(Translated by https://www.hiragana.jp/)
אביבה אורי – ויקיפדיה לדלג לתוכן

אביבה אורי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אביבה אורי
אביבה אורי, 1981
אביבה אורי, 1981
אביבה אורי, 1981
לידה 12 במרץ 1922
צפת, פלשתינה (א"י)
פטירה 1 בספטמבר 1989 (בגיל 67)
תל אביב-יפו, ישראל
תקופת הפעילות 1943–1989 (כ־46 שנים)
תחום יצירה ציור, רישום
השפיעה על רפי לביא, משה גרשוני
פרסים והוקרה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
אביבה אורי עם בתה רחל מימין ובעלה דוד הנדלר, משמאל, 1971
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

אביבה אוּרי (12 במרץ 1922 – 1 בספטמבר 1989) הייתה ציירת ורשמת ישראלית. יצירותיה וסגנון הרישום החופשי והאקספרסיבי שלה השפיעו על שורה של אמנים ישראלים כגון רפי לביא ומשה גרשוני.

ביוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות ונעורים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אביבה אורי נולדה בצפת בשנת 1922 לבני זוג ציונים יוצאי האימפריה הרוסית, שעלו לארץ ישראל בשנת 1921. אמה, רחל ברונפנשום מליאר (1922-1889), הייתה בת למשפחה חסידית מסוקולוב, שלמדה רפואת שיניים והייתה פעילה בחוגים הציוניים בעיר. בפעילות זו הכירה את עזריאל מליאר (1978-1882), שהיה פועל יליד זוויהל. לאחר נישואיהם עברו בני הזוג להתגורר בקייב, ומשם עלו לארץ ישראל[1]. לאחר עלייתם עברת מליאר את שמו ל"אורי".

בני הזוג התיישבו בראש פינה, שם עבדה רחל כרופאת שיניים. בי"ז בניסן ה'תרפ"ב נפטרה רחל לאחר שחלתה בקדחת בזמן לידת ביתה אביבה, כנראה מאלח דם ("קדחת הלידה"). לאחר מות אמה, הועברה אורי להתגורר עם דודתה (אחות אביה), בלומה דרינגר, בתל אביב.

בשנת 1929 נישא האב בשנית לגיסיה ליבורקין (?-1970). גיסיה שימשה כגננת וכפעילה חברתית בהסתדרות. הזוג, עם אביבה, עברו להתגורר בשכונת בורוכוב (גבעתיים) ולאחר מכן עברו לרמת גן. אורי למדה בבית ספר בורוכוב, שם הצטיינה בלימודיה. בשנת 1933 נולדה אחותה למחצה דליה ניב[2]. יחסיה של אורי עם אביה ואמה החורגת היו קשים ומתוחים. היא חוותה תחושות של התנכרות וחוסר אהבה מצד גיסיה ובעיקר מצדו של אביה. בשנת 1935 החלה ללמוד בסמינר לוינסקי לבנות, שתפקד כתיכון וכסמינר הוראה גם יחד. באותה עת חזרה אביבה להתגורר אצל בלומה. ביומנה תיארה את חוויית בית הספר כחוויה של בדידות חברתית[3]. בנעוריה החלה אביבה לעסוק גם בציור, עיסוק שלא זכה לעידוד מצדו של אביה. ביומנה מתארת אביבה אירוע בו קרע האב ציור שלה[4]. בנוסף, למדה נגינה בפסנתר אצל מורה בשם הרמלח, שהתגורר בשכנות אליה[5]. עם זאת, באותה תקופה התמסרה אורי בעיקר למחול והשתתפה בשיעוריה של גרטרוד קראוס בתל אביב. היא כנראה גם השתתפה כרקדנית בכמה מהופעותיה של הלהקה הצעירה של תלמידותיה של קראוס[6].

דמות אישה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

באזור שנת 1941 עבדה אורי כמה חודשים כעוזרת גננת. באותה עת הכירה, דרך חברה במושב בית חנן, את משה לוין (2002-1916), חבר תנועת בית"ר בריגה, שעלה לארץ ישראל בשנת 1936 והתגורר אצל אחיו במושב. לוין שימש באותה עת כפועל. מאוחר יותר הקים קואופרטיב לליטוש יהלומים[7]. בשנת 1941, זמן קצר לאחר הכרותם, נישאו השניים. בני הזוג התגוררו בדירה משותפת בתל אביב במעונות עובדים ח'.

