שלמה גורפינקל
 | |
| ד"ר שלמה גורפינקל | |
| לידה |
30 באוגוסט 1914 ח באלול ה'תרע"ד יליזבתגרד, האימפריה הרוסית (היום - קרופיבניצקי שבאוקראינה),  |
|---|---|
| נהרג |
11 ביולי 1948 (בגיל 33) ד בתמוז ה'תש"ח ירושלים, ישראל  |
| מקום קבורה | בית העלמין הצבאי בהר הרצל |
| תאריך עלייה | 1945 |
| מדינה |
ישראל  |
| כינוי | סולקה |
| השתייכות |
ארגון הפרטיזנים המאוחד צבא הגנה לישראל |
| דרגה |
 סגן |
| תפקידים בשירות | |
| רופא בחיל הרפואה | |
| פעולות ומבצעים | |
מלחמת העולם השנייה מלחמת העצמאות | |
| עיטורים | |
| עיטור המלחמה הפטריוטית הגדולה | |
| תפקידים אזרחיים | |
| רופא | |
  | |
שלמה גורפינקל (30 באוגוסט 1914 – 11 ביולי 1948) היה רופא, חבר המחתרת של גטו וילנה, פרטיזן לוחם ורופא בחיל הרפואה שנהרג מפגיעת פגז במלחמת העצמאות.
תולדות חייו
[עריכת קוד מקור | עריכה]נולד ביום ח' באלול תרע"ד (30.8.1914) בעיר יליזבתגרד באימפריה הרוסית (כיום – קרופיבניצקי, שבאוקראינה). בגיל שמונה שנים, לאחר שהתייתם מאביו, עבר עם אמו לווילנה שבליטא. הצטיין בלימודיו ובסיום לימודיו בגימנסיה המשיך ללימודים גבוהים באוניברסיטה והוסמך כדוקטור לרפואה.
עם הקמת גטו בווילנה, בספטמבר 1941, היה ממארגני העבודה הרפואית בבית החולים היהודי. הצטרף לארגון הפרטיזנים המאוחד (פפא"ו ; FPO), המחתרת החשאית שקמה בגטו ופעלה נגד הגרמנים. עם חיסול הגטו יצאו הוא ורעייתו אמה עם הקבוצה הפרטיזנית האחרונה דרך צינורות הביוב יחד עם אבא קובנר. במשך שנה ומחצה שימש רופא לפרטיזנים ביער רודניקי שעל יד וילנה[1]. ביערות, בתנאים קשים, עם מעט ציוד רפואי, ארגן את השירות הרפואי בכל האזור[2]. המפקדה הרוסית העליונה העניקה לו אות הצטיינות על שירותו.
לאחר שחרור וילנה על ידי הצבא האדום החל ד"ר גורפינקל לעבוד במחלקת הבריאות ועלה לדרגת מנהל מדיני של המחלקה הרפואית במערך ההגנה האנטי-אווירית בליטא. בתחילת שנת 1945 יצא מווילנה, עם רעייתו ואבא קובנר, בקבוצה החלוצית הראשונה, במטרה להגיע לארץ ישראל. לאחר שקיבלו את רישיון העלייה, באוקטובר 1945, עלו שלמה ורעייתו לארץ בספינה טרנסילבניה.
במשך שנתיים השתלם בבית החולים "הדסה" בירושלים ובסוף שנת 1947 נתקבל שלמה כמומחה במכון הרנטגן של בית החולים "הדסה" בירושלים. בחורף 1948, עם תחילת מאורעות מלחמת העצמאות, הקדיש הרבה מזמנו לשירות רפואי לנפגעי ה"הגנה". גם רעייתו השתתפה בהגנת העיר. בראשית המלחמה שימש כרופא גדודי בפלוגת השירות הרפואי של "הדסה", ב־1 ביוני 1948 נקרא לגיוס מלא. הוא הוצב כרופא בדרגת סגן בגדוד 64 של חטיבת "עציוני" (חטיבת ירושלים) – חטיבה מספר 6 ב"הגנה". ביולי 1948 נשלח לארגן מחדש את העזרה הרפואית לאחד מגדודי הפלמ"ח שחנה באזור שער הגיא.
ביום ד' בתמוז תש"ח (11.7.1948), באחד מגלי ההפגזות הקשים שפקדו את ירושלים, ליד קפה "אימפריאל" בירושלים, פגע בו פגז האויב והרגו[3]. עמו נפל החובש שליווה אותו. שלמה היה בן שלושים וארבע בנפלו. נטמן בשייח' באדר א', וביום כ"ח באלול תש"י (10.9.1950) הועבר למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים. הותיר רעיה – אמה.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- יצחק ארד, וילנה היהודית במאבק ובכליון, הוצאת יד ושם, אונ' תל אביב, וספרית פועלים, תל אביב, תשל"ו.
- חיים לזר, חורבן ומרד, מוזיאון הלוחמים והפרטיזאנים; בית ז'בוטינסקי, תשמ"ח 1988
- עשהאל לובוצקי, לא דרכי האחרונה, תל אביב: ידיעות ספרים, 2017, מסת"ב 9789655641028
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- שלמה גורפינקל באתר מוזיאון הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה
- סגן ד"ר שלמה גורפינקל (אורכב 20.06.2020 בארכיון Wayback Machine) באתר להנצחת חללי חיל הרפואה
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ ספר הפרטיזנים היהודים, כרך א, מרחביה 1959 ,עמ' 128.
- ^ עשהאל לובוצקי, לא דרכי האחרונה, הוצאת ידיעות ספרים, 2017. חיי הפרטיזנים, עמודים 94-113
- ^ קרבנות הפגזה והפצצה בירושלים, המשקיף, 14.7.1948
- לוחמי מחתרת יהודים בשואה
- אסירים בגטו וילנה
- בורחים מכליאה על ידי גרמניה הנאצית
- פרטיזנים יהודים מברית המועצות
- פרטיזנים יהודים מליטא
- מקבלי עיטור המלחמה הפטריוטית הגדולה
- יהודים בשואה: ליטא
- יהודים אנשי הצבא האדום במלחמת העולם השנייה
- עולים לאחר מלחמת העולם השנייה
- ניצולי השואה: ליטא
- אישים הקבורים בבית הקברות הצבאי בהר הרצל
- חללי צה"ל במלחמת העצמאות
- רופאים צבאיים ישראלים
- רופאים יהודים בשואה
- רופאים יהודים ליטאים
- חיילי חיל הרפואה במלחמת העצמאות
- ישראלים שנולדו ב-1914
- ישראלים שנפטרו ב-1948