כקצין במילואים בחטיבת הבקעה, חוויתי עשרות אם לא מאות התכנסויות מפקדים ארוכות. ברמת התוכן, מדובר לרוב באוסף של נושאים שלא בהכרח קשורים אחד בשני; הערכת מצב חזית מזרחית, סקירת פעילות מבצעית, בחינת מצבת כח אדם, לוגיסטיקה, רכש, לוחות זמנים ועוד ועוד. על כל פנים, הכל מכוון לתכלית אחת והיא הגנה על גבולה המזרחי של מדינת ישראל ועל הישובים שבגזרת החטיבה.
כחמישה חודשים לאחר אותה שבת קשה של השבעה באוקטובר, עם מאות ימי מילואים מאחורי ולאחר שהחטיבה שלי למעשה השתחררה, תיארתי לעצמי שזו ההתכנסות האחרונה שלי למלחמה זו. בעודי יושב וממתין לתחילת סדר הדוברים, נכנס קצין אג"מ חטיבה ו', התיישב לצידי ובקריצה אמר לי - "יש לי פרויקט מאוד מעניין בשבילך". לתומי חשבתי איזה פרויקט יכול כבר להיות כל כך מעניין? הלא משנת 2008 אני קצין בחטיבה, פיקדתי על יחידת ההנדסה החטיבתית והיום אני סמח"ט ב' וקצין מורשת, הספקתי לבקר כמעט בכל נקודה בגזרה, כולל בכפרי המחומש ויריחו, הסתובבתי אין ספור פעמים במובלעות (השטח שבין הגדר לנהר הירדן - הגבול). השתתפתי בעשרות מבצעים, תרגילים ואירועים בגזרה ואפילו הרמתי שדה מוקשים (להערכתי יחידת פלחה"ן הבקעה הינה היחידה האחרונה שביצעה הרמת שד"מ לפני ששכרו חברות אזרחיות למשימה זו). מה יכול להיות מעניין כל כך שיגרום לי להמשיך ולשרת עוד חודש נוסף במילואים בחטיבה, אחרי תקופה ארוכה כל כך בצו 8?
פרויקט שכמותו עוד לא שמעתי מעולם
הגעתי למשרדו של קצין האגם, כרגיל עם המחברת שלי (כפי שלימדו אותי בימי בסדיר בצנחנים, מה שנרשם - נזכר). במשרד ישב גיא סלעי מנהל תחום "צבא הגנה לטבע". הוא החל מספר ומתאר פרויקט שכמותו עוד לא שמעתי מעולם. הקשבתי קשב רב לדבריו ולמטרת הפרויקט - וסיכמתי במחברת שלי את המילים; "מיפוי מבצעי", "בדיקת עומקים", "שיט", "סירות", "אקולוגיה", ועוד. לאט לאט המילים החלו לגבש תכנית מרגשת ונפלאה והמתח והציפייה החלו נוסקים. פתאום בחלל האוויר נזרקה השאלה - "אילן תוכל לפקד על המבצע המיוחד הזה? זה חשוב לחטיבה ואין מי שיכול חוץ ממך להרים את המבצע".
הופתעתי. בדרך כלל אני מבקש לחשוב לפני שאני מתחייב - לישון על זה לילה, אבל הפעם, מיד אמרתי - "בשמחה, מה שצריך". חייכתי, הנהנתי, ונסיתי - לא בהצלחה יתרה, להסתיר את התרגשותי.
מיד התחלתי ללמוד את הנושא וגיליתי שהאחרון שביצע שיט מחקרי מתועד בירדן היה גנרל אמריקני בשם ויליאם פראנסיס לינטש, לפני כ-150 שנה. השאלתי מיד את ספרו "מסע מחקר אל הירדן וים המלח" וצללתי בנשימה עצורה לתיאורים המפעימים שכתב לינטש על המקומות בהם ביקר.
