(Translated by https://www.hiragana.jp/)
רביזור – ויקיפדיה לדלג לתוכן

רביזור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף רוויזור)
רביזור
Ревизоръ
עטיפת המהדורה הראשונה של "רביזור"
עטיפת המהדורה הראשונה של "רביזור"
מידע כללי
מאת ניקולאי גוגול עריכת הנתון בוויקינתונים
שפת המקור רוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה מחזה עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת התרחשות 1831 עריכת הנתון בוויקינתונים
הוצאה
מקום הוצאה רוסיה עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך הוצאה 1836 עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

רביזור (ברוסית: Ревизор; שמשמעו: מבקר), הוא מחזה סאטירי פרי עטו של המחזאי הרוסי יליד אוקראינה ניקולאי גוגול.[1] המחזה פורסם במקור ב-1836 ובמהדורה מתוקנת ב-1842. הוא מבוסס על אנקדוטה שכנראה סיפר פושקין לגוגול.[2]

הצגת הבכורה של "רביזור" התקיימה ב-1 במאי 1836 והסתיימה בכישלון חרוץ. מייד לאחר מכן עבר גוגול להתגורר מחוץ לרוסיה. ב-12 השנים הבאות הוא נדד ברחבי אירופה, כשמקום מושבו העיקרי היה רומא. ברבות הימים הפך המחזה לאחד המועלים ביותר במחזאות העולמית.

המחזה הוא קומדיה של טעויות, סאטירה על חמדנות וטיפשות אנושית ועל השחיתות השלטונית שפשטה באימפריה רוסית.

לדברי היסטוריון הספרות הרוסית דימיטרי פטרוביץ' סביאטופולק-מירסקי, המחזה

"נעלה לא רק בדמויות ובדיאלוג – אלא הוא גם אחד מהמחזות הרוסיים הבודדים הבנוי כמלאכת מחשבת מושלמת מתחילתו ועד סופו. המקוריות המבריקה שלו מורכבת מהיעדרן המוחלט של מושא אהבה ודמויות שניתן לאהוד אותן. המאפיין האחרון גרם להתנגדות עמוקה בקרב אויביו של גוגול, וכסאטירה המחזה הצליח מאוד בזכות כך. מראשיתו ועד סופו, אין מילה או הטעמה אחת שאינה במקומה, והמתח הקומי הוא בעל איכות כזאת שאפילו גוגול בעצמו לא תמיד הצליח להגיע אליו."[3]

הסצינות דמויות החלום של המחזה, המשקפות לעיתים זו את זו, סובבות לעיתים בורטיגו אינסופי של הונאה עצמית סביב הדמות העיקרית, חליסטקוב, שמייצג חוסר אחריות, קלות דעת והיעדר שיקול דעת. "הוא מגלם עשיה חסרת משמעות, על בסיס שאפתנות שמקורה ברגשי נחיתות." (מירסקי) פרסומו של המחזה חולל זעם רב מצד העיתונות הריאקציונרית. נדרשה התערבותו האישית של ניקולאי הראשון, קיסר רוסיה כדי להציג את המחזה, בו שיחק מיכאיל שצ'פקין בתפקיד הראשי של ראש העיר.

הרקע

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית הקריירה של גוגול הוא נודע בשל סיפוריו הקצרים, שהפכו אותו לדמות נערצת במעגל הספרות הרוסי, שעליו נמנה אלכסנדר פושקין. לאחר ששמו הלך לפניו, החל גוגול לעבוד על כמה מחזות. ניסיונו הראשון בכתיבת מחזה סאטירי שנסוב על הבירוקרטיה באימפריה הרוסית, נעשה ב-1832. הוא נטש אותו בחששו מהצנזורה. ב-1835, הוא ביקש לקבל השראה לכתיבת מחזה סאטירי חדש מפושקין. [4]

"עשה עמי חסד, שלח לי רעיון לנושא, קומי או אחר, אבל שיספק אנקדוטה רוסית אמיתית. מדגדג לי לכתוב קומדיה... תן לי רעיון לנושא ואני אהפוך אותו לקומדיה בחמש מערכות – אני מבטיח שתתגלגל מצחוק. למען השם, עשה זאת. ראשי וקיבתי גוועים מצמא לנושא."

