(Translated by https://www.hiragana.jp/)
משנה כריתות ו ו – ויקיטקסט לדלג לתוכן

משנה כריתות ו ו

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת כריתות · פרק ו · משנה ו | >>

המפריש שתי סלעים לאשם ולקח בהן שני אילים לאשם, אם היה אחד מהן יפה שתי סלעים, יקרב לאשמו, והשני ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה.

לקח בהן שני אילים לחולין, אחד יפה שתי סלעים ואחד יפה עשרה זוזט, היפה שתי סלעים יקרב לאשמו, והשני למעילתו.

אחד לאשם ואחד לחולין, אם היה של אשם יפה שתי סלעים, יקרב לאשמו, והשני למעילתו, ויביא עמה סלע וחומשה.

הַמַּפְרִישׁ שְׁתֵּי סְלָעִים לְאָשָׁם,

וְלָקַח בָּהֶן שְׁנֵי אֵילִים לְאָשָׁם,
אִם הָיָה אֶחָד מֵהֶן יָפֶה שְׁתֵּי סְלָעִים, יִקְרַב לַאֲשָׁמוֹ;
וְהַשֵּׁנִי יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב,
וְיִמָּכֵר,
וְיִפְּלוּ דָּמָיו לִנְדָבָה.
לָקַח בָּהֶן שְׁנֵי אֵילִים לְחֻלִּין,
אֶחָד יָפֶה שְׁתֵּי סְלָעִים,
וְאֶחָד יָפֶה עֲשָׂרָה זוּז,
הַיָּפֶה שְׁתֵּי סְלָעִים יִקְרַב לַאֲשָׁמוֹ,
וְהַשֵּׁנִי לִמְעִילָתוֹ.
אֶחָד לְאָשָׁם וְאֶחָד לְחֻלִּין,
אִם הָיָה שֶׁל אָשָׁם יָפֶה שְׁתֵּי סְלָעִים,
יִקְרַב לַאֲשָׁמוֹ,
וְהַשֵּׁנִי לִמְעִילָתוֹ,
וְיָבִיא עִמָּהּ סֶלַע וְחֻמְשָׁהּ:

המפריש שתי סלעים לאשם -

ולקח בהן שני אילים לאשם -
אם היה אחד מהן יפה שתי סלעים - יקרב לאשמו,
והשני - ירעה עד שיסתאב, וימכר, ויפלו דמיו לנדבה.
לקח בהן שני אילים לחולין -
אחד יפה שתי סלעים, ואחד יפה עשרה זין -
היפה שתי סלעים - יקרב לאשמו,
והשני - למעילתו.
אחד לאשם, ואחד לחולין -
אם היה של אשם יפה שתי סלעים - יקרב לאשמו,
והשני - למעילתו,
ויביא עימה - סלע וחומשה.

אשם מעילה, אמר עליו הכתוב שהוא "בערכך כסף שקלים"(ויקרא ה, טו), ומיעוט הרבה שנים. וכבר בארנו בבכורות שהסלע הוא השקל הנזכר בתורה, ולפיכך לא יהיה אשם מעילות פחות משתי סלעים.

וכן אשם גזילות, לפי שנאמר "בערכך"(ויקרא ה, כה) כמו שנאמר באשם מעילות, למדנו בגזירה שווה.

וכן אשם שפחה חרופה צריך שיהא בכסף שקלים, לפי שאמרה תורה עליו שהוא "איל"(ויקרא יט, כב) כמו שאשם גזילות ואשם מעילות "איל". וכתוב בסיפרא "מרבה אני אשם שפחה חרופה שהוא איל, ומוציא אני אשם נזיר ואשם מצורע שאינו איל", לפי שכל אחד משניהן כבשה כמו שבארנו בתחילת סדר זה.

וכן אשם תלוי נאמר בו שהוא "איל", ונאמר גם כן עליו "בערכך", ולמדנו אותו בגזרה שווה מאשם מעילות שצריך להיות בשתי סלעים או יותר.

וצריך שתדע מה שאמרו "בשעת הפרשה יפה סלע ובשעת כפרה יפה שתים כשר, בשעת הפרשה יפה שתים ובשעת כפרה יפה סלע פסול", ואפילו הוקרו הכבשים אחר כן והיה שווה יותר על שני סלעים הרי הוא פסול לעולם הואיל ונדחה, לפי שעיקר בידינו "בעלי חיים נדחים", ועיקר אחר "דחוי מעיקרו לא הוי דחוי", ולפיכך כשהוא בשעת הפרשה יפה סלע וחזר אחר כך יפה שתים כשר. וזכור כל העיקרים האלו ודע ענייניהם, לפי שהם מפתח לדברים רבים מן העניין הזה.

ואשוב להשלים פירוש ההלכה זו.