מתוך הבנה שאנו ב"עת רצון", נתכנסנו מיד לביצוע. בשיתוף פעולה מלא של יחידות החטיבה ובעיקר של מחלקת המודיעין החטיבתית, החלטנו על מקטעי השיט שנבצע. התחלנו לרשום את פקודת המבצע, המטרה המשימה והשיטה, כוחות המשימות, כל הציוד והלוגיסטיקה עבור המבצע. לאחר מכן ובעזרתה של רמ"ד אימונים ר' ביצענו הכנות למקטעי השיט, ניתחנו את נקודות הכניסה והיציאה מהנחל שראויות להכנסת והוצאת סירות, ואיתרנו נקודות ביקורת וחילוץ. במקביל חיברנו את הגדודים והפלוגות למשימה, ויצאנו לדרך. כינסנו ליום עיון מיוחד את כל ראשי היחידות להעמקה בפרויקט והסבר על הליך הביצוע.
העבודה עם ר' הייתה מרתקת. בעוד אני קצין מילואים ותיק שרגיל לעבוד עם קצינים לוחמים, התגלתה לי במלוא הדרה קצינה שסיימה תפקיד כמפקדת פלוגה, חדורת מוטיבציה, קרבית, לוחמת שמעוניינת לבצע משימות בעלות משמעות. משהחלו ימי השייט ר' נהנתה מכל רגע והייתה לעזר רב.
ובכלל, במהלך המשימה הכרתי אנשים נפלאים, סדיר ומילואים, שרצונם לסייע ככל הניתן בשליטה המבצעית שלנו בגבול המזרחי, וגם לשלב את חיבתם הרבה לעבודת שטח, גם אם היא קשה מאוד ודורשת יכולת פיזית ומנטלית רבה.
מקטע א'
באותו שבוע כבר יצאנו למקטע הראשון. חדורי מוטיבציה התייצבנו כולנו, אזרחים וחיילים בשעה 04:30 לפנות בוקר, סמוך לגשר אל־חמה, המוביל לנקודת הכניסה למקטע הראשון. להפתעתנו, המנעול של השער שנבדק בהכנה שבועיים לפני הוחלף והמפתח שהיה ברשותנו לא תאם את המנעול, לאחר כמה ניסיונות שווא של כמה מפתחות שונים והבנה שאין אפשרות להתעכב יותר, נפרץ המנעול והתחלנו את המקטע הראשון.
הגדות המצוקיות של נהר הירמוך ליוו אותנו לאורך השיט כשזרימה חזקה מדרבנת את הסירה לשוט, במקטעים שהנחל התפצל נוצר הצורך להחליט מיידית איזה הוא האפיק הנכון והאם פונים לימין או לשמאל. מודבר בהחלטות גורליות, שכן טעות אחת יכולה לעלות לנו בהמון בזבוז אנרגיה של השקעה במעבר חזרה לאפיק הנכון, מה שיכול לגרום ליציאה מאוחרת של הסירות מהמים, התשה של הכוחות ועוד בעיות העשויות לצוץ ולהיווצר כגון התייבשות ועוד.
במקטע זה, יורדי הסירות בדקו היטב את המשך האפיק על פי המכשירים שברשותם והחליטו על המשך באפיק הנכון נקודת העצירה שהוקמה בקצה האפיק השני נאלצה לעבור לנקודת העצירה האמתית, היכן שהחליטו הסירות להמשיך בשיט.
היום הראשון לשיט עבר ללא תקלות נוספות והסתיים מהר יחסית, במאגר יפהפה שנקרא "מאגר ירמוכים", למאגר יש סיפור מרתק, שהתבהר לי רק שנכחתי במקום, המאגר מספק מים לשתייה וגם לחקלאות וכרגע גם מקדמים אפשרות להספקת חשמל סולארי בבניית מערכות סולאריות צפות על המאגר עצמו. מערכות אלו התחילו לצוץ בהצלחה רבה בהמון בריכות דגים והיום הם משנות את משק האנרגיה הישראלי והעולמי.
מקטע ב'
ביומו השני של השיט המשכנו לשוט בירמוך, בתוך נוף בזלתי מרשים ביותר. נהר הירמוך התגלה כנהר מפותל ביותר ורב פיצולים. נוכחנו לדעת שבשטח הדרך ארוכה יותר מכפי שנראה על המפה, ונאלצנו שוב לקצר את המסלול. סמוך לאשדות יעקב עלינו מהמים, אחרי מקטע שייט מלא וגדוש.
