עקיבא ארנסט סימון

עקיבא ארנסט סימון
Ernst Simon

עקיבא ארנסט סימון
עקיבא ארנסט סימון
לידה	15 במרץ 1899 ברלין, הקיסרות הגרמנית
פטירה	18 באוגוסט 1988 (בגיל 89) ירושלים, ישראל
ענף מדעי	חינוך
מקום מגורים	ישראל
מקום קבורה	הר המנוחות
פרסים והוקרה	פרס ישראל בחינוך לשנת ה'תשכ"ז מדליית בובר-רוזנצווייג (1969) מדליית צלב הברזל של הצבא הגרמני
צאצאים	אוריאל סימון

עקיבא ארנסט סימון (Ernst Simon‏; 15 במרץ 1899, י"ד באדר ב' ה'תר"ס, ברלין – 18 באוגוסט 1988, ה' באלול ה'תשמ"ח, ירושלים), פילוסוף וחוקר חינוך, מרצה לחינוך באוניברסיטה העברית בירושלים. מאנשי "ברית שלום". חתן פרס ישראל לחינוך לשנת תשכ"ז (1967).

קורות חייו

בגרמניה

סימון נולד בברלין בירת הקיסרות הגרמנית בשנת 1899 לאפרים גוטהולד סימון וססיליה לבית ליפמן, דור חמישי לרבי עקיבא איגר (הראשון, מהלברשטאדט). הוא גדל כבן למשפחה יהודית מתבוללת וכפטריוט גרמני. אביו היה מנהל בחברה מסחרית בברלין. היה הבכור מבין שלושה אחים, אחיו הצעירים היו פריץ מיכאל והנס. נסחף בהתלהבותם של צעירי גרמניה בפרוץ מלחמת העולם הראשונה, התגייס לצבא בהיותו בן 17 (מרץ 1916) ונשלח לחזית כלוחם בגדוד תותחני שדה. באותה שנה נפצע בוורדן, אך חזר לשרת במהלך 1917 עד תום המלחמה. בתקופת שירותו נתקל סימון בתופעות אנטישמיות, שכוּונו הן כלפיו אישית והן כלפי ציבור החיילים היהודים. למרות שיהודים רבים נפלו בחפירות, היו שטענו כי הם לא תרמו דיים וכי הם משתמטים מהלחימה. רוח זו הביאה מהפך בנפשו, והוא הפך לציוני. במהלך המלחמה בזמן הגנה על מחסן תחמושת, הוא הצליח לנטרל רימון שנזרק לעבר המחסן. בעקבות מעשה זה הוא זכה במדליית צלב הברזל של הצבא הגרמני.

בשנת 1919 החל את לימודיו בברלין ובפרנקפורט ע"נ מיין. בשנת 1923 סיים תואר דוקטור לפילוסופיה באוניברסיטת היידלברג. עבודת הדוקטורט שלו הייתה בנושא: "ראנקה והגל". בזמן לימודיו הכיר את הפסיכואנליטיקן אריך פרום, איתו נשאר בקשרי ידידות כל חייו, וכן את הפילוסוף והמחנך פרנץ רוזנצווייג שהטביע חותם מכריע על התפתחותו הדתית וההגותית, את הרב האורתודוקסי המתון נחמיה אנטון נובל, ואת מרטין בובר - פילוסוף וחוקר החסידות, שהשפיע עליו רבות גם בהמשך חייו. בובר הוציא לאור עיתון בשם "דֶר יוּדֶה" (Der Jude, 'היהודי'), וסימון כתב בעיתון זה וערך כעורך משנה את שני הכרכים האחרונים של העיתון.

כתלמיד קרוב של רוזנצווייג היה ממייסדיו וממוריו המרכזיים של "בית המדרש היהודי החופשי" (Freies Jüdisches Lehrhaus) בפרנקפורט ע"נ מיין, שהקים רוזנצווייג. הוא לימד שם מספר שנים ואף ייסד את המניין שהתכנס בביתו של רוזנצוויג שהיה משותק ומרותק למיטתו באותן שנים.

