גטו ורשה

גטו ורשה
Jüdischer Wohnbezirk in Warschau

מפגש הרחובות חְלוֹדְנָה (פול') וזֶ'לָזְנָה (פול'). רחוב חלודנה היה מחוץ לגטו, חוץ מחלק קטן ממנו ששימש למעבר בין שני חלקי הגטו: "הגטו הגדול" ו"הגטו הקטן", יוני 1942
מידע כללי
סוג	גטו
מדינה	גנרלגוברנמן
מחוז	ורשה
תאריכים
תאריך הקמה	אוקטובר 1940
תאריך סגירה	מאי 1943
אוכלוסייה
מספר אסירים בשיא	כ-450,000 נפש
השתייכות האסירים	יהודים, פולנים נוצרים ממוצא יהודי
נתונים
קואורדינטות	52°15′N 21°00′E
מפת גטו ורשה בזמן המרד. הקו האדום מציין את גבולותיו של הגטו בתחילה; בצבע צהוב מסומן המתחם הראשי של הגטו. לפירוט נוסף לחצו על התמונה

גטו ורשה היה הגדול בגטאות היהודיים בפולין בתקופת השואה. הגטו הוקם על ידי הנאצים ב-12 באוקטובר 1940 ובשיאו מנה כ-450,000 נפש. הגטו נחרב במאי 1943 בתום מרד גטו ורשה, שהיה הגדול מבין מרידות היהודים בתקופת השואה.

היסטוריה

ערך מורחב – הפלישה לפולין

ב-1 בספטמבר 1939 הסתערו גייסותיה של גרמניה הנאצית על גבולה המערבי של פולין. כוחות ארטילריה ואוויר מוטטו את קווי ההגנה הפולנים, אשר היו בעלי ציוד מיושן. חיל הפרשים הפולני לא היווה מכשול משמעותי עבורם. תוך מספר ימים התפרסו הכוחות הגרמניים ממערב לנהר בוג, והחלו להפציץ מן האוויר את ורשה, בירת פולין. ב-7 בספטמבר הגיעו יחידות רגליות גרמניות למבואותיה של העיר. עוד לפני שכותרה סופית, נמלטה ממשלת פולין לרומניה. ורשה התקשתה לעמוד מול המצור שהושם עליה; לא היה בה מלאי מזון, ציוד ותרופות, וגם לא מקלטים לכל תושביה. למרות זאת הצליחה העיר להחזיק מעמד - כאשר כ-300,000 היהודים שבה פועלים גם כן להגנתה - במשך שלושה שבועות (זמן רב יותר מכל ערי הבירה האחרות שכבשו הנאצים במלחמת העולם השנייה), עד אשר נפלה. ב-27 בספטמבר החליט ראש העיר סטאז'ינסקי על כניעת העיר. ב-5 באוקטובר הצעיד הצבא הגרמני מצעד ניצחון ברחובות העיר.

לאחר כיבוש פולין חילקו הגרמנים את שטחי פולין אותם כבשו לשני חלקים. החלק המערבי סופח מיידית לרייך השלישי, ואזור מרכז פולין המשיך להתנהל תחת משטר כיבוש צבאי. בחלק המערבי נקטו הנאצים בצעדים מיידיים ל"גרמניזציה" של הטריטוריה החדשה. מיד לאחר הכיבוש הם רצחו כ-15,000 מבני האינטליגנציה הפולנית, שהוצאו להורג על פי רשימה שהוכנה מראש. בנוסף גורשו מבתיהם שני מיליון פולנים נוצרים, כאשר בתיהם ורכושם נתפסו על ידי הגרמנים. עיתונים, ספריות ומוזיאונים נסגרו, והוטלו הגבלות חוקיות על השימוש בשפה הפולנית. מטרת הנאצים הייתה למחוק כל זכר לתרבות הפולנית באותם אזורים, וליישב במקום הפולנים שעזבו גרמנים אתניים. גם באזור מרכז פולין נקטו הנאצים במדיניות שיטתית של גירוש ורצח. חמור מכל היה יחסם כלפי היהודים בפולין.

הקמת הגטו

בית הכנסת "נוז'יק", המבנה היחיד שלא נהרס בגטו ורשה (צולם ב-1999)

אסיר בגטו מציג גופת תינוק נפוחה מרעב

אסיר בגטו מציג גופת תינוק נפוחה מרעב, 1942

class=notpageimage|הצגה

יומיים לאחר שנכבשה העיר ורשה פקדו שלטונות הכיבוש על הקמת מועצה יהודית: "יודנראט" (מועצת יהודים). הגסטאפו מינה את המהנדס אדם צ'רניאקוב ליושב ראש היודנראט, אשר כללה עוד 24 חברי מועצה ו-24 סגנים. ליודנראט נמסר כי תפקידה הוא להוציא לפועל את כל ההוראות והפקודות של שלטונות הצבא בעיר.