בשלב זה התגבשה שיטת הפעולה. צוותי הסירות והסוקרים האקולוגים של הנהר שטו במבנה קבוע כאשר "סירת כוח" מובילה ו"פותחת את הנחל". לעיתים נתקלה הסירה בפילטרים של פסולת, חסימה של צמחיית אשלים וקנים ונוצר צורך בקיצוץ האשלים והקנים לשם המשך השיט. ובסירה האחרונה סוקרים אקולוגיים שסוקרים את המרקם האקולוגי של הנהר, המגוון הבוטני, האקווטי ואפילו את איכות המים.
מקטע ג'
ביומו השלישי של השיט, הצטרף אלינו ג', קצין ששירת איתי בפלחה"ן, על מנת לסייע בעבודת הלוגיסטיקה במהלך השיט בנהר. כשסיפרתי לו על הפרויקט, הוא התלהב והתייצב ללא היסוס. את ג' אני מכיר כבר המון שנים והייתי בטוח שהכימיה בנינו תהפוך את העבודה להרבה יותר כיפית וחווייתית, לא טעיתי. עצם צירופו של ג' למבצע התגלה כנכון ומועיל במיוחד.
המקטע שלישי התחיל סמוך לישוב גשר. באותו היום התמקמנו על מנת לצפות בסירות חולפות מתחת לאתר גשר, אתר תיירות מרתק, היחיד שמצוי מחוץ לגדר סמוך לגבול ירדן על הנהר עם תצפיות יפות, תחנת דרכים ממלוכית, תחנה ישנה של אגד שבעבר הרחוק שינעה נוסעים לכוון ירדן, שרידי פסים וקטר של רכבת העמק העתיקה. בעודי מסתובב ברחבי האתר ואחרי שנופפתי לסירות לשלום, חזיתי במופע זמר מרהיב של סיקסק על גגו של אוטובוס ישן בתחנה. במקום ישנם גם סרקופגים עתיקים וכשבאתי לבדוק מקרוב סרקופג אחד, צץ מתוכו חרדון מצוי ענק והבהיל אותי כהוגן.
בית הקפה של גשר הינו אחד המקומות שכבר סימנתי בליבי לחזור ולבקר, בית קפה זה שוכן סמוך לגדר המערכת וממנו צופים על ירדן, מקום קסום המשלב סיור מורשת עם אפשרות לשבת ולאכול בתקציב סביר.
מקטע ד'
את המקטע הרביעי התחלנו מוקדם ובמזג אוויר טוב. את הסירות שלשלנו במהרה למים ולא ידענו את המצופה לנו באותו היום. היה זה מקטע באורך עשרה ק"מ שהתחיל יחסית מהר אבל מהר מאוד הפך לסבוך וקשה. הגענו לפשפש ונדרשנו להחליט בשעת הצוהריים אם ממשיכים בנהר או עולים מן המים, כאשר לא ידוע מה יש לנו בהמשך. בדיעבד הסתבר שהינו צריכים לצאת, מכיוון שפיתולי הנהר יצרו הרבה חסימות צמחיה ופסולת שיעקבו אותנו כהוגן. בפועל יצאנו מהנחל בשש בערב, ולא מנקודת היציאה שעליה עמלנו קשות להסדירה מראש לשם הוצאת הסירות בנוחות. לצורך הוצאת הכוח והסירות מהמקום המאולתר, נסעתי סמוך לגדר על הגדה כק"מ, בדרך לא דרך. משם נדרשתי להעמיס את הסירות על גג הרכב אחת אחת ולהוציא אותן לשביל המערכת. את הסירות שטפנו בשעת ערב מאוחרת במוצב שולמית השוכן סמוך לישוב ירדנה. למרות הקושי והיציאה המאוחרת יצאנו מהיום הזה עם חיוך גדול של הרפתקה חד פעמית אותה עברנו.