מכתב מגוגול לפושקין, 7 באוקטובר 1835

פושקין שאב את הרעיון לסיפור, ממקרה שאירע לו, בו פעם טעו וחשבו אותו למבקר מטעם המדינה ב-1833. הוא הזכיר אנקדוטה שהייתה דומה למדי למה שנהפך לשלד הסיפור של "מבקר המדינה".

"קריספין מגיע לפרובינציה... כתוצאה מטעות – חושבים שהוא מבקר מטעם המדינה... המושל הוא שוטה גמור – אשת המושל מפלרטטת איתו – קריספין מחזר אחרי הבת."

פושקין, אסופת העבודות השלמה, כרך שמיני, ספר ראשון

תקציר העלילה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
בול בנושא המחזה "רביזור" מגיליון המזכרת של רוסיה המוקדש למאתיים שנה להולדתו של ניקולאי גוגול, 2009

פקידיה המושחתים של עיירה רוסית קטנה, בראשם עומד ראש העיר, נתקפים בחרדה לשמע החדשות אודות מבקר מדינה (רביזור) העומד להגיע לעירם במסווה כדי לחקור אותם. הם פועלים במרץ כדי לטייח את מעשיהם הנלוזים ותוך כדי כך מגיע לאוזנם דיווח בדבר טיפוס חשוד שהגיע שבועיים קודם לכן מסנקט פטרבורג ומתאכסן בפונדק. אולם, אדם זה אינו רביזור, שמו הוא חליסטקוב, עובד מדינה בעל דמיון פרוע.

לאחר ששמע שחליסטקוב חייב את כתר המלכות בחשבון המלון המנופח שלו, ראש העיר וחבר מרעיו הנוכלים נעשים בטוחים שהשוטה הזה בן המעמד הגבוה הוא המפקח שהם מתייראים מפניו.

במשך זמן מה, חליסטקוב אינו מבין שטועים בזיהויו ומחליפים אותו במישהו אחר. בינתיים, הוא נהנה מהכבוד שרוחשים לו הפקידים המבוהלים ועובר להשתכן כאורח בביתו של ראש העיר. הוא גם דורש ומקבל "הלוואות" נכבדות מראש העיר ומקורביו. פרט לכך הוא מפלרטט ללא בושה עם אשתו ובתו של ראש העיר.

חולים ויגעים מדרישות השוחד האבסורדיות של ראש העיר, הסוחרים מגיעים לחליסטקוב ומתחננים בפניו שיפטר את ראש העיר ממשרתו. המום ממעשי החמס של ראש העיר, חליסטקוב מצהיר שיש להגלות אותו כבול בשרשראות לסיביר. חרף זאת, הוא לוקח עוד "הלוואות" מהסוחרים, בהבטיחו להם להיענות לבקשתם.

מבועת מכך שהוא יאבד הכול, ראש העיר מתחנן בפני חליסטקוב שלא יצווה לאסור אותו, ואז נוכח לדעת שחליסטקוב התארס לבתו. בשלב זה מודיע חליסטקוב שהוא חוזר לסנקט פטרבורג, אחרי שמשרתו אוסיפ שכנע אותו שבשלב כלשהו מישהו יחשוף את זהותו האמיתית.

לאחר שחליסטקוב ואוסיפ עוזבים עם כרכרה הנהוגה בידי סוסי העיר המהירים ביותר, כל חבריו של ראש העיר מגיעים כדי לברך אותו. בטוח בכך שידו על העליונה, הוא מזמן את הסוחרים, מתרברב באירוסי בתו לרביזור ונשבע להקשות עליהם את עולו. לפתע מגיע מנהל הדואר, כשבידו מכתב פתוח החושף את זהותו האמיתית של חליסטקוב – בו הוא מלגלג עליהם.