בישראל

סימון ואשתו טוני (לבית רפופורט) עלו לארץ ישראל בשנת 1928. בשנותיו הראשונות בארץ לימד היסטוריה בבית הספר הריאלי בחיפה. בשנת 1934 שב לגרמניה למשך חצי שנה, לפי הזמנתם של בובר וראשי הנציגות הארצית של יהודי גרמניה (Reichsvertretung der Deutschen Juden), ליאו בק ואוטו הירש, ושם הצטרף למרכז לחינוך יהודי למבוגרים שהקים בובר. חינוך יהודי למבוגרים בתקופת המשטר הנאצי דרש זהירות רבה מהמורים והתלמידים כאחד, והם נאלצו להשתמש לעיתים ברמזים כדי למנוע הלשנות. בשובו עבר עם משפחתו לירושלים, שם התגורר בשכונת רחביה, מעוזם של האינטלקטואלים. עם שובו מגרמניה הוזמן על ידי בן ציון דינבורג לשמש כמורה לפילוסופיה יוונית בבית ספר התיכון ליד האוניברסיטה העברית, שהוקם בשנים אלה, ובית המדרש למורים העברי. בשני מוסדות אלה שימש תקופות מספר כמנהל. בשנת 1939 הצטרף לסגל האוניברסיטה העברית למחלקה לחינוך כמרצה לפילוסופיה ותולדות חינוך. בשנת 1950 קיבל מינוי של פרופסור חבר, ב-1955 פרופסור מן המניין ואחר כך למנהל בית הספר לחינוך. בתפקיד זה כיהן עד לפרישתו מהוראה באוניברסיטה בשנת 1967.

סימון היה מנציגי מפלגת "עלייה חדשה" באספת הנבחרים הרביעית (שכיהנה בשנים 1944-1949). היה חבר בתנועות שלום (ראו פעילות חברתית-פוליטית להלן). היה ממייסדי מכון ליאו בק (מכון לחקר תולדות יהדות גרמניה), פרופסור אורח באוניברסיטאות רבות בעולם (בין השאר פרופסור בסמינר לתאולוגיה יהודית בניו יורק). חיבר ספרים ומאמרים רבים, והיה בין השאר שותף לעריכת האנציקלופדיה החינוכית.

עקיבא ארנסט סימון במעמד קבלת פרס ישראל במעמד שר החינוך זלמן ארן, מאי 1967

בשנת 1967 הוענק לו פרס ישראל בחינוך לשנת תשכ"ז, ובשנת 1969 הוענקה לו בפרנקפורט מדליית בובר-רוזנצוויג לאות הוקרה על תרומתו לדיאלוג היהודי-נוצרי.

סימון נפטר בשנת 1988, והובא לקבורה בהר המנוחות בירושלים. השאיר אחריו את אשתו ושני ילדיו: בנו פרופ' אוריאל סימון, מרצה לתנ"ך באוניברסיטת בר-אילן, מראשי תנועת מימד; ובתו חנה גרינברג, ממייסדות בית הספר סדברי ואלי.

ארכיונו מופקד במחלקת הארכיונים בספרייה הלאומית בירושלים.

על שמו נקרא רחוב בשכונת ׳המדע׳ בעיר רחובות, יחד עם רחובות על שם זוכי פרס ישראל נוספים בשכונה זו.

פעילות חברתית-פוליטית

יהדותו של סימון הייתה "יהדות הומניסטית". פעילותו הפוליטית הייתה בתנועות חוץ-פרלמנטריות שדגלו בדרך פייסנית בסכסוך הישראלי-ערבי. עם עלייתו ארצה, הצטרף לחבריו בובר, שלום ואחרים לתנועת "ברית שלום" – אגודת אנשי רוח שמאמצע שנות ה-20 של המאה ה-20 שאפה לדו-קיום יהודי-ערבי בארץ ישראל. ב-12 במרץ 1930 כתב סימון תזכיר לסוכנות היהודית, בו קרא לה להגביל את העלייה היהודית לארץ ישראל ולהכריז רשמית על שאיפת היישוב היהודי "להישאר מיעוט" בה. הוא הביע את דעתו כי היהודים צריכים להישאר במצב קבע של כ-40% מהאוכלוסייה הכללית, וטען "שלום אמיתי יכול להיות מושג רק על ידי שינוי המטרה הציונית, כלומר על ידי ויתור על המדינה היהודית... ויתור על הרוב היהודי". ביולי 1941 הכריז בכינוס בבן שמן שלעם הערבי זכות על הארץ כמו לעם היהודי. נאום זה והתבטאויות נוספות שלו גרמו לצעדים אלימים נגדו: בספטמבר של אותה שנה הושלכה פצצה לביתו, ובאחד הימים התפרצו אנשים לכיתת הלימוד שלו והיכוהו. בשנת 1942 חבר לפרופ' י' ל' מאגנס (מראשי "ברית שלום") ולאחרים, בהם הנרייטה סאלד, מייסדת "עליית הנוער", לסיעת "איחוד", שיחד עם "השומר הצעיר" דגלו בהקמת מדינה דו-לאומית. סימון התנגד לבן-גוריון ולדרכו המדינית. בשנת 1961 אף קרא להקים ממשלת שלום ללא בן-גוריון.