מקטע ה'
ביום זה הצטרפו אלינו לשיט שחקני חיזוק חשובים - מנהל מחוז צפון ברשות הטבע והגנים גיא כהן, שגם היה מנהל המחוז שלי כשניהלתי את אתר הר גריזים, ולאחר מכן שעברתי לתפקיד מנהל שמורת נחל פרת ועמו עמית דולב אקולוג מחוז צפון, ובחור בשם רע שיש - סוקר שפיראים. לראשונה פגשתי סוקר שפיראים ישראלי. בתפקידי האזרחי הכרתי בעיקר סוקרים מחו"ל שבאו לסקור את שפיראים, האחרון היה מגרמניה ועל כך שוחחתי עם רע שהכירו היטב. כיף לראות איך עולמות הטבע מתחברים עם המקצוע הצבאי.
הכניסה לנחל הייתה נוחה מאוד ביום זה, מכוון שהורדנו את הסירות דרך מתקן של מקורות. רק ניפוח הסירות דרש מיומנות לא פשוטה של ניפוח סירה בתא שטח קטן מאוד. השיט התחיל יחסית מהר וללא תקלות, וכך גם התקדם. בנקודת הסיום ראיתי נוטריה אוכלת ארוחת דגים דשנה, עד שהסירות הגיעו וקלקלו לה את התיאבון. היום הסתיים ללא תקלות וחתמנו אותו בצפייה במחזה מרהיב של צבוע מפוספס רץ בין שדות החיטה של העמק.
מקטע ו'
ביום השישי נפגשנו לפנות בוקר בחניית מפעל הנקניקים של קיבוץ טירת צבי, לאחר שבסופו של היום הקודם השארנו את הסירות מתחת לגשר השלום ("גשר שער הירדן"). גשר זה אמור היה לסמל את שיתוף הפעולה ואחוות העמים לאחר חתימת הסכם השלום עם ירדן ולהוביל למתחם אזור תעשייה משותף. מסתבר על כל פנים שאזור התעשייה שהתחיל לקום בצדו הירדני תקוע כבר עשרות שנים, והגשר חסום ואינו פעיל. תמונה עגומה זו בהחלט משקפת את יחסי השלום בין ישראל לירדן שמסתכמים בעיקר בשיתוף פעולה צבאי המבוסס על אינטרסים ברורים.
הגענו לגשר, הסירות הוכנסו במהירות לנהר ואת הק"מ הראשונים גמעו הסירות די מהר. החיילים שאיחרו לנקודת הכניסה הוכנסו במהירות בנקודת הביקורת בק.ד 510 ושמחתי על כך שלא ויתרתי להם על תקלת האיחור. כשהגענו למוצב סנאי כבר ראינו את הסירות חולפות על פנינו. מכאן ואילך איבדנו קשר עם הסירות. למעט כמה שיחות טלפון ודיווחים במכשיר קשר לא הצלחנו לצור קשר עם הסירות.
לאחר כמה שעות של מתח וניסיונות בלתי פוסקים להקים קשר, קיבלנו מידע שהסירות נתקעו כשני ק"מ לקראת סוף המסלול. הבנו שבמקום יש מעקף שייקח לנו כשעה וחצי להגיע דרך היבשה לסירות וכי ניתן לחלץ את הסירות רק לציר מלא בעשבייה גבוהה מאוד שנמצא בין הנהר לשדה מוקשים. מיקום מאד לא סימפטי. הסתכלתי בדוקטורט המיקוש (קובץ מפות המראה את מיקומי שדות המוקשים לפי סווג של שדות מוקשי נ"ט ונ"א) ובו היה רשום שיש שדה מוקשים ודאי, לא בערך ולא כמעט, שדה מוקשים ודאי במקום. הזהרתי את השייטים לבל יכנסו לשדה, המתנתי לגשש ע', הפעלתי את מכשיר המשיב מיקום ועל פי המכשירים נסענו הגשש ע' ואני לחלץ את הסירות.