ב-4 בנובמבר העבירה המחלקה לעניינים יהודיים בגסטאפו הוראה לכינוס היודנראט כי יש להקים "אזור מגורים ליהודים בעיר ורשה כאמצעי זהירות נגד מגפת הטיפוס". האזור היהודי, להלן הגטו, הקיף את הרחובות: ז'לזנה, וולנושץ', מלינרסקה, דז'יקה, ניסקה, בוניפרטרסקה, כיכר קראסינסקי, זמנהוף, ז'לזנה-בראמה, ויילקה וזלוטה. הוטל על ראשי היודנראט להעביר בתוך שלושה ימים את היהודים לאותו אזור, ולא - יוצאו 24 סגניהם להורג. משלחת של נציגי היודנראט בה היו חברים בין השאר אדם צ'רניאקוב וד"ר אברהם ווייס (שהיה הדובר בשל שליטתו בגרמנית), נשלחה למושל הצבאי של ורשה, גנרל פון נוימן-נוירודה כדי להתלונן על הפקודה של הגסטפו. המושל הצבאי, שלא עודכן מראש על הפקודה של הגסטפו, הורה על הקפאת הפקודה, והקמת הגטו נדחתה בחודשים רבים.

ביום הכיפורים תש"א, 12 באוקטובר 1940, שודרה ברדיו פקודה מטעם מפקד מחוז ורשה כי יהודי העיר אינם רשאים לגור בעיר פרט למקום שיועד להם. כ-100,000 פולנים פונו מן האזור ובמקומם הגיעו כ-180,000 יהודים, שהצטרפו לכ-200,000 שכבר גרו במקום. אוכלוסיית היהודים, שמנתה 38% מאוכלוסיית העיר, הצטופפה באזור שהיווה 2% בלבד משטחהּ. רבים מן הבניינים נפגעו בהפצצות ולא היו ראויים למגורים, ועשרות אלפי בני אדם נעשו חסרי קורת גג. אלו נאלצו להשתכן בהריסות או בגינות ובשטחים פתוחים; אולם השלטונות החלו להפקיע את השטחים הריקים, והצפיפות בגטו הייתה לבלתי אפשרית.

הגטו הוקם על ידי הנאצים ב-12 באוקטובר 1940 (בצאת יום הכיפורים), ונתחם בחומה גבוהה אשר הפרידה אותו משאר חלקי העיר ורשה. לסגירת היהודים בגטו קדמו מספר גזירות, וביניהן - סימון מיוחד ליהודים, חטיפה לעבודות כפייה, איסור נסיעה בתחבורה ציבורית ועוד. הנאצים דאגו לשמור בגטו על תנאי צפיפות, רעב וסניטציה גרועה ביותר, וזאת מתוך כוונה להעלות את שיעור התמותה. כנגד מאמציהם של הנאצים, פעלו היודנראט בראשותו של אדם צ'רניאקוב וכן ארגונים יהודיים נוספים לשיפור תנאי החיים בגטו, לעזרה הדדית ולפיתוח מוסדות קהילתיים.

הגטו חולק לשני חלקים: הגטו הקטן, בו בדרך כלל התגוררו היהודים העשירים, והגטו הגדול בו התנאים היו קשים יותר. בין שני הגטאות הפריד רחוב חלודנה, שהיה בחלק "הארי". בתחילה היה מותר המעבר בין שני חלקי הגטו בשעות מסוימות עד הקמת גשר להולכי רגל אשר חיבר בין החלקים באופן קבוע.

החיים בגטו

כנסיית כל הקדושים שפעלה בגטו

חצר פנימית של מתחם דירות ששרד את ההפצצות והיה ממוקם בגטו ורשה. מבנים מהסוג הזה היו נפוצים בגטו. למבנה הייתה חצר עם כניסה אחת בלבד מרחוב, וניתן להגיע לדירות בבניין מהחצר הזו. המבנה המתואר, של חצר פנימית עם כניסה אחת, היה נוח בעבור הנאצים, שכן כאשר רצו לפנות את הדירות, הם יכלו לחסום את הכניסה לחצר ולקרוא לכולם לצאת מהדירות בצורה יעילה מבלי לאפשר לדיירים להסתתר או לברוח.