לאחר שלושים שנה של מעשי חמס, שחיתות ופשע באין מפריע, ראש העיר נתקף חמת זעם על שבפעם הראשונה הצליחו להערים עליו והוא הושפל כל כך. הוא צועק על מקורביו, בהאשימו שהם אשמים בכך ולא הוא. בעודם ממשיכים להתווכח, מגיע שליח ממפקח המלוכה האמיתי, שדורש לראות את ראש העיר מייד.

פרשנותו של מאיירהולד

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1926, ההפקה האקספרסיוניסטית של הקומדיה בידי וסבולוד מיירהולד "שבה לטבעו הסוריאליסטי האמיתי של המחזה, דמוי החלום; זאת לאחר מאה שנים של פשטות שצמצמה אותו לריאליזם צילומי גרידא." [5] אראסט גארין (אחד משלושת השחקנים המובילים בלהקת התיאטרון של מיירהולד) פירש את חליסטקוב כ"טיפוס מסתורי, המסוגל לשנות את הופעתו בעקביות." [6]

ליאוניד גרוסמן נזכר שגארין גילם את חליסטקוב כ"דמות הלקוחה מסיפורי הופמן, רזה, לבוש שחורים, הולך בנוקשות, חבוש משקפיים מוזרים, כובע מיושן גבוה תיתורת, אדם מיוסר".

מיירהולד כתב אודות המחזה:

"הדבר המדהים ביותר בקשר ל"רביזור" הוא שלמרות שהוא מכיל מרכיבים של... מחזות שנכתבו לפניו, למרות שהוא בנוי בהתאם לתבניות דרמטיות מגוונות שעוצבו קודם לכן, אין כל ספק – לפחות לדעתי – שהוא הרבה מעבר לפסגת הישגי המחזאות המסורתית, זהו ראשיתו של עידן חדש במחזאות. גוגול אמנם משתמש בכמה תחבולות דרמטיות ידועות, אבל לפתע אנחנו נוכחים לדעת שהשימוש שלו בהן הוא חדשני... השאלה מתעוררת מטבע הקומדיה של גוגול, שהייתי מעז לתאר אותה לא כל כך כ'קומדיית אבסורד', אלא יותר כ'קומדיה של מצב אבסורדי'."[7]

בסיום ההצגה של מיירהולד, החליפו את השחקנים בבובות, תכסיס שאנדריי ביילי השווה אותו ל"מהלומת גרזן שעורפת ראשים", אבל "מכה מוצדקת לחלוטין במקרה זה מאחר ש"הגרוטסקה הארכאית והגסה היא עדינה שבעדינות." [8]

עיבודים נוספים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיודור דוסטויבסקי גילם את דמותו של מנהל הדואר שפקין במופע צדקה שהכנסותיו הלכו ל"חברה לעזרה לסופרים ומלומדים נזקקים" באפריל 1860. [9]

הסרט הראשון שהיה מבוסס על המחזה נעשה בגרמניה בידי גוסטף גרינדגנס ב-1932; הכותרת הגרמנית הייתה Eine Stadt steht Kopf (עיר העומדת על ראשה). ב-1933, השחקן הצ'כי ולאסטה בוריאן (Vlasta Burian) גילם את דמותו של המפקח בסרט "רביזור" בבימויו של מרטין פריץ (Martin Frič).

ב-1949, הופקה בהוליווד הגרסה הקולנועית לקומדיה שהייתה מחזמר בכיכובו של דני קיי ונקראה "המפקח הכללי". הסרט דומה אך במעט למחזה. גרסתו של קיי ממקמת את הסיפור באימפריה של נפוליאון, במקום ברוסיה, והגיבור הראשי, המפקח, אינו פקיד מלכות יהיר, אלא בור עני, הנפלט מלהקת צוענים נודדת, מכיוון שאינו חמדן ונוכל מספיק. הדבר שומט את הקרקע מתחת למשמעות עבודתו של גוגול ביחסים המשתנים בין המפקח הכוזב ובני המעמד הגבוה בעיירה. הסרט לא זכה לביקורות אוהדות וגם לא היה הצלחה קופתית.

