הצליינים הישראלים: האנשים שבאמת עולים לרגל לירושלים

לגולן רייס (53) יש משיכה מיוחדת למסעות עלייה לרגל. לפני פחות משנה וחצי החליט לעזוב את עבודתו כמנהל ביטחון אזורי באל על ולעשות לבדו את דרך הצליינים קמינו דה סנטיאגו. הצעדה הרגלית של מאות קילומטרים ברגל מצרפת לספרד, הפכה למסע פנימי משמעותי שהשפיע על מהלך חייו מאז. הוא כתב ספר על המסע ("בדרך לסנטיאגו" שיצא בקרוב בהוצאת ניב), וכדי לסיים אותו יצא שוב לסנטיאגו, הפעם מקדיס.

שותפתו לכתיבה וחברתו הטובה, יעל טרסיוק נבו (41), אף היא עובדת ביטחון אל על לשעבר וכיום מלווה הורים לילדים בסיכון ומנחת קבוצות, כבר החלה לתכנן איתו את המסע הבא שלו בווייה פרנצ'יגנה, דרך פרנסיסקוס הקדוש ברומא, כשעלתה השאלה המתבקשת.

עוד טרקים מדהימים בוואלה! תיירות:
קמינו דה סנטיאגו: הישראלי שיצא לטרק שמתקיים כבר אלף שנה
שביל הגולן: המדריך השלם למטיילים ברמת הגולן
שלוש עונות ביום אחד: הישראלי שחזר מהטיול במון בלאן

"ישבנו בבית קפה ודיברנו על דרכי הצליינים האלה, על המשמעות של ההליכה הארוכה הזאת כמסע פנימי, העוצמה האדירה שיש במסע רגלי למקום משמעותי דרך היסטוריה, דמויות וסמלים, ופתאום שאלנו את עצמנו איך זה יכול להיות בעצם שיש דרך עלייה לרגל לסנטיאגו דה קומפוסטלה, שמביאה אליה מאות אלפי צליינים, ויש דרך פופולרית לעלייה לרגל לרומא, אבל לעיר לירושלים עיר הקודש אין", אומר גולן.

משם העניינים התחילו לרוץ מהר. גולן הקדיש את כל זמנו לפרויקט הזה, כשיעל שותפה מלאה לתהליך. לאחרונה נוספו עוד אנשי צוות. כולם עושים זאת בהתנדבות מלאה וללא קשר פורמלי לגופים רשמיים. "זה לא עסק מסחרי. אנחנו בונים את זה מלמטה למעלה. המטרה היא שזה יהיה פרויקט של הקהילה", אומר גולן.

בעזרת היסטוריונים, ארכיאולוגים ואנשים שמתמחים בידיעת הארץ החלו היזמים להתחקות אחר דרכי העלייה לרגל של היהודים, הנוצרים והמוסלמים, ולפני כחצי שנה הם הקימו קבוצת פייסבוק The way to Jerusalem, שמטרתה לאפשר לכל מי שרוצה להשתתף במיזם כך שהוא יהפוך לחברתי ורב-תרבותי.

אורכה של דרך הצליינים המתוכננת הוא 450 קילומטרים, והיא משלבת בין נתיבים עתיקים ששימשו את הולכי הרגל בעבר, לבין נתיבים חדשים שלוקחים בחשבון סוגיות ביטחוניות ובטיחותיות ואת המציאות כיום.

"בשונה מדרך טבע רגילה, הדרך הזאת לא בורחת מהערים או הכפרים, אלא נכנסת אליהם. המקטעים מתחילים ומסתיימים במקומות בישוב, לא בקמפינג", אומר גולן. לדברי יעל, הנופים וחוויית הטבע, מדהימים ככל שיהיו, הם לא המטרה כאן. "זאת דרך שנכנסת לערים ולקיבוצים. כשאת עוברת ברמלה את חייבת לדבר. את עוברת בלבבות של הקהילות, דרך סיפורים, תפיסות ודעות, דרך שיח. זה מייצר ממד של סובלנות".