בתחילה היו היהודים יכולים לנוע בחופשיות אל מחוץ לגטו, והגסטאפו הבטיח ליודנראט כי כך יימשך המצב וכי היהודים אינם צריכים להעביר את עסקיהם לגטו. ב-16 בנובמבר 1940 נחסמו כל המעברים בחומה שהלכה ונבנתה סביב הגטו. רק לבודדים, שעבודתם הייתה חיונית לשלטונות הכיבוש או שהחזיקו צו מיוחד, הותר לצאת את חומות הגטו. בתי העסק של היהודים בחלקים האחרים של וורשה נאטמו, ולאחר זמן מה עברו לידיים אחרות. נגזלו מן היהודים 1,700 חנויות מזון ובהן סחורות, וכן 2,500 חנויות אחרות על תכולתן. לאחר שנותק הגטו מוורשה, הפך היודנראט לסמכות השלטונית הבלעדית בגטו, כאשר הוא כפוף ישירות לשלטונות הכיבוש והמחלקה היהודית בגסטאפו. היודנראט הפך למעשה כלי בידי הגרמנים להגשמת מטרותיהם, חוקיהם וגזרותיהם, ועל כן הם דאגו להגדיל את כוחו. הוקם "שירות הסדר היהודי" (גרמנית: Juedische Ordnungsdienst, מבוטא: יִידִישֶע אוֹרְדְנוּנְגְס-דִינְסְט), שכונה גם "המשטרה היהודית", שתפקידו היה אכיפת הסדר והחוק בחסות היודנראט; הגטו חולק לשש נפות, שבכל אחת מהן מפקד ולרשותו שלוש פלוגות.

בגטו פעלו גם מפעלי תעשייה צבאית לצורכי הצבא הגרמני, בהם בית החרושת שולץ וטובנס, שבשנת 1942 העסיקו יחד כ-18,000 יהודים.

החיים בגטו היו בלתי נסבלים. היהודים חיו בו בצפיפות נוראה, והפכו ברובם לחסרי כל רכוש שהוא בעל ערך. הרעב הביא ילדים ונערים צעירים (בגילאי 7–13 לערך) - אשר גופם היה קטן מספיק כדי לעבור במחילות ובסדקים - להתגנב אל ורשה ה"ארית" ולהשיג מזון דל בעד רכוש או כסף. פלוגה של שירות הסדר היהודי, שהייתה אחראית על מלחמה בספסרות, עשתה מאמץ לתפוס ילדים אלה והפילה עליהם אימה. עם הזמן עברו חלק מאנשי הפלוגה הזו לשרת כסוכנים של הגסטאפו בגטו.

הרעב והצפיפות הביאו עד מהרה מחלות רבות, בצד תשישות ומועקה נפשית קשה בחודשים הראשונים. הקצאת המזון ליהודי הגטו עמדה על 184 קלוריות ליום לאדם; כ-15% מהכמות הנדרשת לאדם עובד או לנער. גוויות החלו להצטבר ברחובות. בשנה הראשונה אירעו 43,258 מקרי מוות, מתוכם שליש בשל תת-תזונה. במשך כל אותו הזמן הוזרמו לגטו יהודים נוספים מערי האזור. עד לחודש מרץ 1941 הובאו 150,000 יהודים נוספים, כמו גם קבוצות קטנות של צוענים ושל יהודים מומרים ונוצרים ממוצא יהודי, שחוקי הגזע חלו לגביהם: בגטו פעלו תחילה שלוש ואחר כך שתי כנסיות קתוליות, עבור יותר מ-5,000 בני דתן שנאסרו בתוכו. היו בגטו גם יהודים שגורשו מגרמניה.

עם הזמן התפתחו בגטו מוסדות. ראשית כל - המוסדות הרשמיים של היודנראט, ואט-אט החלה לפעול בצידם רשת של פעילות תרבותית וציבורית ענפה בדמות כיתות לימוד, בתי יתומים, גמ"חים, בתי תמחוי וכן מסחר. תנועות פוליטיות שהיו פעילות בקרב יהודי מזרח אירופה בטרם הכיבוש הנאצי חידשו את פועלן. בגטו התפתחו חיי מותרות מסוימים; היו מעטים שהצליחו בהברחות והתעשרו. "עשירים חדשים" אלה נהגו לבלות במועדוני ערב ובמסעדות. על אף שהיוו אך מיעוט קטן, הם בלטו אל מול המצוקה האיומה והילדים המורעבים על בטנם הנפוחה.

בגטו, הוקמה מחלקת בריאות, שהפעילה מוסדות שירות רפואי לצורכי אשפוז, מרפאות אמבולטוריות, וטיפול נרחב למניעה. במסגרת זו הוקמו שישה מרכזי בריאות לשירות של כחצי מיליון יהודי הגטו. מאמצים רבים הוקדשו לתפעול שני בתי חולים, למבוגרים ולילדים, במבנים שונים שאותרו והותאמו לצורך כך. כמו כן הופעלו מרפאות מקצועיות בכל שטחי הרפואה, ועדות תברואה, קבוצות חיטוי, בתי מרחץ, בתי בידוד לנגועים במחלות מידבקות, ארגון ללוחמה בשחפת, מחלקה למאבק במגפות, תחנת עזרה ראשונה, בתי מרקחת, מעבדה כימית, מעבדה בקטריולוגית ועוד. בגטו אף פעל בית ספר מחתרתי לרפואה.

