קטיף (מושב)
מושב קטיף היה מושב שיתופי והתנחלות ששכן בגוש קטיף שברצועת עזה, כחמישה ק"מ מדרום מערב לדיר אל בלח. המושב השתייך לארגון המושבים של הפועל המזרחי, והיה בעל אופי דתי. מקור שמו של היישוב בתל קטיפא - תל ארכאולוגי סמוך שנערכו בו חפירות.
 | |
| גן משחקים בקטיף | |
| מדינה |
 ישראל |
|---|---|
| שפה רשמית | עברית |
| תאריך ייסוד | 1978 |
| סיבת נטישה | תוכנית ההתנתקות |
| תאריך נטישה | 21 באוגוסט 2005 |
| דת | יהודים |
| אוכלוסייה | |
| ‑ ביישוב לשעבר | 394 (2004) |
| קואורדינטות | 31°22′31″N 34°18′46″E / 31.375277777778°N 34.312777777778°E |
| אזור זמן | UTC +2 |
היסטוריה
עריכההיאחזות נח"ל קטיף עלתה להתיישב בכ"ז באייר ה'תשל"ג. ההיאחזות נקראה בתחילה נח"ל גדיש (וכן גדישים, או סמירי).
היישוב תוכנן תחת השם קטיף ב', והתחיל להבנות בקיץ תשל"ז[1]. אבן פינה למושב הונח ב-10 באוגוסט 1977[2] ובסוף שנת תשל"ח (1978) עלה למקום גרעין של עולים אנגלוסקסים, שמנה 10 משפחות, והיישוב קיבל את השם קטיף. באמצע שנת תשל"ט נותרו במקום רק "קומץ משפחות"[3]. בחודש סיון תש"ם החליטה ועדת השמות רשמית על מתן השם "קטיף" למושב, אך הוא לא שרד זמן רב אחר כך.
בט"ו באב תשמ"ו (1985) עלה למקום גרעין שלהבת, שעבר הכשרה במושב בני דרום ומנה 10 משפחות וכמה רווקים ורווקות[4]. לאחר מספר שנים עבר היישוב הפרטה ונקלטו בו משפחות שלא היו חברי המושב השיתופי, וכך הפך המושב לקהילה מעורבת של חקלאים וקהילתיים.
כלכלת היישוב כללה את: מפעל פלאמיקס שלאחר ההתנתקות עבר המפעל לאזור התעשייה הצפוני באשקלון[5], משתלות קטיף, רפת קטיף-עצמונה ומפעל בד-קט (מוצרי בד לא ארוג) שאף קיבלה אישור להשקעה של 203 אלף דולר על ידי משרד הכלכלה והמסחר[6].
במושב קטיף התגוררו שתי משפחות נפגעי הטרור הפלסטיני, משפחת דהרי - שאב המשפחה אביגדור דהרי היה החלל הראשון של גוש קטיף ונרצח בפיגוע דריסה בצומת גוש קטיף בשנת 1989, וכן משפחת חטואל, שכללה את דוד חטואל, אשתו טלי וארבע בנותיהם. טלי וארבע בנותיה נרצחו ב-2 במאי 2004 בפיגוע ירי בציר כיסופים בעת שטלי הייתה בהריון עם ילד חמישי.
לפני פינויו מנה המושב למעלה מ-70 משפחות, מהם כ-220 ילדים ונוער.
חינוך
עריכהביישוב שכנה הישיבה התיכונית "צביה קטיף", ותלמוד תורה "עוזיאל". ישיבת "צביה קטיף" פעלה 7 שנים, עד לפינוי היישוב, והייתה אחת הישיבות המעטות של רשת נעם-צביה, שרוב מוסדותיה הם לבּנות. בראשות הישיבה עמד הרב שלמה כהן דוראס מהקמתה ועד שנה לפני התפרקותה, ובשנתה האחרונה עמד בראשה הרב ארי כץ. בישיבה למדו כ-90 תלמידים, רובם תושבי האזור. בנוסף ללימודי התיכון והתורה, פעלה בישיבה תוכנית ללימודי הים והסביבה. דרך הישיבה נערך גם קורס צלילה ברמה 2 כוכבים. על שם ישיבה זו קמה ישיבה תיכונית ביד בנימין.
לאחר תוכנית ההתנתקות
עריכהככל יישובי גוש קטיף, גם קטיף פונה ב-21 באוגוסט 2005, במסגרת תוכנית ההתנתקות שעליה החליטה ממשלת ישראל בשנת 2004. אחרי הפינוי עברו משפחות הקהילה לאולפנה בכפר פינס שם שהו עד לחג הסוכות. אחרי סוכות פונתה הקהילה גם משם ופוזרה בין מספר בתי מלון וכפר הנופש באשקלון. שלוש עשרה משפחות עברו ליד בנימין, עשר משפחות מקטיף עברו ל"עיר האמונה" בנתיבות ואחרי שזו פורקה עקב מעבר תושבי עצמונה לשומריה, עברו הם לאתר קרווילות במושב אמציה, בסמוך לאתר שיועד להקמת יישוב הקבע שלהם, כרמי קטיף. בשנת 2016 עברה משפחה ראשונה לבית הקבע שלה, ומשפחות נוספות היו באמצע תהליך הבנייה.
בשנת 2018 עברו לבתי הקבע בכרמי קטיף כ-30 משפחות ועוד כ-30 משפחות בונות את ביתן ביישוב.
עד שנת 2019 עברו כל המשפחות שגרו בקרווילות לביתן ביישוב הקבע כרמי קטיף.
לקריאה נוספת
עריכה- הרב שלמה כהן דוראס, קטיף: סיפורו של יישוב - מושב קטיף מיום הקמתו ועד החרבתו, בהוצאת מתיישבי קטיף תש"ע (408 עמ')
קישורים חיצוניים
עריכה
- קטיף, באתר קטיף. נט
- אורי גליקמן, כאן ביתי: קטיף, באתר nrg, 26 באפריל 2005
- אסתר זנדברג, פח זבל עם נוף לים של עזה, באתר הארץ, 1 בספטמבר 2005
- תמונת לוויין של קטיף ב-Google Maps
הערות שוליים
עריכה- ^ דני צדקוני, מערך התיישבותי בין עזה לאל-עריש, דבר, 24 באוגוסט 1977
- ^ דני צדקוני, מושב של עולים דתיים מארה"ב יוקם ברצועה, דבר, 11 באוגוסט 1977
- ^ עזרא ינוב, פרחים עולים במרחבי החול שבין דיר אל-בלאח לחן-יונס, מעריב, 24 במאי 1979
- ^ חגי הוברמן, שורשים בחולות, עמוד 165.
- ^ מפעל פלאמיקס לייצור מצעים לחממות - החל לפעול באשקלון, בעקבות פינוי גוש קטיף, באתר גלובס, 22 בספטמבר 2005
- ^ השר אולמרט מוביל התנתקות - ומשרדו תומך בגוש קטיף, באתר גלובס, 12 במאי 2004