באטלר התחנך באוניברסיטת קיימברידג' (1921–1925), והרצה באוניברסיטה זו על ההיסטוריה הצרפתית עד 1929, אז נבחר לפרלמנט כחבר המפלגה השמרנית (שהייתה באותה העת בממשלת אחדות לאומית עם מפלגת הלייבור). במהלך שנות ה-30 עבד ברציפות במשרדים הקולוניאליים בראג' הבריטי, בכלכלת ומדיניות חוץ, ובהמשך תמך בועידת מינכן. במהלך מלחמת העולם השנייה, כנשיא מועצת החינוך, היה אחראי בעיקר על פיתוח חוק החינוך המקיף והמהפכני משנת 1944. לאחר המלחמה היה אחד הדוגלים הבולטים של גוף חינוך בינלאומי, שהביא להקמת אונסק"ו.
כאשר חזרו השמרנים לשלטון בשנת 1951 בראשות וינסטון צ'רצ'יל, התמנה באטלר לשר האוצר; בשנת 1955 מונה ללורד שומר החותם ותמך במרץ באנתוני אידן במהלך מלחמת סיני; ובהמשך היה מקורב לראש הממשלה מקמילן. הוא כיהן כיושב ראש בית הנבחרים בין 1955 ל-1961. הוא מילא מספר תפקידים מרכזיים בקבינט והיה מועמד לראשות הממשלה לאחר התפטרותו של מקמילן, תפקיד שהלך בסופו של דבר לאלק דאגלס-יום. הוא התמנה לחבר בית הלורדים לכל חייו ב-1965, עת הוענק לו תואר אצולה, וב-1971 התמנה לאביר מסדר הבירית.