למרות שייתכן כי אורי למדה אמנות אצל אהרון כהנא ברמת גן[8], שיעורי האמנות הראשונים הידועים שלה נערכו בשנת 1943 אצל משה קסטל. יצירתו של קסטל, שחזר בשנת 1940 משהות בפריז, צרפת, אופיינה בגישה האקספרסיבית, בהשפעת אסכולת פריז. הוא זכה בשנת 1941 בפרס דיזנגוף על ציורו "שבת בצפת". לצד ציור בצבעי מים, התנסתה אורי, כנראה, גם בציור בצבעי שמן[9]. במקביל לשיעורי האמנות החל רומן בין אורי לקסטל שבגינו הפסיקה את שיעוריה.

בשנת 1944 החלה ללמוד אמנות בשנית, הפעם אצל הצייר דוד הנדלר, עליו המליץ בפניה משה קניוק[10]. הנדלר, שהיה באותה עת בשנות ה-40 של חייו, התגורר עם שני ילדיו בשכונת מחלול בתל אביב. עיקר יצירתו של הנדלר היה במדיום הרישום והוא שיכלל את אוצר הכלים הטכני של אביבה. תחת הדרכתו הושפעה יצירתה מן המודרניזם האירופי[11]. "הנדלר", כתבה אביבה בדיעבד, היה "רשם גדול וגאוני שהייתה לו תרבות רישום ואף הוא חיפש להבין את יסודות הרישום הקלאסי. ואף כי היו לנו מיד ויכוחים סוערים, ודרכנו וגישתנו היו שונות בתכלית, אך לאחר כל ההתנגדויות שלי ל'פרספקטיבה' לאור וצל וכדומה שניסה לטעת בי... ואני דחיתי [...]"[12].

בינואר 1946 נולדה רחל לוין (ימפולר), ביתם של אביבה ושל משה לוין, שנקראה על שם אמה המנוחה של אביבה. באותה עת כבר הייתה אביבה מעורבת ברומן עם הנדלר. בשנת 1947 עברה אביבה להתגורר עם הנדלר ביחד עם רחל התינוקת. בעקבות התנאים הקשים בבית הועברה התינוקת לגדול אצל עזריאל וגסיה. בשנת 1957 בקירוב נישאה אורי להנדלר.

ב-23 במרץ 1949 נפתחה בגלריה כ"ץ בתל אביב תערוכת היחיד הראשונה של אורי. החל מראשית שנות ה-50 של המאה ה-20 החלה אורי להציג מעבודותיה בתערוכות שונות באופן עקבי. היא הציגה בתערוכות השנתיות של אגודת הציירים והפסלים בישראל בשנים 1951-1950. עם זאת, דומה כי בשנת 1952 הפכה יצירתה של אורי מוכרת בקרב קהילת האמנות המקומית. ב-26 ביוני נפתחה בבית אמני ירושלים ("צריף האמנים") תערוכה של אורי, לצד תערוכה של הנדלר[13]. במסגרת התערוכה רכש בית הנכות בצלאל רישום של אורי בשם "דמות אשה". בנובמבר הציגה אורי 2 רישומים - "דייגים" ו"ראש עם ציפורים" - בתערוכה הכללית של אגודת הציירים והפסלים. "דייגים" זיכתה את אורי בפרס דיזנגוף, שאף נרכש לאוסף המוזיאון[14]. ב-1953 הציגה אורי עבודות גם בתערוכה הקבוצתית "שחור על גבי לבן" במוזיאון תל אביב.

ב-7 בינואר 1957 נפתחה במוזיאון תל אביב תערוכת יחיד לאורי[15]. התערוכה הכילה 37 רישומים. מרביתם תיאורי נוף ומיעוטם דיוקנאות של דמויות נשיות[16]. לצד אורי הוצגה גם תערוכת יחיד של יוסל ברגנר ותערוכה של "קבוצת העשרה". התערוכה זכתה לביקורות חיוביות מאוד. ביקורות אלו הדגישו את הביטוי האישי ביצירתה של אורי. יונה פישר, לדוגמה, כתב ביקורת אוהדת על אורי בעיתון "למרחב"[17] ובה שיבח את כתב היד האישי היוצר ביטוי אותנטי של הנוף. בעוד פישר ראה בכך ביטוי רומנטי אותנטי, ביקורות חיוביות ברוח דומה, שפורסמו בעיתונים "קול העם"[15], "חרות"[18] ו"מעריב"[19] הציגו את אותו כתב-יד כביטוי של אמנית המנותקת מביטוי חברתי פוליטי בן התקופה.