הדרך עוברת דרך אתרים היסטוריים ומקומות קדושים ומחולקת לארבעה חלקים, שקיבלו שמות שמתארים הן את הממד הפיזי של הדרך והן את המסע הפנימי שעובר העולה לרגל בכל אחד מהם: החלק הראשון, "דרך ההתחלה", מתחיל מגבול הצפון מעל מטולה וממשיך עד צפון הכנרת. זאת דרך עתיקה ששימשה את יהודי סוריה בימי בית שני ואת הצליינים הנוצרים שהגיעו החל מהמאה החמישית לספירה בדרך היבשה. החלק השני, "הדרך המחברת", מתחילה בצפון הכנרת ומסתיימת צפונית לעתלית. החלק השלישי, "דרך האתגרים", מתחיל מצפון עתלית וממשיך עד יפו. הדרך הזאת אף היא דרך עתיקה ששימשה צליינים שהגיעו בין היתר דרך הים מערים כמו צידון, עכו וקיסריה. החלק הרביעי, "דרך השתיקה", מתחילה ביפו ומסתיימת בירושלים. היא מתחקה אחר הדרך ששימשה את עולי הרגל היהודיים עוד מתקופת בית המקדש השני, את עולי הרגל הנוצרים החל מהמאה הרביעית ואת המוסלמים החל מסוף האלף הראשון. החלק הזה שאורכו 112 קילומטרים, הוא המתקדם ביותר בתכנון ולאחרונה אף נערך פיילוט בהשתתפות אנשים מקבוצת הפייסבוק שרצו לקחת חלק במסע החלוצי.

"דווקא לקראת השבוע שבו היינו אמורים לצאת, הודיעו שהסערה 'ברברה' מתקרבת, ואנשים ביקשו לדחות", מספר גולן, "אבל התפתח שיח והחלטנו שבתפיסה שלנו עלייה לרגל נעשית מתוך הבנה שמזג האוויר הוא עוד משהו שיש בדרך, כמו טופוגרפיה, כמו אנשים שאתה פוגש. הבנו שצריך לשחרר את השליטה של העולם המודרני. שנדע ליהנות מהדרך על כל מה שיש בה. זה בעצם היה השיעור הראשון שלנו בעלייה לרגל. לא מדובר כאן בטיול, אלא בהתמסרות".

יעל וגולן מספרים שכשעמדו בנמל יפו היו איתם רק עוד שלושה אנשים, אחרי שרוב המשתתפים ביטלו את הגעתם. "אבל ככל שהלכנו והעלינו תמונות שלנו מהדרך, הצטרפו עוד אנשים שהבינו שמזג האוויר הוא חלק מהעניין. ביום השני הגיעו עשרה, וכשהגענו לשער יפו כבר היינו 50 איש," מספר גולן.

לדברי יעל, השם "דרך השתיקה" שהם נתנו לחלק הזה מתאר בדיוק את הלך הרוח של ההולכים בשלב הזה של המסע. אחרי ההתחלה, ההתחברות לאנשים, למקומות ולאדמה, והאתגרים, מגיע החלק שבו, לדברי יעל, "אתה מתכנס לתוך עצמך, ושואל את עצמך למה בכלל יצאתי למסע הזה. את התשובה אתה מגלה רק בסוף".

במהלך המסע הם לנו בבאר יעקב בכפר הנוער יוענה ז'בוטיסנקי, ביד רמב"ם אצל אנשים פרטיים, במרכז הרוחני בכפר נווה שלום, בחאן מקומי באבו גוש ובכנסיית "גבירתנו של ארון הברית", ובעין כרם בכנסיית האחיות מציון ובמנזר האחיות רוזרי. כרגע נעשים מאמצים למציאת מקומות אירוח ולינה נוספים, אבל ככל שהשביל יוסדר, הם מאמינים, יגדל גם ההיצע לאורך הדרך.

בניגוד לכל שביל אחר, שבו אין משמעות לנקודת ההתחלה והסיום, במסע עלייה לרגל יש רק נקודת סיום אחת שלשמה נוצר כל המסע. אפשר רק לדמיין את ההתרגשות שאחזה בעולים שהלכו בדרכים המפרכות בעת העתיקה. אך נשאלת השאלה, האם עדיין יש חשיבות לעלייה ברגל לירושלים ברגל, כשכל אחד מאיתנו כישראלים הגיע אל העיר אינספור פעמים? "לא גדלתי בבית דתי או מסורתי," אומרת יעל. "ונכון, כל אחד מאיתנו מגיע לירושלים המון, אבל כשהגענו לשער יפו נחנקתי ממש. לא יכולתי לדבר שעתיים אחרי שהגענו. כל השירים על ירושלים עלו בי, כל הסיפורים על העלייה לרגל לאורך ההיסטוריה, האנשים הנהדרים שפגשנו בדרך, כל המאמצים, גם הפיזיים, עד שהגענו לרגע הזה - זה היה רגע של ידיעה שזה אמיתי ולא חלום, שעשינו את זה".

"לאורך כל הדרך אתה בהלך רוח של אדם שהמטרה שלו להגיע לירושלים. אתה בתל גזר לא כדי לטייל בתל גזר אלא בדרך לירושלים", אומר גולן. "וכשאתה נוגע בשער יפו אחרי שהלכת את כל הדרך מיפו, אחרי שעלית את הרי ירושלים ברגל, עם תעודת הצליין שהוחתמה באתרים שונים בדרך, זה רגע שתופס חזק מבפנים".

לפרטים על "דרך העלייה לרגל לירושלים".