בשנת 1962, היה ממייסדי הוועד לפירוז גרעיני של המזרח התיכון, ארגון שפעל במטרה לקדם יצירת אזור חופשי מנשק גרעיני במזרח התיכון, לאחר שנחשף שמדינת ישראל מנסה לפתח פצצות אטום.

סימון היה ממבטאיה המובהקים של יהדות דתית-ליברלית בישראל. במשך עשרות שנים היה חבר פעיל ומרכזי בבית הכנסת הייקי-הליברלי "אמת ואמונה", שסדרי התפילה בו היו מסורתיים למדי, כולל ישיבה נפרדת לגברים ולנשים, אך ללא מחיצה של ממש. הוא הרבה לשאת דרשות בקהילה זו וביטא בהן שילוב של למדנות יהודית, קריאה נבואית לצדק חברתי ולשלום ומעוגנות מעמיקה בתרבות הכללית. סימון, שהושפע עמוקות ממרטין בובר, צעד בשאלת היחס למצוות המעשיות, בעקבות פרנץ רוזנצווייג.

לאחר מלחמת ששת הימים היה חבר בתנועה לשלום וביטחון שהוקמה בשנת 1969. הוא נאם בהפגנות התנועה, שקראה להכרה בזכות ההגדרה עצמית לפלסטינים והחזרת השטחים שנכבשו במלחמה.

כאיש חינוך עסק בהוראה בבתי ספר ובאוניברסיטה ובחינוך מבוגרים. הוא היה יועץ חינוכי וחבר "הוועדה לעליית הנוער הדתי" שבין השאר הקימה מסגרת חינוכית דתית בבית הספר החקלאי "מקוה ישראל".

הוא הרבה להביע את דעותיו במאמרים ומכתבים למערכת (בעיקר לעיתון "הארץ"). בקרב חוגים דתיים לא תמיד היו דעותיו מקובלות למרות היותו יהודי שומר-מצוות. על כך סיפר אוריאל, בנו: "אבא האמין באופי המוסרי האימננטי של תורת ישראל, אך דווקא במאבקיו הציבוריים הוא מצא עצמו בעל-בריתם של הציונים החילונים ואף האתאיסטים. דווקא אצלם הוא מצא רגישות רומה לזו שלו לעוולות סוציאליות. פעם הוא התוודה לפני הרב סולובייצ'יק על כאבו, שדווקא עם אלה שהוא מתפלל הוא אינו מוצא שפה משותפת, ועם אלה שהוא מוצא אתם שפה משותפת הוא אינו יכול להתפלל."

הגותו ומחקריו

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

סימון שהתגייס לצבא כיהודי "אגנוסטי ובור" כדבריו, השתחרר כיהודי מקורב לדת היהודית וכציוני. לאחר שחרורו התמודד עם שלוש שאלות:

• "היחס שבין גבורה צבאית לאומץ אזרחי והתפקיד של הדמיון..."
• "האפשרות להבדיל בין עמדה אנטי-מילטאריסטית לבין השקפה פאציפיסטית-עקרונית"
• "מה בין ציונות ליהדות דתית"

סימון נתן ביטוי לשאלות אלה באישיותו ובדרכו בחיים כהומניסט מאמין, כציוני, כפעיל שלום וכמחנך.

בשדה החינוך, סימון הסביר כי בעקבות מהפכת המידע חלה על המחנך אחריות מוגברת לברור ולתווך את הידע המונגש לחניך.