מן הנוף אל ההפשטה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסוף שנות ה-50 של המאה ה-20 החלה אורי לגבש את הגרעין של המוטיבים העיקריים שילוו את עבודתה מאז. שניים מן המוטיבים הללו קשורים לתיאור הנוף בכלל ולתיאור הכרמל והרי ירושלים בפרט. קבוצה גדולה של העבודות מתקופה זו נוצרו בחליסה שבחיפה או מתייחסות לנוף זה. עבודות אלו מאופיינות ברישום קווי, המתייחס אל הנוף הממשי באמצעות תיאור של קו האופק. בכך, הפנתה אורי עורף אל ההפשטה ה"לירית" של קבוצת "אופקים חדשים". "אורי", כתב יונה פישר, ביקשה "ליצור את הדימוי כעובדה התלויה באורח כמעט בלעדי באיכותו האכספרסיבית של קו היד"[20]. ב"עיר מבעד לחלון (ואדי רושמייה) (1958), לדוגמה, עובר הנוף תמצות לכדי מערכת של קווים בעלי ממד תיאורי, המדגישה את אופיו האידאי של הדימוי[21]. ברישומים אחרים הגיע אורי לתרגום של הנוף ל"שני מלבנים שהם השמים וההר"[22].

קבוצת העבודות "רישומי קרקס", שנוצרה אף היא ב-1958, מתארת דמות אנונימית של לוליינית. באחת העבודות מופיעה הלוליינית כקופצת בטרפז, בתוך אוהל, כשמתחתיה מתוחה רשת הצלה. בעבודות אחרות בסדרה, כמו בעבודה "בקרקס", מופיעה הלוליינית כרוכבת על חד אופן גבוה. בתה של אורי תיארה בדיעבד ביקור משותף של השתיים ב"קרקס מדראנו" וכן ביקורים בסרטים על קרקס, בהם יצרה אורי רישומים של אנשי הקרקס[23]. ברישומים אלו אורי עשתה שימוש ברשת של קווי עיפרון דינמיים, המגלמים במה או אוהל קרקס, וממסגרים את הדמות. פרשנויות ראו בלוליינית כהתגלמות אישיותה של האמנית, המבקשת להתעלות מעל החומר[24].

יצירותיה של אורי זכו להצלחה בקרב הביקורת והן הוצגו כביטוי אישי-פסיכולוגי. יונה פישר שילב את יצירותיה של אורי בכמה תערוכות קבוצתיות ב"בית הנכות בצלאל" כגון "ישראל תש"ח-תשי"ח: צבעי מים, רישומים, גרפיקה" (1958) ו-"12 אמנים"[25] (1958), שהציגה את "הדור הצעיר" של האמנים הישראלים.

יש להניח שבתקופה זו החלה אורי לשנות את הביוגרפיה שלה. בין היתר שינתה את שנת לידתה מ-1922 ל-1927 וכן שינתה את תאריך קבלת פרס דיזנגוף לשנת 1956[26]. בנוסף, נהגה להשמיט את תערוכת היחיד שלה בגלריה כץ משנת 1949 מן הביוגרפיה.

רקוויאם לציפור

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-60 של המאה ה-20 הפך הקו הרישומי של אורי לקיצוני יותר במידת ההפשטה שלו. יצירותיה התנערו מן הסימנים החיצונים של המציאות, לטובת ייצוגם הסמלי[27]. עם זאת, העבודות המעטות בעלות השם שיצרה מאז - כגון "בשולי בגלקסיות" (1962), "תחנת חלל של אמן" (1970) או "רקוויאם לציפור" (1976-1973) - מעידות על העמדה הסובייקטיבית אודות המציאות שאימצה. במיוחד בולט הדבר בתגובות על מלחמת יום כיפור (1973) ביצירתה.

בשנת 1960 נערכה ב"גלריה רנה" של ברטה אורדנג בירושלים, תערוכת יחיד לאורי. תערוכה זו חנכה את משכנה החדש של הגלריה[28]. מבקרת האמנות מרים טל תיארה את אורי ויצירתה בתערוכה כ"תופעה חד-פעמית" המשלבת בין ביטוי רגשי עמוק לבין טכניקה רישומית בטוחה[28]. העבודות שהציגה שיקפו את המשך התעניינותה בביטוי גרפי-אינטואיטיבי של הנוף. במקצת רישומיה שילבה אורי צבע אדום, אפקט שבו תמשיך להשתמש רבות בעתיד.