אמר, כשהוא קונה בשתי סלעים שהפריש וכבר הם קדש, שני אילים לאשם האחד מהם ראוי לאשם, הרי השני אם נפל בו מום מביא בדמיו עולת נדבה, כמו שבארנו בששי משקלים שמותר אשם לנדבה.

ומי שלקח בשתי סלעים שהפריש שני אילים לחולין, כבר מעל בשתי סלעים של קדש וחייב להשיב בכדי מה שמעל וחומשו, ומקריב אשם מעילות. וכבר בארנו פעמים שהסלע ארבע דינרים, והוא כבר מעל בשני סלעים, מחייב לשלם עשרה דינרין להקדש, ומקריב אשם מעילות. ועשרה דינרין הן עשר זוזין, לפי שזוז רביעית הסלע גם כן. ולפיכך אמר שכל זמן ששווה אחד משניהם שתי סלעים והאחד עשרה דינרין, מביא אותו ששווה עשרה על מעילתו וחומשו, והשווה שתי סלעים והיה אשם מעילות שנתחייב בו מפני שנשתמש באלו השני סלעים.

אחר כן אמר דין אחר, והוא שאם לקח בשתי סלעים שהפריש שהיו קדש שני אילים אחד לאשם ואחד לחולין, הרי כבר מעל בסלע מן הקדש אם היה של אשם יפה שתי סלעים מקריבו באשם שחייב שמחמתו הפריש שתי סלעים בתחילה, והשני אם היה גם כן שווה שני סלעים שהוא הראוי לקרבן מקריבו על המעילה שנתחייב מחמת שנשתמש בסלע של הקדש, ויביא סלע וחומשה.

ועניין מה שאמר, החומש שנתחייב לסלע והוא דינר כמו שבארתי לך פעמים, כי מה שאמר רחמנא "וחמישיתו" שיהא הוא וחומשו חמשה.

והטעם שהכריחו בהלכה ראשונה שלא זכר אלא השה שמחמתו הפריש שתי סלעים, אלא אמר שהשני אילים לוקחים אחד מהם במעילתו וחומשה והשני לשם מעילה לפי שמעל בכל הדמים, מפני שבשתי סלעים לקח שתי אילים לחולין, וכבר ביאר התלמוד בכל זה. והבן אותו:


המפריש שתי סלעים - שכך הוא דין אשם, דכתיב באשם מעילות (שם ה) בערכך כסף שקלים בשקל הקודש לאשם, ותרגום שקלים סלעים. ואשם גזילות ואשם תלוי למדים מאשם מעילות בגזירה שוה, נאמר כאן בערכך, ונאמר להלן בערכך. ואשם שפחה חרופה נמי, הואיל והוא איל, הוי אף הוא בכסף סלעים כשלשה אשמות הללו שהן איל. אבל אשם מצורע ואשם נזיר דבתרווייהו כתיב כבש לאשם, אינן באים בכסף שקלים:

אם היה אחד מהם יפה שתי סלעים - אע"פ שבשעת הפרשה לא היה יפה אלא סלע, אם בשעת כפרה יפה שתים, כשר, דבמה שהוא שוה בשעת כפרה אזלינן ח, הלכך אותו שהוא יפה עכשיו בשעת כפרה שתי סלעים יקרב לאשמו, ואע"פ שלא קנהו מתחילה אלא בסלע, והשני ירעה, לפי שנקח במעות אשם ולשם אשם, ויפלו דמיו לנדבה, דהכי קיימא לן מותר אשם לנדבה:

לקח בהם שני אלים לחולין - לאכילה, מעל במעות ויצאו לחולין:

יפה עשרה זוזים - כדי שתי סלעים שמעל בהן וחומשן, שהסלע ארבעה זוזים:

היפה שתי סלעים יקרב לאשמו - לשם אותו אשם שהפריש עליו המעות:

והשני למעילתו - מפרש בגמרא, לא שיקריב אותה לאשם, אלא שיתננו לגזבר י בשביל שתי סלעים שהוציא לחולין, שנתחייב בהן ובחומשן, שהם בין הקרן והחומש עשרה זוזים. ויביא אשם בשתי סלעים מביתו לקרבן מעילה:

אחד לאשם ואחד לחולין - לקח בשתי סלעים שהפריש שהיו קודש, שני אילים אחד לאשם ואחד לאכילת חולין, ומעל בסלע:

אם היה של אשם יפה שתי סלעים יקרב לאשמו - הראשון, שהרי לשמו נלקח ממעות שנפרשו לו:

והשני - שהוא חולין, יקרב למעילתו לאשם מעילות על שהוציא סלע אחד של קודש לחולין. וכגון דאיהו נמי יפה שתי סלעים, דאין אשם מעילות פחות משתי סלעים כסף:

ויביא עמה סלע וחומשה - קרן שמעל בו וחומשה, שהרי סלע הקודש הוציא לחולין:

אם היה אחד מהן יפה ב' סלעים. כתב הר"ב אע"פ שבשעת הפרשה. לא היה יפה אלא סלע כו'. דבמה שהוא שוה בשעת כפרה אזלינן. שהדחוי מעיקרו אינו דחוי ועדיין לא נראה עד שנעשה שוה שתים. ואע"פ שהשביח מאליו. אדם מתכפר בשבח הקדש [כדאיתא בגמרא] הרמב"ם פ"ד מהלכות פסולי המוקדשין:

ואחד יפה עשרה זוז. שכל חומש האמור בתורה שיהא קרן וחומשו חמשה. ומהיכא נפקא לן כתבתי ברפ"ח דערכין:

והשני למעילתו. כתב הר"ב מפרש בגמרא לא שיקריב אותו לאשם אלא שיתננו לגזבר כו'. ומאי מעילתו גזילו ואע"ג דבסיפא קרי למעילתו איל אשם. רישא דה"ל איל [דזבן] קרן וחומשו. קרי ליה למעילתו גזילו. סיפא דלא הוי איל [דזבן] קרן וחומש. קרי ליה איל מעילתו. גמרא:

(ח) (על הברטנורא) שהדחוי מעיקרו אינו דחוי. ועדיין לא נראה עד שנעשה שוה שתים. ואע"פ שהשביח מאליו אדם מתכפר בשבח הקדש. הר"מ:

(ט) (על המשנה) עשרה זוז. שכל חומש האמור בתורה שיהא קרן וחומשו חמשה:

(י) (על הברטנורא) ומאי מעילתו גזילו. ואע"ג דבסיפא קרי למעילתו איל אשם. רישא דהוי ליה איל דזבין קרן וחומשו. קרי ליה למעילתו גזילו. סיפא דלא הוי איל דזבין קרן וחומש. קרי ליה איל מעילתו. גמ':

המפריש שתי סלעים לאשם וכו':    ביד פ"ד דהלכות פסולי המוקדשין סימן כ"ה ובפ"ד דהלכות מעילה סימן ו'. לשון הר"ס ז"ל דע שאם לא נמצא איל שהוא שוה ב' סלעים כגון במקום שהאילים בזול הרבה אין לו תקנה וצריך שישהה עד שיוקירו האילים וימצא חיל שוה ב' סלעים או יותר כן מפירש בגמרא בזה הפרק וכ"כ הרמב"ם ז"ל פ"ד מהלכות פסולי המוקדשין סי' כ"ג ע"כ:

ירעה עד שיסתאב וכו':    ק"ק למה לא מעל דלא היה לו לקנות רק אשם אחד כמו בשאר באבי דמתניתין דאמרינן מעל ושמא אתיא כר' יהודה דאמר בפ' הנהנה דמשנה מקדש לקדש לא מעל א"נ דולקח בו ר"ל מזיד דסבור לעשות בתרי ודוקא רישא אבל אינך באבי דמתניתין דולקח שני אילים לחולין לא הוי במזיד ולא שינה מעות הקדש לקנות בהמת חולין רק בשוגג ולכך מעל גליון מהר"י ז"ל:

ואחד יפה עשרה זוזים וכו':    כך צ"ל. ובספרים אחרים גרסינן זין וכיוצא בזה כתבתי בפ' עשירי דתרומות סימן ח':

והשני למעילתו:    מפרש בגמרא וכו' לשון רעז"ל עד ויביא אשם בשתי סלעים מביתו לקרבן מעילה. אמר המלקט והשני למעילתו דקתני לאו דוקא אלא מעילתו היינו גזלן. ועיין בהרמב"ם ז"ל. עוד בפירוש רעז"ל והשני שהוא חולין יקרב למעילתו לאשם מעילות ע"כ. אמר המלקט דוהשני למעילתו דהכא בסיפא היינו אשם מעילות ממש:

ויביא עמה סלע וחומשה:    פירוש חומשה דינר דהיינו רביעית הקרן שהוא הסלע: ונראה דעמה לשון נקבה קאי אמעילה שהיא לשון נקבה גם כן ומכל מקום לשון וחומשה ק"ק דוחומשו ה"ל למיתני דמשמע דסלע הוי לשון זכר ע"כ:

יכין

המפריש שתי סלעים לאשם:    שכך הדין של כל אשם, שיהיה איל בן ב' שנים, ושיהיה שוה לכל הפחות ב' סלעים, חוץ מאשם נזיר ואשם מצורע, שהן כבש בן שנה, וסגי בשוה כל דהו:

יפה שתי סלעים:    בשעת כפרה. ואף שכשלקחו היה שוה רק סלע, בתר שעת כפרה אזלינן, ואדם מתכפר בשבח הקדש:

