שם הפועל
שם הפועל (או: צורת המקור) לדוגמה לשמור או להשתמר משורש שמ"ר, מהווה חלק מנטיית הפועל. שם הפועל הוא מעין צורת יסוד של הפועל. בשפות בהן קיימת צורה זו (בעברית ואנגלית, למשל, היא קיימת אך בערבית לא), זוהי צורה נטולת זמן וגוף. במערכת הבניינים בעברית יש לכל בניין (למעט שני הסבילים, פועל והופעל) צורת מקור ייחודית לו, הנושאת את סימני הניקוד האופייניים לבניין (למשל - צורת מקור של בניין פיעל תכלול דגש חזק). צורת נטייה דומה ועתיקה יותר, שאינה שם הפועל היא שם פעולה לדוגמה שמירה, או השתמרות.
השימוש בשם הפועל החל בעברית המקראית המאוחרת ונפוץ מאוד בלשון חז"ל אולי בהשפעת ארמית. כיום והחל בשנות התשעים של המאה ה-20, עם התגברות השפעת האנגלית והמעבר לדיבור וכתיבה בבינוני (כלומר פעלים בהווה, היכולים לקבל משמעות של שם עצם), בסביל, ובמשפטים ארוכים ומורכבים, הפך השימוש בשם הפועל ובשם הפעולה לנפוץ. לדוגמה: כיום נוהגים לכתוב משפטים רבים עם שם הפועל, בעוד שבעבר כתבו "כתבו" ולא "נהגו לכתוב".
ברוב הבניינים קיימות שתי צורות מקור: מקור נטוי ומקור מוחלט.
- המקור הנטוי (הקרוי גם "שם הפועל") נקרא כך מכיוון שניתן להוסיף לו את אותיות השימוש בכל"ם. המקור הנטוי נפוץ מאוד במקרא, הן בבידוד והן בצירוף כל אחת מאותיות בכל"ם (כִּשְׁמֹר, מִשְּׁמֹר, בִּשְׁמֹר, לִשְׁמֹר), אולם כבר בלשון התנאים, נפוצה צורת המקור אך ורק בצירוף ל' השימוש (לִשְׁמֹר).
- המקור המוחלט, לעומת זאת, אינו נוטה בשום צורה ואינו מופיע בצירוף אותיות שימוש. הוא נוסף בדרך כלל לצורך הדגשה, למשל: שָׁמֹר תִּשְׁמֹר.
להלן דוגמאות לצורות המקור הנטוי בבניינים השונים בעברית:
- בניין קל: לִשְׁבֹּר (ללא ניקוד לשבור), לִקְפֹּץ (לקפוץ)
- בניין נפעל: לְהִשָּׁבֵר (ללא ניקוד להישבר), לְהֵעלם (להיעלם)
- בניין פיעל: לְחַשֵּׁב, לְלַמֵּד
- בניין הפעיל: לְהַלְבִּישׁ, לְהַקְפִּיץ
- בניין התפעל: לְהִתְלַבֵּש, לְהִתְעַלֵּם
חלקיוּת הפרדיגמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשפה העברית לא קיים שם פועל בבניין הופעל ובבניין פוּעל, הנחשבים בניינים סבילים "פנימיים" של בניין הפעיל ובניין פיעל, בהתאמה. מבחינה לוגית תאורטית, יכלה השפה להכיל שם פועל סביל (כמו בלטינית), אולם מסיבות שרירותיות, בעוד המשפט הבא תקין: "ראש הממשלה עומד לפטר את שר האוצר", המשפט הבא אינו תקין: "שר האוצר עומד לְפֻטַּר (על ידי ראש הממשלה)", ובמקום זאת, בשל החוסר בצורה זו, משתמשים הדוברים בדרכי ביטוי עקיפות, בדרך כלל מסורבלות יותר, כגון:
- שמירה מאולצת על ניסוח פעיל (גם אם מתבקש יותר ניסוח סביל)
- שימוש בתבנית "להיות + הווה": "שר האוצר עומד להיות מפוטר"
- שימוש בנושא סתמי + שם פועל רגיל: "עומדים לפטר את שר האוצר"
- שימוש בבניין התפעל, תוך שינוי משמעות: "שר האוצר עומד להתפטר"
- שימוש בשם העצם המתאים במשמעותו: "שר האוצר עומד בפני פיטורין"
השימוש במקור המוחלט
[עריכת קוד מקור | עריכה]השימוש בצורת המקור המוחלט נפוץ בלשון המקרא וכן בשירה בחלק מהתקופות. בעברית החדשה השימוש במקור מועט ומוגבל רק לביטויים קבועים, למשל בפתיחה הנפוצה לאגדות ילדים "הָיֹה הָיָה" המילה הראשונה "הָיֹה" היא צורת המקור של "להיות". צורות מקור מוחלט אחדות משמשות בעברית החדשה בתור חלקי דיבר אחרים, למשל המילים "הַרְבֵּה" ו"הֵיטֵב" הן צורות המקור המוחלט של הפעלים "להרבות" ו"להיטיב" והן משמשות בעברית החדשה כתוארי פועל.
בעבר היה נהוג לציין את צורת המקור בתור הצורה המילונית העיקרית של הפועל במילונים. על אף שנוהג זה ממשיך עד המילון עברי של יהודה גור (תש"ח) והמילון האנגלי–עברי בעריכת יהודה אבן־שמואל קופמן (תש"ך), לא היה הוא טבעי לדוברי עברית כבר בראשית המאה העשרים, מכיוון שהמקור המוחלט כמעט שפסק מלשמש בשפה. לכן כבר אליעזר בן־יהודה בשעתו סידר במילון העברית הישנה והחדשה שלו ערכי פעלים לפי צורת עבר נסתר (לָבַשׁ, הִלְבִּישׁ וכו'), בצורת הבינוני (לוֹבֵשׁ, מַלְבִּישׁ וכו'), ובצורת שם הפועל עם ל' (לִלְבֹּשׁ, לְהַלְבִּישׁ וכו'). כך נהוג במילונאות עברית גם היום. חריג מכך הוא מילון ההווה של מרדכי מישור.