על אף תערוכות היחיד המעטות של אורי בשנות ה-60 וה-70, השתתפה אורי במגוון רחב של תערוכות קבוצתיות, שהעידו על אימוצה בידי הממסד האמנותי. מוזיאון ישראל, לדוגמה, הציג את עבודותיה בתערוכות קבוצתיות חשובות כגון "מגמות באמנות ישראל" (1965), "מהנוף אל ההפשטה ומההפשטה אל הטבע" (1972) ו-"הרישום - מעל ומעבר" (1974). מוזיאון תל אביב שילב את יצירותיה תערוכה קבוצתית (1971) לרגל פתיחת מבנה המוזיאון החדש בשדרות שאול המלך.

תצוגות יצירותיה הולידו ביטוי אהדה ליצירתה של אורי בקרב האמנים הצעירים[29] ביטוי לכך ניתן למצוא בשיתופה של אורי בתערוכות של קבוצת "עשר פלוס" בין השנים 1967-1971. הקבוצה, שהובלה על ידי דור אמנים צעירים מאורי בכעשור כרפי לביא, יואב בר-אל, רן שחורי ואחרים, הזמינה את אורי להשתתף בתערוכות הנושאיות שערכה. בנוסף, בין השנים 1966–1970, השתתפה ב"תערוכות הסתיו" של מוזיאון תל אביב, בהן הוצגו יצירות של בני הדור הצעיר. בין השנים 1972-1974 הציגה בקביעות בתערוכות קבוצתיות בגלריה של שרה גילת בירושלים. וכן הציגה עבודות גם בגלריה יודפת, שהייתה מזוהה אף היא עם אמנים צעירים כיאיר גרבוז, משה גרשוני ואחרים.

ב-16 בפברואר 1971 נפתחה במוזיאון ישראל תערוכת יחיד רטרוספקטיבית לאורי, אותה אצר פישר. בתערוכה הוצגו כ-40 עבודות. פישר, ובעקבותיו הביקורת האמנותית, ראו בעבודות ביטוי לערכי רישום[30].

ב-29 במרץ 1977 נפתחה תערוכת יחיד רטרוספקטיבית נוספת לאורי במוזיאון תל אביב. שרה בריטברג-סמל, אוצרת התערוכה, הציגה את אורי כמי שיצרה סגנון רישום ישראלי חדש - רזה - אל מול הדשנות של עבודות חברי "אופקים חדשים". בריטברג-סמל גם יצרה לראשונה מילון איקונוגרפי של יצירותיה של אורי, שחיבר בין יצירותיה המוקדמות לעבודותיה המופשטות. הרי יהודה, לדוגמה, שהיו נושא לרישום התגלגלו אל מבנה מינימליסטי של שורת פסי רישום שחורים, המאזכרים את מבנה הטרסות של ההרים. בריטברג-סמל ראתה בעבודות אלו גם עדות להשפעת האמנות היפנית על אורי[31]. אורי הרבתה ליצור במוטיב זה במהלך שנות ה-70 ואף יצרה בשנים 1974-1976 הדפסי-אבן בנושא זה במרכז ברסטון לגרפיקה.

בשנים 1978–1979 החלה אורי לעבוד גם בטכניקה של הדבק, שעשתה שימוש בדפים של נייר זפת. בעבודות אלו השהתה אורי את עיסוקה במוטיבים, לטובת עיסוק בפני השטח ובחומריותו של הרישום. במידה רבה עיסוק זה הושפע מרוח הזמן, שעקבה אחרי אמנים כיוזף בויס ואנטוני טאפייס, והתבטאה ביצירתם הפוסט-מושגית של אמנים צעירים כיהושע נוישטיין, משה גרשוני ואחרים. עבודות אלו הוצגו בתערוכות קבוצתית בגלריה גורדון (1978)[32] וגלריה גימל (1978)[33] ובתערוכת יחיד בגלריה גבעון בשנת 1979.

הקו זה אני

[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל משנת 1981 היה הנדלר מרותק למיטה בשל מחלת ניוון שרירים שלקה בה. אורי סעדה אותו בביתם ואחר כך כשהיה מאושפז בבית חולים לוינשטיין. על אף קשיים אלו אופיינה תקופה זו בפרסום הולך וגובר של אורי ויצירתה. באותה עת הייתה אורי קשורה עם גלריה גבעון, איתה הייתה בקשר מקצועי עד לשנת 1988. הקשר עם גלריה זו היה טבעי משום שגלריה זו ייצגה אמנים כרפי לביא, משה גרשוני, משה קופפרמן ואחרים, שהיו באותה עת בשיא השפעתם האמנותית, והזדהו עם יצירתה של אורי. עם זאת, עבודותיה זכו למחירים נמוכים יחסית.