והשני ירעה עד שיסתאב:    דמדניקח בדמי אשם, אינו מקריבו עולה מבלי שיומם תחלה:

ויפלו דמיו לנדבה:    לנדבת צבור לקנות בדמיהן עולות לקיץ המזבח:

לקח בהן שני אילים לחולין:    על מנת לאכלן, וא"כ מעל. וחויב קרבן מעילה בב' סלעים, וחייב עוד החומש של ב' סלעים שמעל בהן, מלבד הקרן שצריך להשיב, וה"ל הקרן והחומש יחד י' זוזים, ב' סלעים שהן ח' זוזים קרן, ועוד ב' זוזים לחומש מלבר, שחייב בעבור הב' סלעים שמעל בהן:

אחד יפה שתי סלעים ואחד יפה עשרה זוז:    דהיינו כפי הקרן וחמש שחייב:

היפה שתי סלעים יקרב לאשמו:    ר"ל בשביל אשם מעילות שנתחייב השתא מדמעל, דאע"ג שלא נהנה עדיין, וגם לא פגם, אפ"ה כל שהוציא הקדש לחולין א"צ פגם והנאה [כמעילה פ"ה מ"ד]:

והשני למעילתו:    ר"ל בעבור האשם שהיה חייב תחלה, ובעבור החומש שהיה חייב, מדקיי"ל שהחומש שייך להקרבן כשמעל בקרבן מזבח [כמעילה ד"ט. והר"ב פי' בהיפוך ממה שכתבנו, ודבריו תמוהין כמ"ש רמל"מ פ"ד ממעילות ה"ז בד"ה ודע]. דמדמעל במעות הרי הן חולין גמורים, ומה שהשביח המעות שלו הוא. אבל בלא היה שוה א' מהן י' זוז, חייב ליקח מהשוק איל ששוה י' זוז בעבור האשם שמעל בו, בהוספת חומש:

אחד לאשם ואחד לחולין:    שלקח בשני סלעים שהפריש לאשם, ב' אילים, א' לאשם שחייב וא' לאכילתו. נמצא שמעל רק בסלע. בין שלקח האשם ואח"כ החולין, או איפכא, או שלקחן שניהם יחד:

יקרב לאשמו:    לאשם שהיה חייב תחלה, שהרי לשמו ניקח וממעות שהופרש לו:

והשני למעילתו:    אם שוה השתא ב' סלעים יביאנו לאשם מעילה שחייב:

ויביא עמה סלע וחומשה:    דהיינו ה' דינרין, ויפלו לנדבת צבור. דהרי הכא מדקנה אחד לאשם, נמצא הבהמה האחרת שבח הקדש היא כולה, וצריך להחזירה כמו שהיא כולה להקדש ואינו יכול לחשבה לתשלומיו, אבל יכול לחשבה לכפרתו להביאה בעבור אשם מעילה שחייב, דאדם מתכפר בשבח הקדש. ולהכי הואיל ואלו לא היה מועל בסלע זה, היה הדין שיפול לנדבה, וכדקיי"ל מותר אשם לנדבה. ה"נ השתא שמעל ישלם הה' דינרין לנדבה שמעל בה. והכא לא אמרינן כברישא דאם א' שוה י' זוז שיועיל לו להפטר מקרן וחומש שחייב. ליתא דממ"נ, אם זה שקנה לאשם שוה י' זוז פשיטא שא"א שיחשוב אותן ב' דינרין ששוה יותר מהראוי לתשלומי חיובו, דהרי השבח להקדש. דאע"ג דקיי"ל אדם מתכפר בשבח הקדש, עכ"פ הרי צריך לשלם הב' דינרין עם הגזילה, והרי אלו הב' דינרין ששוה הקרבן יותר ממה שחייב, הם בהאשם שקנה. ותו דהא דאדם מתכפר בשבח הקדש היינו בקנה אשם בסלע והוקר ושוה ב' סלעים, בתר שעת הקרבה אזלינן ויוצא בו. אבל הכא ששוה האשם שחייב יותר מב' סלעים מהיכא תיתא שיזכה בהן הוא לחשבון החומש שחייב. ותו כיון דסלע שמעל בו, מותר אשם היה, שדינן ליפול לנדבה לעולת קיץ המזבח, איך יהיה יכול לצרף החומש אל האשם. וכן אם השני שקנה לחולין שוה י' זוז, נמי אינו יכול לחשבן בעד הקרן וחומש שחייב, דהרי חייב ה' זוז לעולת קיץ המזבח מדמעל במותר אשם. וא"כ האיך יחשוב הקרן והחומש שחייב, בהאשם מעילות שמביא. [ועי' רמל"מ פ"ד ממעילה ה"ו]:

בועז

פירושים נוספים