ב-1955 הופק הסרט האינדונזי Tamu Agung (האורח שעלה לגדולה), בבימויו של אוסמאר איסמעיל. הסרט הוא עיבוד רופף למחזהו של גוגול. העלילה מתרחשת בכפר קטן באי ג'אווה, מעט אחרי קבלת העצמאות של המדינה. אמנם הוא אינו מחזמר כמו הסרט ההוליוודי, אבל משולבים בו מספר קטעים מוזיקליים.

ב-1958 הקומיקאי הבריטי טוני הנקוק גילם את דמותו של חליסטקוב בגרסה חיה של רשת הטלוויזיה BBC (שנשמרה בהקלטה), והייתה אחת ההופעות המעטות שלא הציגה קומדיית מצבים.

לואיג'י זמפה ביים באיטליה ב-1962 את הסרט Roaring Years (השנים השואגות), בכיכובו של נינו מנפרדי. זהו עיבוד חופשי של המחזה, בו העלילה ממוקמת בעיר קטנה בדרום איטליה, בתקופת איטליה הפשיסטית.

בפרק מתוך סדרת הטלוויזיה הבריטית "המלון של פולטי" ישנו פרק על אורח שטועים בזיהויו. הוא מגיע למלון ובזיל פולטי חושב בטעות שהוא מפקח מלונות בעוד שהוא למעשה מנהל חברה לייצור כפיות.

ב-1974 במקסיקו אלפונסו אראו ביים והיה שותף בכתיבתו של עיבוד לסרט בשם Calzonzin Inspector, בהשתמשו בדמויות של הקריקטוריסט הפוליטי ריו (אדוארדו דל ריו).

בשנת 1974 הפקה תיאטרונית של הבמאי הרומני החשוב לוצ'יאן פינטיליה (Lucian Pintilie), נאסרה על ידי הצנזורה בזמן משטרו של צ'אושסקו אחרי 3 הצגות.

המחזה הוסרט בברית המועצות ורוסיה פעמיים: לראשונה בידי לאוניד גאידאי בשם "עלום-השם מפטרסבורג" (Incognito from Petersburg) (1977). עיבוד שני של המחזה לקולנוע ברוסיה היה בסרט "רביזור" (Revizor) (1996), בו ניקיטה מיכאלקוב גילם את ראש העיר. אף אחד מהסרטים לא זכה להצלחה ביקורתית או קופתית.

ב-1981 הופק הסרט הטאייוואני/הונג קונגי "לו הייתי באמת" (If I Were For Real), שהוא עיבוד של "רביזור" המתרחש בימי מהפכת התרבות בסין.

הגרסה הקולנועית ההולנדית של המחזה הופקה ב-1982 בשם De Boezemvriend, בכיכובו של אנדרה ואן דוין (André van Duin). הייתה זו קומדיה מוזיקלית, בה רופא שיניים מבקר בהולנד הכבושה בידי צרפת וחושבים שהוא גובה מיסים צרפתי.

ב-1992 הבמאי מברודוויי זוכה הטוני דניאל סאליבן חבר ללהקת התיאטרון הרפרטוארית של סיאטל וכתב את המחזה "המפקח קרול" בהשראת גוגול. המחזה מספר על אדם העובר אודישנים בתיאטרון קטן שם סבורים בטעות שהוא מודיע של "קרן האמנויות הלאומית" (National Endowment for the Arts). בעוד השחקנים ומנהלי הלהקה מכרכרים סביבו ונענים לכל גחמה שלו, הם גם מספרים בצורה שונה את הסיפור המסורתי של מזמור חג המולד.

תוכנית הטלוויזיה "ווישבון" (Wishbone) של רשת PBS עיבדה את הסיפור בפרק אחד בסדרה.