ב-3 במאי 1984 נערכה, ביוזמתו של יונה פישר, תערוכת-יחיד לאורי במוזיאון סטדלייק, אמסטרדם. לרגל התערוכה נסעו כמה מידידיה של האמנית ובהם משה גרשוני, משה קופפרמן ונעמי גבעון לפתיחת התערוכה, אולם באותה עת היה הנדלר על ערש דוי, ואורי ויתרה על הנסיעה לפתיחת התערוכה. הנדלר נפטר ב-4 במאי, יום לאחר פתיחתה של התערוכה. ביוני עברה התערוכה לקונסטהאלה בדיסלדורף, גרמניה, ואורי הגיעה לפתיחתה.

לאחר מותו של הנדלר חיה אורי בעוני. "לאביבה אורי אין טלפון בבית והיא מתגוררת ויוצרת בדירת חדר וחצי"[34].

למרות כל אלו המשיכה אורי ביצירתה האמנותית. עבודות חדשות שיצרה אורי הוצגו בתערוכה "שנתיים: איכויות מצטברת" (1985) במוזיאון תל אביב. עבודותיה משנות ה-80, כגון הרישום "ארץ קטן ומקיא ארסו" (1985), המשיכו את השילוב שבין ביטוי פוליטי (כעת בעקבות מלחמת לבנון הראשונה) לבין היבטים ביוגרפיים. עבודות חדשות אלו העמיקו את השימוש של אורי בשימוש בצבע כביטוי אקספרסיבי. בנוסף, גם הקו הרישומי עבר שינוי לשימוש בקווים רחבים יותר.

בשנת 1986 השתתפה אורי במספר תערוכות קבוצתיות משמעותיות ובהן "ציוני דרך באמנות ישראל" ו"100 עבודות על נייר" במוזיאון ישראל, בתערוכת "דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית" במוזיאון תל אביב לאמנות, שם הוצגו 14 עבודות שלה מן השנים 1963-1950[35], וכן היא השתתפה בתצוגה הקבוצתית "טריטוריות של צבע" בביתן הישראלי, בביאנלה לאמנות בוונציה. לקראת סוף השנה אף יצאה לאור מונוגרפיה שחיברה דורית לויטה.

למרות סממני הכרה ציבורית זו, נטשה אורי את העבודה עם גלריה גבעון, עמה עבדה כ-10 שנים. בראיון טענה כי היא "מסתייגת מ'הדיקטטורה של הדיקט'. [וכן כי] טרקה את הדלת בפני בעלי גלריה, ששילמו לה משכורת חודשית, משום שניסו לכפות עליה סגנון וטעם"[36].

ב-23 באפריל 1988 הציגה אורי את התערוכה "עשר עבודות על נייר" בגלריה בוגרשוב בתל אביב-יפו. התערוכה הכילה עשרה רישומים של אורי, מרביתן נרכשו לא מכבר על ידי האספן צ'ארלס מיורקס. הם שיקפו את עיסוקה של אורי במוות כמוטיב, שהתחדד בעקבות מותו של הנדלר. בנוסף, בחרה אורי להוסיף לתצוגה קבוצה קטנה של עבודותיו. העבודות כללו שימוש בקומפוזיציות אלכסוניות ודחוסות, בטקסט ישיר שנכתב בהן ובשימוש בשפה פיגורטיבית, שרתמה את סגנון הרישום המופשט שפיתחה בעבר. בעוד שביקורת של טלי תמיר על התערוכה הצביעה על אפשרות קריאה חדשה ופוסט-מודרנית של המוטיבים של אורי[37], רפי לביא ראה בהן שילוב בין טכניקה מהוקצעת לבין פאתוס רומנטי שיוצרים "סף אתגר אינטלקטואלי ואסתטי נמוך מאוד"[38].

ב-1 בספטמבר 1989, זמן קצר לאחר ששוחררה מאשפוז רפואי לאחר שלקתה בשבץ, נמצאה אורי מתה בדירתה לאחר שכנראה התאבדה באמצעות כדורי הרגעה[39]. בתה הזעיקה את המשטרה שפרצה אל הדירה, לאחר שלא ענתה לשיחות טלפון. ב-4 בספטמבר הוצב ארונה של אורי במוזיאון תל אביב לאמנות ומשם יצא מסע הלוויה אל בית העלמין קריית שאול, שם נקברה. אורי הותירה אחריה את בתה, הציירת רחל ימפולר.

