לא בהכרח ניצחון לנשים: קשרי המאפיה של נשיאת מקסיקו היהודיה

אז בזמן שאנחנו עסקנו בזוטות כגון עזה או חיזבאללה, נבחרה קלאודיה שיינבאום לנשיאות מקסיקו. מה זה נבחרה? הביסה את יריבתה(!) בנוק אאוט כזה שבישראל - מדינה ששבוייה בתיקו פוליטי משתק, אפשר רק לחלום עליו.

הבחירה לנשיאות המדינה ה-11 במספר תושביה בעולם (קדימה מקסיקו, ואמוס: עוד מאמץ קטן ואת עוקפת את אתיופיה!) של מישהי עם שם שיכול היה בקלות לנצח בבחירות לוועד הבית של בניין בצפון הישן של תל אביב, גרמה לשני ציבורים לעלוז ולשמוח, שניהם מוכרים לנו היטב: נשים ויהודים.

נתחיל דווקא באחרונים: האם "ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון וייקר"? ובכן, לא ממש. למרות השם היהודי, קלאודיה שלנו לא ממש מקפידה על קלה כחמורה, לא מנהלת אורח חיים יהודי בעל סממנים דתיים או אף מסורתיים. היא לא מכריזה על עצמה כיהודייה, אלא במובן של היותה בת למשפחת פליטים (גם את זה הזכירה בקושי לפני כמה שנים) ואפילו לא משלמת מס שפתיים, כנהוג בקרב יהדות הגולה, של תמיכה במדיניות הישראלית בסכסוך המתמשך עם הפלסטינים.

בהצלחה לפרידה והדר: למה לא כדאי לצאת עם אף אחד בבית האח
72% מהגברים ו-45% מהנשים היו יוצאים לדייט עם בי-סקסואלים
הגברים רצו "לעשות פרטייה" לפרודה. ואז בית הדין נכנס לתמונה

כלומר, שיינבאום היא לכל היותר ההוכחה שמה שלא הצליח עד הסוף, בלשון המעטה, ליהדות גרמניה של תחילת המאה ה-20, להפוך לגרמנים בני דת משה, שווים בין שווים, אולי התקדם צעד אחד במקסיקו הרחוקה.

לכן זה היה כמעט מכמיר לב לראות איך חלק מכלי התקשורת בישראל, בעיקר כאלה שמזוהים עם הימין המסורתי-דתי בקרבנו (ומבקרים תדיר לא רק חילונים כ"מתייוונים" בני זמננו, אלא גם רפורמים כ"נוצרים"), חגגו את יהדותה של שיינבאום, משל הייתה אסתר המלכה או לפחות יזהר כהן באירוויזיון, או רינה מור כמיס-עולם או מיקי ברקוביץ' שזוכה בגביע אירופה לאלופות בכדורסל. כלומר - יהודייה שהצליחה בספורט הכי ישראלי בעולם: תקיעת אצבע בעיני הגויים ימ"ש. ולא היא.

אז אחרי שהתברר ששיינבאום אינה היהודייה הכי אתלטית במכביה, אפשר להפנות מבט אל קבוצת האולטראס השנייה ביציע המעודדים, סליחה - המעודדות, צבועה כולה בצבעים של פמיניזם שחוגג את בחירתה של אישה לתפקיד של מדינה גדולה - ועוד כזאת שנחשבת כקתולית-שמרנית.
"עוד מנהיגה ששוברת תקרה בעוד מדינה" כתבה ח"כ מרב מיכאלי בחשבון הטוויטר שלה, והוסיפה: "מרגש ומחזק כל אשה באשר היא" והוסיפה, לא בלי מרירות: "גם אם במדינה שלה הסיכוי לאירוע כזה הולך ומתרחק כרגע".

בהמשך העלתה מיכאלי על נס את העובדה שבמקסיקו היו שתי מועמדות לנשיאות (המועמדת השנייה, גלבס, זכתה במחצית הקולות שהשיגה שיינבאום) וכן את העובדה שלפני כשלוש שנים הגיעה המדינה למצב של שוויון מגדרי בפרלמנט שלה, כ-50% של ייצוג נשי. אכן, על פניו, נתון מעורר קנאה.
תכף נבחן את האבחנה של מיכאלי כדי לנסות ולהבין האם כצעקתה, אבל קודם כל קצת על הגברת שיינבאום:

היא החלה את דרכה הפוליטית כפעילה בתחום איכות הסביבה במישור המוניציפלי. הפעילות הירוקה הקנתה לה ראשות של רובע - ובהמשך את ראשות עיריית מקסיקו סיטי (2018). לפני כשנה פרשה מהתפקיד (שגם בו כיהנה כאישה הראשונה) כדי לרוץ לנשיאות מקסיקו.

עד כאן רקורד מרשים באמת של ניפוץ תקרות זכוכית עם רסיס אחד שתקוע בכל זאת בתזה: העובדה שעל פי כל הפרשנים במקסיקו, הסיבה שבגללה זכתה בתפקיד, מטעם מפלגת "מורנה", היא תמיכתו הבלתי מתפשרת של הנשיא הפורש, שבגלל החוק המקסיקני שאוסר על יותר משתי כהונות, נבצר ממנו להתמודד שוב בעצמו.

"אנחנו הנשים זכינו בנשיאות" קראה שיינבאום הנרגשת בחגיגת הניצחון שלה, אבל ספק אם הייתה עושה זאת לולא סומנה על ידי אנדרס מנואל לופז אוברדור, הנשיא הקודם, כמי שתמשיך ליישם את מדיניותו.