ב-2005, המחזאי דייוויד פאר כתב וביים גרסה בעיבוד חופשי עבור התיאטרון המלכותי הלאומי בלונדון, בשם The UN Inspector. במחזה הועברה העלילה לרפובליקה סובייטית לשעבר בת ימינו. עיבודו של פאר תורגם לצרפתית בידי נטלי ריבר דה קרלס והוצג בצרפת בשנת 2008. [10]

ב-2006, תיאטרון גרין שוטס (Greene Shoots Theatre) העלה עיבוד בסגנון אנסמבל בפסטיבל הפרינג' של אדינבורו. הבמאית הייתה סטף גונארי (שמה לפני הנישואים היה קירטון) שהשתמשה בתיאטרון פיזי, פנטומימה, ועבודת מקהלה שעמדה בבסיס הקומדיה הממשית. השימוש בקומדיה דל'ארטה הדגיש את הגרוטסקה וחידד את הסאטירה.[11]

ב-2008, ג'פרי האטצ'ר עיבד את המחזה להצגת קיץ בתיאטרון גאטרי במיניאפוליס. גרסה שונה מעט של מחזה זה הציג התיאטרון הרפרטוארי של מילווקי בספטמבר 2009. מכינת בית ספר סנט צ'ארלס בקולומבוס, אוהיו, העלתה אף היא גרסה שונה במעט של עיבודו של האטצ'ר בפברואר 2010.

ב-2011, תיאטרון יאנג ויק הציג גרסה חדשה בעיבודו של דייוויד הארוואר. בבימויו של ריצ'רד ג'ונס, בכיכוב ג'וליאן באראט מהלהקה הקומית "דה מייטי בוש" (The Mighty Boosh) וכן ג'וליאן באראט, דון מקיצ'ן וקייל סולר מתוכנית המערכונים הבריטית Smack the Pony בערוץ 4 הבריטי.

ב-2011 תיאטרון העיר סטוקהולם הפיק את המחזה שעלילתו הוסבה לתקופת הטיהורים הגדולים של יוסיף סטלין בברית המועצות.

ב-2011, תיאטרון אבי, דבלין העלה עיבוד מפרי עטו של רודי דויל.

ב-2012 תיאטרון בוסטון קורט ולהקת התיאטרון פיוריוס (פסדינה, מחוז לוס אנג'לס), העלתה עיבוד מאת עודד גרוס.

ב-2013 תיאטרון אקרופול, אתונה הציג את המחזה ביוונית. אוניברסיטת מטרופוליטן לונדון הציגה את "רביזור" בתיאטרון אובאל האוס במאי 2013.

"רביזור" תורגם לשפות רבות אחרות.

גרסאות אופראיות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרל וייס (1944-1862), Der Revisor, 1907, אופרטה.

יוג'ין (ינה) זאדור (1977-1894): "רביזור" שלו הוצג לראשונה ב-1928; הגרסה המתוקנת הועלתה לראשונה ב-11 ביוני 1971 בידי להקת האופרה ווטרקואוסט בקולג' אל קאמינו בלוס אנג'לס.

אמילקאר זאנלה (איטלקי) (1949-1873): "רביזור 2" שלו הוצג לראשונה בטריאסטה ב-20 בפברואר 1940.

ורנר אגק (198 3-1901): "דר רביזור" (Der Revisor) שלו הועלה בתיאטרון Schlosstheater Schwetzingen בפסטיבל שווטזינגן ב-1957.

קרשימיר פריבק (Krešimir Fribec (1996-1908) Dolazi revisor שלו הושלם ב-1965.

גיזלהר קלבה (Giselher Klebe) (2009-1925): הצגת הבכורה של האופרה Chlestakows Wiederkehr שלו הועלתה לראשונה בלאנדסתיאטר, בדטמולד ב-2008.

המחזה תורגם לכל השפות האירופאיות והוא עדיין פופולרי כיום, מכיוון שהוא דן בצביעות של חיי היום יום ביחד עם השחיתות הפושה בקרב העשירים והמעמד הגבוה. בהולנד, לשם דוגמה, אנדרה ואן דוין יצר את הגרסה ההולנדית שלו למחזה בשם De Boezemvriend (שמשמעו "חבר קרוב"); הסרט משנת 1982 שעלילתו מתרחשת בהולנד בתקופת נפוליאון. בסרט ואן דוין מגלם את דמותו של רופא השיניים פסדופיין, המכונה פרד ואן דר זי.