תערוכות יחיד

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • 1949 – גלריה לאמנות כ"ץ, תל אביב
  • 1952 - צריף אמני ירושלים, ירושלים
  • 1957 – מוזיאון תל אביב, תל אביב-יפו [דפדפת]
  • 1960 – גלריה רינה, ירושלים
  • 1968 – "אביבה אורי: עבודות חדשות", גלריה גורדון, תל אביב-יפו
  • 1969 - גלריה גורדון, תל אביב-יפו
  • 1971 – "רישומים של אביבה אורי", מוזיאון ישראל, ירושלים [קטלוג]
  • 1975 - "חמישה רישומים של אביבה אורי", גלריה גידא, ירושלים
  • 1977 – "אביבה אורי - רישומים", מוזיאון תל אביב, תל אביב-יפו [קטלוג]
  • 1984 – "אביבה אורי: רישומים, 1984-1956", מוזיאון סטדלייק, אמסטרדם, הולנד [קטלוג]
  • 1984 – קונסטהאלה, דיסלדורף, גרמניה [קטלוג]
  • 1987 – "אביבה אורי: עשר עבודות על נייר", גלריה בוגרשוב, תל אביב-יפו
  • 1989 – אביבה אורי, בית האמנים בירושלים [דפדפת]; גלריית קיבוץ כברי
  • 1990 - אביבה אורי - שנה למותה, גלריה נלי אמן, תל אביב-יפו (תערוכה של עבודות הנדלר, אורי וימפולר)
  • 1992 - "אביבה אורי: עבודות על נייר", גלריה לאמנות ארט-פורום, תל אביב-יפו [דפדפת]
  • 1993 - "אביבה אורי: יצירות שנרכשו במהלך עשר שנות עבודתה", גלריה גבעון, תל אביב-יפו
  • 1999 - גלריית קיבוץ לוחמי הגיטאות, קיבוץ לוחמי הגיטאות
  • 2002 – אביבה אורי, המשכן לאמנות בעין חרוד [קטלוג]
  • 2004 - אביבה אורי, בית טיכו, ירושלים (במסגרת רשמים - הביאנלה השנייה לרישום בישראל)
  • 2009 - גלריה גורדון, תל אביב-יפו
  • 2013 - פורום גבעון, תל אביב-יפו
  • 2023 - מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית [קטלוג]

פרסים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • 1952 – פרס דיזנגוף, מוזיאון תל אביב, תל אביב-יפו
  • 1976 – פרס סנדברג, מוזיאון ישראל, ירושלים
  • 1985 – פרס המועצה לתרבות ואמנות ע"ש לאה פורת
  • 1986 – פרס יצירה, קרן התרבות אמריקה-ישראל
  • 1986 - מלגת שהייה, משכנות שאננים, ירושלים
  • 1987 - פרס שר החינוך והתרבות, משרד החינוך והתרבות
  • 1989 - פרס הסתדרות העובדים הכללית

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

טקסטים של אביבה אורי

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • מכתב לגדעון עפרת (1977) [מודפס כדפדפת בכתב-ידה ב: אביבה אורי: רישומים 1989-1952, בית האמנים, ירושלים, 1989; סטודיו, כתב עת לאמנות, מס' 53, ספטמבר 1994, עמ' 22-21; "לפעמים עבדתי אפילו בעיניים עצומות", הארץ - גלריה, 28 באוגוסט 2009, עמ' 5]
  • גבעון, נעמי, שיחה עם אביבה אורי, 28 בספטמבר 1979[40]
  • "הקו", קו 7-6, יוני 1984 [פורסם בצורה מורחבת גם בפרסומים הבאים: לויטה, דורית, אביבה אורי, הקיבוץ המאוחד, 1986, עמ' 120-115; עומר, מרדכי, גבולות השפה, מוזיאון תל אביב לאמנות, 1999, עמ' 23-18; בר אור, גליה; שווריה, ז.פ., אביבה אורי, משכן לאמנות, עין חרוד, 2002, עמ' 221-217]
  • "קורבן פרובינציאלי או גאון חופשי", ידיעות אחרונות, 25 במאי 1984 [תגובה למאמר של שרה בריטברג-סמל על דוד הנדלר, 18 במאי 1984]
  • קטעי יומן שונים ומכתבים פורסמו בתוך: ימפולר, רחל, קומי אורי כי בא אורך: על אמי אביבה אורי, הקיבוץ המאוחד, 2003