בדרך לא דרך, בין הנהר סלעים ושדה מוקשים שלמזלנו היה מגודר, הגענו לסירות. העמסנו את הסירות על הרכבים ורוב האנשים הלכו ברגל מאחורינו עד היציאה מהדרך. מצאנו מקום נהדר לשטיפת הסירות, ולארוחת סיום וסיכום. נעמדנו כולנו וכל אחד נשא את דברו.
ביום זה סיימנו את מקטעי השיט בגבול הגזרה הצפונית של החטיבה ויצאנו להפסקה ולפרק זמן של הכנות לקראת המקטעים הדרומיים של השיט.
אמנם קיבלנו שבוע הפסקה, אבל רוב השבוע היה צורך לוודא שיש לנו רכבים, ציוד מפתחות לשערים והכל סגור ומתוכנן היטב למקטעי השיט הבאים. בנוסף ציינו את יום הזיכרון ויום העצמאות, ימים שמפאת אירועי השנה ציינו לא כבכל שנה כאשר מעלינו מרחפת עננת המלחמה, הנופלים והפצועים הרבים והחטופים שעדיין שם.
מקטע ז'
יום לפני השיט ועל מנת להיות מדויקים, נסענו ר' ואני לוודא את הנקודה. צירוף מקרים מעניין התרחש כאשר חניתי את רכבי לפני הפגישה עם ר' לצד רכבו של רבש"ץ נערן ונפגשנו מיד בצאתנו יחד מהרכבים, ללא ידיעה שהוא ואני עתידים לשבת אחד ליד השני בטקס מצטייני חטיבה שנערך באותו הערב.
נפגשנו בישוב נערן בארבע לפנות בוקר, השעה המוקדמת נקבעה בכדי להספיק ולהגיע לנקודת הכניסה ביחד, שכן הדרך מנקודת המפגש לנקודת הכניסה לא קצרה ונקודת הכניסה קשה לאיתור ולניווט. לאחר התארגנות, פריסה מכובדת ועשירה ותדריך נכנסו הסירות לנהר ושקט ירד על גדות הירדן. לאחר מכן עלינו למוצב להשקיף על משלחת הסירות ושמענו אותה מלמעלה.
נסענו על הציר שבמקביל לנהר והגענו לאגם שמאז שחסם את הדרך לפני חודשיים בעת שעשינו הכנה, התאדה והפך לשלולית מים רדודה עם המון עקבות של חזירי בר ושועלים שכנראה נהנים לשתות ממאגר מים זה.
לאורך הנסיעה על הציר המקביל לנהר ראינו שני תנים, שני סיקסקים, אנפות לבנות וחסידה.
המשכנו עד למוצב כרמית שנקרא כך מכוון שהוא מקביל לעיירה כרמה, אותה עיירה שבה ב17 למרץ 1969 בוצע מבצע כנגד מרכז העצבים של כנופיות המחבלים של פת"ח.
לפתע קיבלנו קריאה לחלץ את אחד המשתתפים בשייט בשל בעיה אישית. נסענו חזרה לצל"ש (ציר ללא שם) המקביל לנהר, עד שאיתרנו את המשתתף והמלווה שלו. שלחתי את ג' להוציא אותם מהמובלעת ומיד לאחר מכן לצאת לתדלק ולהביא אוכל, אבל חוסר תשומת לב של דקה, דרדרה את המצב. בעודי נוסע בדרך העפר המקבילה לנהר על מנת לצאת מהמקום נתקעתי בחריץ קרקע שגם נהג מיומן כמוני לא הצליח לחמוק ממנו. כמה שניסיתי והשתדלתי, לא הצלחתי להוציא את הגלגלים השמאליים מתוך הסדק. קליטה אין, כבלים אין, וג' נסע למשיכת אוכל מהגדוד. נותרתי לבד ותקוע.
