יאיר נתניהו, בנו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, ניצח בתביעה שהגיש נגד האזרח אייבי בנימין, שכתב לפני שלוש שנים בדף הפייסבוק שלו כי נתניהו הבן מסובך בפלילים ומשתמש בדרכון מזויף שהוצא עבורו על-ידי המוסד, לבקשת ראש הממשלה, מטעמי ביטחון, כאמצעי להלבנת כספי שוחד שניתנו לראש הממשלה על-ידי הסתרתם בחשבון בנק בפנמה.
כשנה לאחר הפרסום תבע נתניהו הבן מבנימין סכום של 140 אלף שקל בגין פרסום לשון הרע ופגיעה בפרטיות, ודרש כי יפרסם התנצלות. עוד קודם לתביעה, מצוין בפסק הדין, מחק בנימין את הפוסט בעקבות פניית נתניהו, אולם השניים לא הגיעו להסכמה באשר לנוסח ההתנצלות שנתניהו דרש כי בנימין יפרסם.
"מצאתי שהפרסום נשוא התביעה מהווה לשון הרע", כתב השופט אבי שליו מבית-משפט השלום בתל-אביב–יפו, "וכי יש בו כדי לבזות ולפגוע בשמו של התובע. עוד מצאתי כי הפרסום אינו חוסה תחת ההגנה הקבועה בסעיף 15(4) לחוק בדבר הבעת דעה בתום לב, אולם קבעתי כי לא נעשה בכוונה לפגוע. חרף התהיות שנעשו בנוגע למניע להגשת התביעה, לא מצאתי שהן מצדיקות דחייתה על בסיס הטענה בדבר תביעת השתקה".
בפסק הדין, שניתן אתמול (7.7), חייב השופט את בנימין בתשלום פיצויים בסך 20 אלף שקל, דחה את הדרישה לפרסום התנצלות וחייב את הנתבע בתשלום נוסף בסכום של מחצית מאגרות בית-המשפט והוצאות ההקלטה והתמלול של נתניהו, וכן בשכר טרחת עורך-דין בסך 7,500 שקל. את נתניהו ייצג עו"ד יוסי כהן, ואת בנימין עורכי-הדין גונן בן-יצחק ואמיר ביתן.
כל העולם ואשתו
נתניהו הכחיש את הדברים שפרסם בנימין וטען כי מדובר בפרסום שקרי שנועד להכפיש. בנימין נסוג במהלך המשפט מהטענה כי הדברים שפרסם הם אמת והסתפק בהגנה כי מדובר בהבעת דעה מותרת שפורסמה בתום לב, שכן היא נסובה על דמות ציבורית ותוכנה היה שאוב מפרסומים קודמים שבנימין סבר כי הם נכונים.
כמו כן טען בנימין כי מדובר בתביעת השתקה שנועדה למנוע ממנו להביע ביקורת פוליטית, וביסס זאת על השיהוי בהגשת התביעה (שנה לאחר הפרסום) ועל סמיכותה לעתירה שהגיש בעקבות "פרשת הצוללות", ועל כך שפרסומים דומים לא נענו בתביעה.
פסק הדין מפרט את המקורות שעליהם נשען בנימין בפרסומו, כחלק מטענת "תום הלב", ובהם בין היתר הפרסומים שמהם שאב את המידע שלפיו יאיר נתניהו מסתובב לכאורה בעולם כדי להלבין כספי שוחד כשהוא משתמש בדרכון מזויף שהוציא עבורו המוסד: הבלוגים "תיקון עולם" של ריצ'רד סילברסטיין ו"ארץ נעדרת" של עו"ד דוד לוי. בנימין נסמך גם, אך לא רק, על דברים שאמרו בכנסת חברי-הכנסת לשעבר יעל כהן-פארן ואראל מרגלית.
"פרסומים אלה לא הוכחשו על-ידי התובע עצמו בזמן אמת (להבדיל מראש הממשלה) באופן שהיה עשוי להוביל את הנתבע להטיל ספק במידע", כותב השופט, שקובע כי התרשם שהנתבע בנימין "האמין באמיתות הדברים במועד הפרסום". הוא מצטט מעדותו:
כשהתפרסמו מסמכי פנמה חצי שנה לפני הפוסט שלי, עו"ד ויינרוט כיכב שמה, זכרונו לברכה. ואחר-כך מצאנו שם שמעון Investment וניתאי, סליחה, ניתאי Investment ושמרון לימיטד. חברות שהיו, כשאתה עושה גוגל במסמכי פנמה אתה מוצא את זה. אחר-כך היה הבלוגר סילברסטיין שכתב על זה. הוא לא נתבע. אחר-כך דודי לוי כתב על זה, הוא לא נתבע. אחר-כך 'גלובס' מפרסם שנגד ראש הממשלה יש הלבנת כספים. אני זוכר את האי ג'רזי. אני זוכר את מימרן. היה פה, יש פה מספר פרסומים שאני שלחתי שיש דרכון זר. הכנסת דיברה על זה. כל העולם ואשתו דיבר על זה. אני הייתי בטוח בעת ההיא שזו אמת צרופה".