מונוגרפיות וקטלוגים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמרים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • בר אור, גליה, "יד ענוגה לא הייתה לה: על שלוש נשים אמניות", בתוך: העשור הראשון: הגמוניה וריבוי, משכן לאמנות ע"ש חיים אתר, עין חרוד, 2008, עמ' 197–204
  • סמל-בריטברג, שרה, "התכונה של איקרוס (ההר הוא הרוח): רישומים תלויי-מציאות של אביבה אורי 1963-1957", קו 7-6, יוני 1984, עמ' 20–23
  • לויטה, דורית, "עמדת הראיה של אביבה אורי, קו 7-6, יוני 1984, עמ' 10–12
  • עומר, מרדכי, "אביבה אורי: האם הגדולה", אמנות ישראלית בת-זמננו: מקורות וזיקות, עם עובד, תל אביב, 2006, עמ' 209–217
  • עפרת, גדעון, "אביבה אורי: הרישום כמסיכה", ציור ופיסול מס' 15, 1977, עמ' 10–17
  • עפרת, גדעון, "הציפור כמשל", סטודיו, כתב עת לאמנות, מס' 6, 1989, עמ' 18

סרט מוקומנטרי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיזמי קרן ויקימדיה
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אביבה אורי

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ ראו: ימפולר, רחל, קומי אורי כי בא אורך, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 2003, עמ' 19-18
  2. ^ ראו: גליה בר אור, ז"פ שוורייה, אביבה אורי, המשכן לאומנות עין חרוד והוצאת אבן חושן, 2002, עין חרוד, עמ' 200
  3. ^ ראו: ימפולר, רחל, קומי אורי כי בא אורך, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2003, עמ' 22.
  4. ^ ראו: ימפולר, רחל, קומי אורי כי בא אורך, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2003, עמ' 15-14
  5. ^ ראו: אנגל, רחל, "לראות את הרוח: רחל אנגל משוחחת עם אביבה אורי", גזיר עיתון ללא ציון מקור, 1985, מרכז המידע לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל, ירושלים
  6. ^ ראו: גליה בר אור, ז"פ שוורייה, אביבה אורי, המשכן לאומנות עין חרוד והוצאת אבן חושן, 2002, עין חרוד, עמ' 201
  7. ^ ראו: גליה בר אור, ז"פ שוורייה, אביבה אורי, המשכן לאומנות עין חרוד והוצאת אבן חושן, 2002, עין חרוד, עמ' 203
  8. ^ ראו: גליה בר אור, ז"פ שוורייה, אביבה אורי, המשכן לאומנות עין חרוד והוצאת אבן חושן, 2002, עין חרוד, עמ' 204
  9. ^ ראו: ימפולר, רחל, קומי אורי כי בא אורך, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 2003, עמ' 41
  10. ^ ראו: שחורי, עידית, אביבה, עורי, מעריב, 22 באפריל 1988
  11. ^ דוגמה מובהקת לכך ניתן למצוא ברישום בשם "אם וילד", שפורסם ב-24 בנובמבר 1950 כאיור לכתבה "על לסריו והרומן הפיקארסקי". בעיתון "על המשמר" (ראו: חיים אברבאיה, על לסריו והרומאן הפיקארסקי, על המשמר, 24 בנובמבר 1950). נושא האיור וסגנונו הקוביסטי-דקורטיבי הציגו השפעה ברורה של פבלו פיקאסו ואנרי מאטיס והעידה על ניסיון ל"השתחררות" מן המבט הנטורליסטי לטובת ביטוי אישי.
  12. ^ אורי, אביבה, "מכתב לגדעון עפרת" (1977), סטודיו, כתב עת לאמנות, מס' 53, ספטמבר 1994, עמ' 22 (ללא מספרי עמודים)
  13. ^ ראו: בבית האמנים, על המשמר, 30 ביוני 1952
  14. ^ ראו: תערוכה ארצית של הציור והפיסול בישראל, אגודת הציירים והפסלים בישראל, תל אביב, 1952
  15. ^ 1 2 ראו למשל: ג. אדם, רישומיה של אביבה אורי, קול העם, 1 בפברואר 1957
  16. ^ ראו: רישומיה של אביבה אורי, מוזיאון תל אביב, שבת תשי"ז [1957]