בצר לי עזבתי את הרכב ועליתי למקום גבוה לתפוס קליטה. התקשרתי לג' על מנת שיביא ממחנה "מול נבו" כבלי גרירה עבור הרכב. ג' כמובן נכנס למלחמת התשה עם נגדי הגדוד על מנת לבצע פעולה פשוטה לקבל כבל גרירה עבור החפ"ק שלכאורה זה שהוא תקוע פוגע במשימת האפשרות לחלץ את האנשים מהנהר במקרה של סכנה. ג' שיודע את המלאכה הצליח להביא את כבלי הגרירה ואחרי שתי משיכות יצאנו מהסדק.
נסענו להוציא את חבורת השיט שלא הצליחו להתקדם הרבה ולא סיימו אפילו כמחצית מהתכנון של מקטע השייט המקורי. מיקום היציאה היה לא פשוט בכלל והיה קושי רב מאוד להוציא את הסירות בסבך האשלים ושיחי המלוח. בסופו של יום הצלחנו במשימה, אבל אין ספק שהיום הזה היה היום הקשה ביותר במבצע השייט. גם מבחינה פיזית וגם מבחינה מנטלית עברו השייטים אתגר גדול, ואת זה ראו באופן ברור על פניהם. לאחר ארוחה חמה ומילות עידוד, פיזרנו את האנשים למגורים הנעימים שלנו בחטיבה.
מקטע ח'
את היום האחרון התחלנו באתר הטבילה. מרגש להתחיל שיט במקום בו חצו בני ישראל את הירדן. מהר מאוד ניפחנו את הסירות ורגע לפני הירידה למים, הזרימה החזקה הובילה את הסירות יחסית מהר. במקביל ביקרנו ב"ארץ המנזרים" ועלינו לתצפית מעל אכסניית המנזר הרומני.
מעניין מאוד היה לראות את הקצה המזרחי של ואדי קלט שעוד זורם לירדן. הגענו לנקודת שהייה הסמוכה לנהר על מנת לראות את שיירת הסירות חולפות על פנינו בזרם המהיר.
את העצירה עשינו כמתוכנן סמוך לגשר עבדאללה. הזרם סמוך לגשר היה חזק מאוד, לא היינו בטוחים אם ניתן לעצור את הסירות על מנת להוציא אותם מהנהר, חיפשנו מספר נקודות שבהם הזרם חלש אך לשווא, לבסוף בזכות מיומנות טובה של מדריכי השיט שלנו הסירות נעצרו וחולצו מהנהר למרות הזרם החזק וג' האלוף סידר את הפריסה מתחת לגשר.
דילגנו את הסירות קילומטר ושלוש מאות מטר לנקודה יותר נוחה בנהר. אמנם היה זה מקטע מצוקי הדורש הגלשת סירות לתוך הנהר, אבל נקודה מאוד נוחה לכניסה למים.
נכנסנו לים המלח על פי התכנון, ושייט בשם ג'קי עם סירה ממונעת חיכה בכוננות בים המלח למשוך אותנו לנקודת הסיום הנפלאה שמצאנו, חוף קליה עם צינור לשטיפת סירות ומקום לארוחת סיום סמוך לרכבי השטח.
בכך הגיע סופו של מבצע שיט ייחודי ומוצלח בירדן הדרומי, לאחר 150 שנה מאז שביצע זאת גנרל פראנסיס לינטש. במהלך המבצע מיפינו כ-70 ק"מ של נהר, ניטרנו וסקרנו את החי והצומח וגם ניקינו כמויות ענק של פסולת וחסמי צמחיה, על מנת לאפשר זרימה תקינה ומלאה בנהר.
הייתה זו חוויה עצומה לשוטט בחבל ארץ לא נודע ולהיות חוליה בשרשרת מגלי ארצות כוויליאם פראנסיס לינטש, ג'והן מקגריגור ועוד חוקרים והרפתקנים קדומים.
יחד עם אנשי רשות הטבע והגנים, החברה להגנת הטבע, חוקרים אקולוגים, מפקדי ואנשי צבא ובחסות חטיבת הבקעה, בראשם המח"ט אל"מ אביב אמיר ורס"ן ו' זכיתי להוביל חוויה מרגשת והיסטורית זו, ועל כך אני אסיר תודה.
אילן כהן הוא סמח"ט ב' וקצין מורשת חטיבת הבקעה והעמקים