהפכה ליברלית שייעדה המיידי למנות מליאה פרלמנטרית האמונה על ניסוחה של חוקה עבור פורטוגל.

לא היו גילויי התנגדות כלפי ההפיכה. להפיכה הצטרפה גם העיר ליסבון, ומונתה חונטה זמנית שמטרתה לארגן בחירות לפרלמנט (ה-cortes). נבחרו כחברים בפרלמנט הראשון בפורטוגל נציגים מכל קצוות האימפריה: מברזיל, מאיי מדיירה, מהאיים האזורים, ומהטריטוריות הפורטוגזיות באפריקה ובאסיה.

הפרלמנט דרש מהמלך ז'ואאו השישי לחזור מיד לפורטוגל. לפני חזרתו, מינה המלך את בנו פדרו כעוצר על ממלכת ברזיל. צעד זה לא נשא חן בעיני חברי הפרלמנט, אשר גרסו שאכיפת הריבונות על שטחי האימפריה צריכה להתבצע משטחי פורטוגל באירופה. בנוסף, נדרש פדרו לחזור לאירופה, על מנת להמשיך בה את תהליך הכשרתו למלוכה. 65 חברי הפרלמנט הברזילאים מחו כנגד דרישה זו ובתגובה נטשו את הפרלמנט בפורטוגל וחזרו לברזיל. ב-7 בספטמבר 1822, הגיעה לידיו של פדרו בברזיל הודעה נוספת בנושא מאת הפרלמנט. הדבר הוביל אותו להכריז על עצמאותה של ברזיל ועל עצמו כקיסר הראשון שלה, באירוע שנודע לימים כזעקת איפירנגה.

באותה שנה אושרה החוקה. היא נוסחה כרוחה של החוקה הצרפתית (1791), שקידשה הפרדה בין הזרוע המחוקקת, הזרוע המבצעת והזרוע השופטת, וייחסה למלך תפקיד סמלי בלבד. הגה השלטון עבר לידי פרלמנט חד-אגפי, שחבריו נבחרו בבחירות ישירות, ובידיו השליטה הבלעדית בחקיקה.

המלחמות הליברליות

עם מותו של ז'ואאו השישי פרץ משבר חוקתי בנוגע לירושה. היורש המיועד היה פדרו הרביעי שמונה אחרי הכרזת העצמאות של ברזיל ב-1822 לקיסר ברזיל העצמאית. על מנת לשמור על מעמדו בברזיל ויתר פדרו על אזרחותו הפורטוגזית ועל תביעתו לכתר זמן מועט לאחר שירש אותו. שתי אחיות של פדרו, מריה תרזה ומריה פרנצ'סקה נישאו לנסיכים ספרדים הן איבדו את זכות הירושה. היורשת הבאה בסדר הירושה הייתה בתו של ז'ואאו, איזבל מריה והיא שימשה עוצרת עד שפדרו וויתר על כס המלוכה הפורטוגזי לטובת בתו מריה השנייה כדי להמשיך בכהונתו כקיסר ברזיל. איזבל מריה שלטה כעוצרת בשמה של מריה השנייה עד פרוץ המלחמה הליברלית ב-1828.

אחיו של פדרו, מיגל, מונה כעוצר הממלכה והוסדרו בעבורו נישואין עם אחייניתו מריה השנייה ששהתה בלומדון. מיגל שהה במקום גלותו באוסטריה, לאחר שני ניסיונות מרד באביו. מיגל התייצב נגד משטרה המלוכני החוקתי של מריה השנייה וניסה לכפות משטר אבסולוטי. אי לכך, פרצו בפורטוגל עימותים מזוינים אשר נמשכו 6 שנים ובהם היו מעורבות גם מעצמות אירופיות נוספות. בניסיון להתיר את הסבך שנוצר, ויתר פדרו על קיסרות ברזיל העצמאית, וכפה את מרותו בפורטוגל בכח הזרוע. מיגל נאלץ לחדול מנסיונותיו לכפות משטר אבסולוטי. בכך, אושרר הסכם הפשרה של אבורה-מונטה. מעתה, הושבה על כנה החוקה הפורטוגזית משנת 1826, ונסללה הדרך לחזרתה של מריה השנייה לכס המלוכה בפורטוגל.

ליברליזם

לאחר תבוסת האבסולוטיסטים, התאפיין השיח הפוליטי הפורטוגזי במאה ה-19 באימוץ רעיונות ליברליים. עם זאת, לא הושגה בזירה הפוליטית הרגיעה המיוחלת. הליברלים היוו קבוצה הטרוגנית, השרויה במצב של מחלוקות פנימיות לא פשוטות בין האגפים המרכיבים אותה, אך מגובשת במאבק נגד האבסולוטיסטים. ועל כן חל בראש ובראשונה פילוג בין המתונים לבין הפרוגרסיביים. נקודת המחלוקת העיקרית הייתה בעניין החוקה. הפרוגרסיביים (ה"ספטמבריסטים") תמכו בחוקת 1821 והמתונים (ה"קרטיסטים") צידדו בחוקת 1826. המלכה תמכה במתונים והפקידה את רסן השלטון בידיו של קושטה קברל, ומינתה אותו לתפקיד שר המשפטים. קושטה קברל משל במדינה כרודן. אי-שקט שרר בקרב האוכלוסייה, ופרצה מלחמת אזרחים. המלכה נאלצה להדיחו ולקרוא למפלגה הפרוגרסיבית למשול במדינה.