פרושטם לקסמן דשפנדה עיבד את המחזה "אמאלדר" בשפת מראטהי (שפירושו המילולי הוא "מפקח הממשלה"), בשלהי שנות החמישים, שמתרחש במהאראשטרה, אבל שומר על מאפייני הסאטירה הקומית של המחזה המקורי.

המחזה בתיאטרון המקצועי הישראלי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

1. רביזור, תיאטרון הבימה – הצגת בכורה: 23 במרץ 1935

2. רביזור, תיאטרון הקאמרי – הצגת בכורה: 17 ביולי 1950

3. רביזור, תיאטרון העונות – הצגת בכורה: 1965

4. מבקר המדינה, תיאטרון חיפה – הצגת בכורה: 12 בינואר 1974

5. רביזור, תיאטרון הקאמרי – הצגת בכורה: 4 בנובמבר 1978

6. "מבקר המדינה: מחזה מדברי סהרורי", תיאטרון הקאמרי – הצגת בכורה: 26 בדצמבר 1993

7. רביזור, תיאטרון תמונע – הצגת בכורה: 2006

  • יוצרים: תרגום – רועי חן, בימוי - ישי קרני אקהאוז, עיצוב תפאורה ותלבושות - רקפת לוי, עיצוב תאורה - אורי רובינשטיין.
  • שחקנים: דביר בנדק – אנטון אנטונובניץ', ראש העיר. אסתי סבידנסקי – אנה אנטונובנה, אשת ראש העיר. רינן חיים – אוסיפ, משרתו של חלסטקוב. ניסו כאביה – ליאפקין טיאפקין, השופט. אברהם הורוביץ – מנהל הדואר. יוסי רחמני – זאמליניקה, מנהל מוסדות הצדקה. חן חגי – פטר איוואנוביץ' בובצ'ינסקי / פטר איוואנוביץ' דובצ'ינסקי, בעל אחוזה / בובה. יונתן שוורץ – משרת האכסניה / מישקה, משרת ראש העיר. ויטלי ווסקובויניקוב – שוטר / סוחר. ליאת הר לב – מריה אנטונובנה, בת ראש העיר.

8. רביזור, תיאטרון גשר – הצגת בכורה: 14 ביולי 2010

תרגומים לעברית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא רביזור בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ ניקולאי גוגול, אנציקלופדיה בריטניקה
  2. ^ Ehre, Milton (1980). Notes for the Theater of Nikolay Gogol. University of Chicago Press. ISBN 0-226-30066-8.
  3. ^ D. S. Mirsky. A History of Russian Literature. Northwestern University Press, 1999. ISBN 0-8101-1679-0. Page 161. (Public Domain).
  4. ^ Ehre, Milton (1980). Notes for the Theater of Nikolay Gogol. University of Chicago Press. ISBN 0-226-30066-8.
  5. ^ Karlinsky, Simon. Anton Chekhov's Life and Thought. Northwestern University Press, 1997. ISBN 0-8101-1460-7. Page 370.
  6. ^ Listengarten, Julia. Russian Tragifarce: Its Cultural and Political Roots. Susquehanna University Press, 2000. ISBN 1-57591-033-0. Page 37.
  7. ^ Listengarten, Julia. Russian Tragifarce: Its Cultural and Political Roots. Susquehanna University Press, 2000. ISBN 1-57591-033-0. Page 37.
  8. ^ Fusso, Susanne. Essays on Gogol: Logos and the Russian Word. Northwestern University Press, 1994. ISBN 0-8101-1191-8. Page 55.
  9. ^ Frank, Joseph. Dostoevsky: The Stir of Liberation.
  10. ^ The UN inspector / L’inspecteur des Nations Unies (הקישור אינו פעיל, 5.1.2020)
  11. ^ "מפקח הממשלה, באתר תיאטרון גרין שוטס(הקישור אינו פעיל, 5.1.2020)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=רביזור&oldid=39929402"