מכתביו בעברית

• פסטאלוצי וקורצ’אק: חלוצים לחינוך סוציאלי (ספריה פדגוגית קטנה, ב), תל אביב: אורים, 1949.
• עקיבא ארנסט סימון, חיים איזק (עורכים), משנת פסטאלוצי, מבחר מקורות, ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק, 1953.
• על פראנץ רוזנצווייג, במלאת כ"ה שנה לפטירתו (דיוני בית הלל), הוצאת האוניברסיטה העברית בירושלים, 1956.
• חיים אורמיאן (עורך ראשי), אנציקלופדיה חינוכית: אוצר ידיעות על החינוך בעם ישראל, ירושלים: הוצאת משרד החינוך והתרבות מוסד ביאליק, תשי"ט-תשכ"ט:
  • עקיבא ארנסט סימון (עורך), כרך א: יסודות החינוך, תשכ"א.
  • עקיבא ארנסט סימון, אהרון פריץ קליינברגר ועזריאל שוחט (עורכים), כרך ד, תולדות החינוך, תשכ"ד.
• קוו-התיחום: לאומיות, ציונות והסכסוך היהודי-ערבי במשנת מרטין בובר ובפעילותו, המרכז ללימודים ערביים, גבעת חביבה, 1973.
• האם עוד יהודים אנחנו: מסות, הוצאת ספרית פועלים, תל אביב, 1982.
• הזכות לחנך, החובה לחנך: מסות, הוצאת ספרית פועלים, תל אביב, 1983.
• יעדים, צמתים, נתיבים: הגותו של מרדכי מ' בובר: מסות, הוצאת ספרית פועלים, תל אביב, 1985.
• פרקי חיים: בנין תוך חורבן, תרגם אברהם טוביאס, הוצאת ספרית פועלים בשיתוף מכון ליאו בק, תל אביב, 1986.

לקריאה נוספת

• נתן גובר, ההומניזם הדתי של ע. א. סימון, שדמות לג, תשכט-1969.
• אדיר כהן, הזכות לחנך, החובה לחנך: פרקים במשנתו החינוכית של עקיבא ארנסט סימון, עיונים בחינוך 44, 1986, עמ' 41-5.
• אהוד לוז, התמימות השנייה: על ההומאניזם היהודי של עקיבא ארנסט סימון, מחקרי ירושלים במחשבת ישראל ב (4), 1983, עמ' 644-613.
• יהוידע עמיר, גשרים – עקיבא ארנסט סימון ותקוות הקווים, בתוך: צבי לם (עורך), עיצוב ושיקום: אסופת מאמרים לזכרם של פרופ' ארנסט סימון ופרופ' קרל פרנקנשטיין, הוצאת מאגנס ובית הספר לחינוך של האוניברסיטה העברית בירושלים, תשנ"ו, עמ' 58-38.
• פנחס רוזנבליט, עולמו הרוחני של עקיבא ארנסט סימון, בתוך: הנ"ל, בישראל ובאדם: מבחר מאמרים, ירושלים: הוצאת מכון ליאו בק, 1992, עמ' 179-174.
• אבי שגיא, אתגר השיבה אל המסורת, ירושלים: מכון שלום הרטמן, 2006, פרק שלישי: "המידור – מארנסט סימון ועד ישעיהו ליבוביץ", עמ' 80-59.
• אברהם שפירא, איש המוסר והאיש החזק: ע. א. סימון בן 80, משא, מוסף דבר, מרס 1979.

קישורים חיצוניים

• עקיבא ארנסט סימון, בלקסיקון הספרות העברית החדשה
• ע.א. סימון מקבל פרס ישראל לחינוך מידיו של שר החינוך זלמן ארן, תשכ"ז(הקישור אינו פעיל), אוסף התצלומים הלאומי
• ע.א. סימון(הקישור אינו פעיל), באתר אוניברסיטת היידלברג
• עקיבא ארנסט סימון, הזכות לחנך, החובה לחנך - החינוך לשלום בעתות מלחמה, באתר "אוח - משרד החינוך"
• רשימת המאמרים של עקיבא ארנסט סימון באתר רמב"י
• דוד תדהר (עורך), "פרופ' עקיבא (ארנסט) סימון", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך י (1959), עמ' 3588
• עקיבא ארנסט סימון (1900-1988), דף שער בספרייה הלאומית