  17. ^ ראו: יונה פישר, אביבה אורי, למרחב, 18 בינואר 1957
  18. ^ א. נהור, 2 תערוכות במוזיאון ת"א, חרות, 18 בינואר 1957
  19. ^ עולמה הפרטי של אביבה אורי, מעריב, 10 בפברואר 1857
  20. ^ פישר, יונה, אביבה אורי: רישומים, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1971 (ללא מספרי עמודים)
  21. ^ ראו: סמל-ברייטברג, שרה, "התכונה של איקרוס (ההר הוא הרוח): רישומים תלויי-מציאות של אביבה אורי 1963-1957", קו 7-6, יוני 1984, עמ' 20
  22. ^ ראו: פאר, מני, "הגילוי המאוחר של אביבה אורי", כותרת ראשית, 22 באוגוסט 1984, עמ' 39
  23. ^ ראו: ימפולר, רחל, קומי אורי כי בא אורך: על אמי אביבה אורי, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 2003, עמ' 104
  24. ^ ראו: סמל-ברייטברג, שרה, "התכונה של איקרוס (ההר הוא הרוח): רישומים תלויי-מציאות של אביבה אורי 1963-1957", קו 7-6, יוני 1984, עמ' 23
  25. ^ בתערוכה הציגה אורי 8 רישומים, מרביתם עבודות נוף (1958), עבודה אחת מסדרת "הקרקס" (1958) וכן דיוקן "אשה יושבת" (1957)
  26. ^ ראו לדוגמה בספרה של דורית לויטה (1984). שוני דומה מופיע בשאלון-אמן שמילאה אורי במרכז המידע לאמנות ישראלית במוזיאון ישראל.
  27. ^ בביקורת אודות יצירותיה של אורי בתערוכה "מגמות 1" (1962) תיאר יואב בר-אל את יצירותיה של אורי כיוצרות קטגוריה עצמאית מן הטבע, בעלת "הגיון צורני" פנימי בלתי ניתן להגדרה מילולית. ראו: בר-אל, יואב, "מגמות 1", הארץ, 5 באוקטובר 1962. מצוטט בתוך: יואב בראל / בין פיכחון לתמימות: על האמנות הפלסטית בשנות ה-60 בתל אביב, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 2004, עמ' 148.
  28. ^ 1 2 ראו: טל, מרים, גלריה "רנה" פתחה מענה החדש, הַבֹּקֶר, 17 באפריל 1960
  29. ^ לסקירת השפעתה של אורי על רפי לביא ראו: ראו: בר אור, גליה; שוורייה, ז'אן-פרנסואה אביבה אורי, המשכן לאומנות, עין חרוד, 2002, עמ' 170-168
  30. ^ ראו: נעמי בנצור, אביבה אורי במוזיאון ישראל, מעריב, 5 במרץ 1971
  31. ^ ראו: סמל-ברייטברג, שרה, "התכונה של איקרוס (ההר הוא הרוח): רישומים תלויי-מציאות של אביבה אורי 1963-1957", קו 7-6, יוני 1984, עמ' 20–23
  32. ^ ראו: טליה רפופורט, מה חדש בגורדון, דבר, 7 ביולי 1978
  33. ^ ראו: יגאל צלמונה, תערוכת אוסף איכותית, מעריב, 8 בדצמבר 1978
  34. ^ לסקלי, חזי, "הצעירים אוהבים אותה", העיר, תל אביב, 3 באוגוסט 1984
  35. ^ ראו: ברייטברג-סמל, שרה, דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית, מוזיאון תל אביב, 1986
  36. ^ ראו: בר-קדמה, עמנואל, "מינחת אהבה", ידיעות אחרונות, מוסף 7 ימים, 6 בפברואר 1987, עמ' 36
  37. ^ ראו: תמיר, טלי, "אשה מחטטת בין ההריסות", הארץ, 20 במאי 1988
  38. ^ לביא, רפי, "אביבה עורי", העיר, 29 באפריל 1988, עמ' 41
  39. ^ ראו: קרפל, דליה, "טירוף: סיפור חייה הקיצוני של הציירת אביבה אורי, לקראת תערוכה חדשה וספר שכתבה עליה בתה", וואלה!, 14 בנובמבר 2002
  40. ^ בכתובים, עותק נמצא במרכז המידע לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל
  41. ^ ורד לי, חמש שאלות לנסים גל | שמתי לי פודרה, באתר הארץ, 22 בדצמבר 2010
  42. ^ דליה קרפל, כשאמא שונאת, באתר הארץ, 12 בנובמבר 2002
  43. ^ דוד שליט, ‏וולך בטולמנ'ס, באתר גלובס, 21 במרץ 2001
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=אביבה_אורי&oldid=38752600"