השופט התייחס גם לכך שבנימין לא ביקש את תגובתם של בנימין ויאיר נתניהו לפרסום – לדברי בנימין, משום שהוא אדם פרטי שאין לו גישה למשרד ראש הממשלה. השופט פסק כי מכיוון שבנימין מפרסם פוסטים רבים בפייסבוק ("לפחות 20 ביום") ו"יש לו קהילת עוקבים ענפה", "מצופה ממנו לבצע בדיקה ולו בסיסית של הדברים שהוא מפרסם ברשתות החברתיות", באמצעות פנייה למושאי כתיבתו או לחלופין למפרסמים שעליהם התבסס.
"גם אם האמצעים הסבירים הדרושים בפרסום ברשתות החברתיות נבחנים באמות מידה מקלות מאלו החלות על כלי תקשורת ועיתונאים", כותב השופט, "עליהם לשקף את היקף החשיפה ואת מהירות התפוצה הפוטנציאלית של הפרסומים ברשת. הדבר מחייב מפרסמים ברשתות חברתיות לנקוט במשנה זהירות על פני השיח הנמהר והפשטני שהפך לנפוץ מדי במחוזות אלו".
פסק הדין דוחה גם את הטענה כי מדובר בתביעת השתקה. "לא שוכנעתי כי התביעה היא אכן תביעת השתקה במובנה המובהק", כותב השופט, וזאת משום שסכום הפיצוי הנדרש היה כסך הפיצוי הקבוע בחוק ללא הוכחת נזק ולא "סכום מופרז שיכול להוות איום כשלעצמו"; משום שיאיר נתניהו הוא אמנם דמות ציבורית המעוררת עניין ציבורי, אך "הוא כשלעצמו אינו גוף חזק ומאיים" ו"לא הוכח שמי שעומד מאחורי התביעה הם גורמים חזקים אחרים"; ובעיקר משום שבניגוד לתביעות השתקה שנדחו על הסף בישראל, "הבסיס המשפטי של התביעה דנן הוא איתן".
השופט גם מצטט את הסיבה שסיפק נתניהו בעדותו לכך שבחר לתבוע דווקא את בנימין ולא אחרים שפרסמו לטענתו שקרים על אודותיו:
בדיוק מאותה סיבה שההורים שלי בחרו ביגאל סרנה. לפעמים אתה לוקח מקרה מובהק מובהק מובהק, שזה Hundred percent win situation and you make an example out of him. זהו [...] לפעמים צריך לתפוס מקרה מאוד מובהק שאין בו אפור או שחור או דעות, אלא שחור ולבן, ולעשות מזה דוגמה".
השופט אמנם מעלה תהייה באשר לקביעתו של נתניהו כי לא ידע על העתירה לבג"ץ שהגיש בנימין או על כך שידע על הפוסט רק כשנה לאחר פרסומו, אך לא קובע כי שיקר ("גרסת התובע אינה בלתי מתקבלת על הדעת").
סגנון משלו
פסק הדין מפרט גם מדוע חייב את בנימין בסכום של 20 אלף שקל ולא 140 אלף כפי שתבע נתניהו: הפרסום לא נעשה "בכוונה לפגוע" אלא "במטרה לבקר ולהביא לציבור את הפרשה המיוחסת נוכח חשיבותה הציבורית", ובנימין "האמין באמיתות הפרסום, ומשעלה בלבו ספק בדבר מהימנות המידע, הוא הסיר את הפרסום והיה נכון לפרסם התנצלות כמעט גורפת".
באשר לדרישת נתניהו מבנימין כי יתנצל, השופט דוחה דרישה זו: "נוכח ההיסטוריה החקיקתית, כמו גם הטעם הערכי שלפיו בית-המשפט אינו כופה על בעל דין לפרסם הצהרה שאינה תואמת את מחשבותיו, אין הצדקה למתן הסעד". השופט דוחה גם את טענתו של נתניהו לפגיעה בפרטיות.
עוד קובע השופט כי ליאיר נתניהו, בניגוד לטענת ההגנה, אין "שם רע" ועומדת לו הזכות לשם טוב. "הופניתי בהקשר זה להתבטאויות הרבות כנגד התובע ברשתות החברתיות, והן גסות ומכוערות; ומנגד להתבטאויות בלתי הולמות מצד התובע. נכון הוא שלתובע סגנון משלו, ויש אומרים בוטה, אולם מכאן ועד לקביעה כי התובע אינו זכאי להגנה על שם טוב המרחק רב".
5745-09-17