מה היא מדיניותו? קטונתי מלהבין בפוליטיקה מקסיקנית, אבל אחת ההאשמות שצצו ועלו נגדו על ידי האופוזיציה לשלטונו היא קשריו הטובים עם קרטלי הסמים במדינה. כאמור, לא נתיימר להבין את אלה בהתבסס בעיקר על צפייה ב"נרקוס מקסיקו" בנטפליקס, אבל כן נשאל בזהירות האם בחירתה של שיינבאום אכן מייצגת שיא של פעילות ירוקה, אקדמית (את רוב שנותיה עשתה כמרצה באוניברסיטה) ופמיניסטית, או שמא היא מסמלת בעיקר קשר מסוכן לעולם הפשע המאורגן, זה ששולט במקסיקו הלכה למעשה?

כאן חובה לתת קרדיט מסוים לשיינבאום, שנחשבת למי שהפחיתה את הפשיעה במקסיקו סיטי ושיפרה את תחושת הביטחון של תושביה, עוד נקודה ברקורד שגרמה להמונים לבחור בה. גם העובדה כי חלק גדול מהסגל הנשיאותי יהיה מושתת על מי שהקיפו אותה בעיריית מקסיקו סיטי, מעוררת בלב רבים מבוחריה את התקווה שתוכל לעשות למדינה את מה שעשתה לעירה.
אם לנסות לארוז את התזה הפמיניסטית, הרי שבשמחה בשם המאבק הנשי לשוויון, יש כנראה יותר מאשר בשמחה בשם היהדות, אבל באותה נשימה נזכיר גם שלפחות בינתיים, יש בה גם לא מעט סימני שאלה.

כן, עצם ההתמודדות על התפקיד הרם במדינה, בין שתי נשים ובתוך מערכת שוויונית יותר, היא בהחלט סיבה טובה למסיבה. יחד עם זאת, מקסיקו היא מדינה שבה נרצחות 10 נשים בכל יום.
גם כאשר מביאים בחשבון את העובדה שגודל האוכלוסייה הוא כמעט 130 מיליון בני אדם, הרי שרצח של כ-3,650 נשים בשנה הוא נתון פסיכי, אפילו ביחס למדינה עם שיעור רציחות כללי גבוה במיוחד (רובו בגלל מלחמות בין הקרטלים).

מכאן אפשר לשאול את השאלה האם בעצם בחירתה של אישה לעמדת השפעה בכירה יש משום ניצחון לנשים כולן? הניסיון להשיב יהיה יומרני: האם גולדה מאיר, למשל, הפכה את החברה הישראלית לשוויונית יותר? ואולי לא צריך אפילו להרחיק עד אליה ופשוט לשאול עד כמה מועילה מירי רגב למשל, השרה הבכירה בממשלת ישראל (אבל גם מי שקראה לחברי סיעתה שלא לחוש בכאבי בטן על נשים מוכות!), לשיפור מעמד האישה - ואם כבר הגענו עד רגב, אפשר לשאול את אותה השאלה בדיוק על שרות נוספות, חברותיה לממשלה המכהנת, כמו גילה גמליאל, אורית סטרוק - ואף לגבי השרה הממונה על קידום מעמד האישה בישראל, מאי גולן.

אפילו פמיניסטית לוחמת כמרב מיכאלי, שחלק לא מבוטל מהקריירה הפוליטית שלה הוקדש למלחמה לשוויון: האם בעובדה שלקחה את המאבק הזה לקצה וניסתה (למשל) לקרוא תגר על מבנה המשפחה הקלאסית שבה באים אמא ואבא בברית הנישואין כדת משה וישראל (כמו רוב מוחלט בציבור), או - בחזית אחרת של אותו המאבק, לתקן את השפה העברית שמכילה לשון זכר על צורת הרבים - האם היא קידמה את השינוי או להפך, עוררה אנטגוניזם כזה בקרב הרוב השמרני, כך שהסיגה את המאבק לאחור?

הכוונה אינה לענות, אלא לתהות: האם לא מוטב לנהל אותו, מוצדק ככל שיהיה, מעמדה מפויסת יותר (כדרך שבה מתנהלת מפלגתה של שיינבאום מול קרטלי הסמים, או להבדיל - מול מדיניות ההגירה של הממשל האמריקני)?

שוב, זו לא שאלה לגבי האסטרטגיה אלא לגבי הטקטיקה: האם לא כל ההבדל בין אידיאליזם לפוליטיקה הוא הפרקטיקה, כלומר - היותה של השנייה "אומנות האפשר"?

ולא נסיים בלי התהייה הקלאסית, כזאת שמסיימת כל דיון בנושא מאבק לשוויון, של שחורים, נשים, מזרחיים, יהודים - יבחר כל אחד את הנושא הקרוב אל ליבו: אולי השוויון האמיתי יהיה רק כשנפסיק להתייחס לזהות המגדרית כאל מפתח לניתוח איכותו של אדם? האם הקריירה של אמיר אוחנה למשל, כשר משפטים או כיו"ר הכנסת, קשורה להיותו גיי שנמצא מחוץ לארון ומגדל בגאווה את ילדיו עם בני זוגו, אבל מסרב בעקביות להיות נושא הדגל של הקהילה הגאה?

לפחות בכל הקשור לשיינבאום, נדמה שרק ימים יגידו. בינתיים העובדה שחלק מהשאלות המהותיות כל כך עלו לדיון בזכות היבחרה, היא נקודה ראשונה לטובתה. ההמשך, עליה.