שושלת בית סקסה-קובורג-גותה, אחרוני המלכים הפורטוגזים

פרננדו השני, מלך פורטוגל מתוקף נישואיו למלכה מריה השנייה

ב-1836 נישאה המלכה מריה השנייה לנסיך פרדיננד ממשפחת האצולה הגרמנית סקסה-קובורג-גותה, אשר הוכתר כמלך פורטוגל לצידה כחוק בשם פרננדו השני. בשנת 1853 מתה מריה השנייה בדמי ימיה בעת לידת בנה האחד עשר והיא בת 34 בלבד.

יורשה של מריה השנייה לכתר היה בנה פדרו החמישי. בעת מות אימו הוא היה קטין, ואי לכך שימש אביו פרננדו השני כעוצר. בשנת 1855 הגיע פדרו לבגרות ונטל לידיו את רסן השלטון. שלטונו היה יציב לאורך שנים, ופורטוגל הפכה למונרכיה חוקתית לדוגמה, בה נשמרו זכויות הפרט והובטח חופש עיתונות נרחב.

המפלגות הליברליות השיגו קונצנזוס לגבי אופן ניהול משאבי הממלכה, פיתוחן של מסילות הברזל, המסחר והתעשייה, ושמו בצד את המחלוקות בעניין החוקה. אף על פי כן, שרר אי שקט חברתי. הואט קצב התיעוש והמודרניזציה בענף החקלאות ואף נזנח הטיפול בחינוך ובהוראת קרוא וכתוב, בהשוואה לכל מדינה אחרת במערב אירופה.

עם תום המשבר הפוליטי שפקד את הממלכה בשנים 1868–1872, שחפפו לשש שנות דמוקרטיה בספרד, שבה היציבות למערכת הפוליטית. נחנך בה מודל הרוטציה בין המפלגות, שבו שלטו לסירוגין שתי המפלגות העיקריות השולטות, המפלגה השמרנית והמפלגה הפרוגרסיבית. בשנות ה-80 (המאה ה-19) הוענקה זכות הבחירה הן לנשים והן לגברים, צעד משמעותי לקראת החלת זכות בחירה אוניברסלית. עם זאת, מרבית האוכלוסייה, כפרית ברובה, לא ידעה קרוא וכתוב וגם לא התערתה בעניינים פוליטיים, כך שנח היה לשלוט ללא מיצרים במערכת הפוליטית.

בפוליטיקה הפורטוגזית בשלהי המאה ה-19 בלטו מאפיינים של מונרכיה חוקתית - חל בה מודל פוליטי שבו שלטו המפלגות הפעילות בזירה בסבבים. מודל זה כונה בפורטוגזית rotativismo (כלומר - שלטון ב"רוטציה"), ולפיו שלטו שתי המפלגות העיקריות הפעילות באותה עת, המפלגה השמרנית (שכונתה partido Regeneracionista) והמפלגה הפרוגרסיבית (כינויה partido Histórico) בסבבי שלטון עוקבים ולסירוגין.

ב-1890 התפתח משבר קולוניאלי באפריקה והפורטוגזים שיגרו למושבותיהם באפריקה מספר חילות משלוח, במטרה לאחוז בקרקע שבריבונותם ביתר יעילות. מבצעים צבאיים אלה הביאו לצמיחתה וגיבושה של קבוצת קצינים אפריקניסטים ואנטי-ליברליים, שעתידים היו למלא תפקיד חשוב בהיסטוריה המודרנית של פורטוגל. בו בזמן, נוספו לתנועות הרפובליקניות חסידים, ככל שדעכה קרנה של המונרכיה. ב-1908 נורו למוות המלך קרלוש הראשון ובנו נסיך העצר בידי מתנקשים בכיכר המסחר (Praça do Comércio) שבליסבון. המלך החדש, מנואל השני, מנה את ראש הממשלה של אביו, ז'ואאו פרנקו, בין החולקים באשמה בהתנקשות. ז'ואאו פרנקו הודח, אך המלך לא הצליח לשקם את דימוי המונרכיה בעיני העם. ב-1910 הוכרזה פורטוגל כרפובליקה, והמלך יצא לגלות בממלכה המאוחדת.

קישורים חיצוניים

	ערך ללא מקורות
	בערך זה אין מקורות ביבליוגרפיים כלל, לא ברור על מה מסתמך הכתוב וייתכן שמדובר במחקר מקורי. אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים. אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.