המטבחים הציבוריים בגטו ורשה

בגטו שרר רעב כבד. כדי להילחם בו, היודנראט דאג לפתיחת מטבחים ציבוריים, שסיפקו אוכל לאנשים שלא יכלו להשיג בעצמם כמו ילדים יתומים וקשישים. הרעב של הילדים התבטא בירידה במשקל ובפיגור בגדילה, בנוסף לכך היו להם בצקות, ירידה ברגישות העור, אנמיה ופיגור בהתבגרות המינית בגיל ההתבגרות. אזי העריכו שמספר השפעות ארוכות טווח ישפיעו על היהודים אחרי המלחמה וקבעו שחייבים להילחם בהשפעות הללו למען העתיד, על ידי האכלת אלו שחווים בעיות כתוצאה מהרעב.

ב-1939 פולין הותקפה על ידי הגרמנים וורשה הופצצה ונותרה כהריסות, רחל אוירבך התבקשה על ידי עמנואל רוזנבלום להקים מטבח בלשנו 40 – בית שנותר שלם, רחל וחברותיה פתחו בחיפוש ברחבי ההריסות של הבניינים אחר כלי בישול, צלחות, סכו"ם ומזון. מהיום השני של הקמת המטבח הם כבר הכינו כ-1000 מנות מזון ביום וככול שהזמן עבר, יותר אנשים היו צריכים עזרה כך שהמספר של הבקשות הגיע לכ-40,000 בחודש.

היה ברור כי המטבחים הציבוריים לא יצליחו להאכיל את כל תושבי הגטו וכי המוות מרעב הוא רק עניין של זמן, רחל אוירבך ציינה כי "התוצאה היחידה של עבודתו היא אולי רק זאת, שכל הגטו לא ימות בבת אחת, שהמוות יהיה מסודר", כלומר לדעתה המטבחים הציבוריים לא מנעו את המוות מרעב אלא רק דחו אותו למספר אנשים ובכך גרמו למוות הדרגתי מן הרעב.

האוכל שהושג לא היה מספיק, "רבע כיכר לחם לא תגרש את הרעב", גם האנשים שהגיעו אל המטבחים הציבוריים לא יצאו משם מסופקים דבר שמצביע על אחת הבעיות המרכזיות - אי יעילות של האוכל המחולק כלומר כי גם אם תקבל אוכל הוא לא יפתור כלום ותישאר רעב - דברים אילו מראים כי המטבחים הציבורים לא היו יעילים לעצירת הרעב אלא רק להאטו ואמנם ייתכן שהאנשים שנשארו בגטו בסוף ניצלו בעזרת תרומת המטבחיים לעיכוב הרעב

המטבחים הציבוריים ועונג השבת

בשנת 1941 מזכיר שותף של עונג השבת פנה אל רחל אוירבך וביקש ממנה לכתוב עבור הארכיון. בנוסף לכך היא התבקשה לספק אוכל לאנשים זרים שכתבו את הארכיון או שנשלחו על ידי ראש ארגון עונג שבת רינגלבלום.

אוירבך סיפרה על המאבק של הגטו ברעב ותיעדה את הקולות של הקורבנות כיחידים וכקהילה, היא תיעדה פגישות בין ראשי המטבחים ודיונים על הדרכים שבהן ניתן להקטין את הרעב, על השפעת הרעב.

האקציה הגדולה

ערך מורחב – האקציה הגדולה

משאית ברחוב גז'יבובסקה בגטו, מאי 1941

רחוב קרמליצקה בגטו, מאי 1941

גטו ורשה, יוני 1942

סרט סימון של שירות הסדר היהודי בגטו ורשה

ב-21 ביולי 1942, ערב תשעה באב תש"ב 1942, הגיעה אל בניין היודנראט קבוצה מצומצמת של אנשי אס אס ואס דה, ו-11 מחברי הנהלת היודנראט ששהו אותה עת בבניין ועימם עשרות פקידים, הועלו על כלי רכב והובלו אל בית כלא בוורשה. באותה העת עברה פלוגה של חיילים ברחובות הגטו, וביצעה ירי ללא הבחנה באנשי הגטו.

למחרת, ביום תשעה באב, הקיפו כוחות צבא רבים את הגטו. הרמן האפלה, קצין במטה להגליית יהודים, נכנס אל משרד יושב ראש היודנראט והורה לכנס את 13 חברי היודנראט שנותרו. הוא הודיע להם כי שלטונות הצבא עומדים לפנות את הגטו אל המזרח. מפינוי זה יהיו פטורים עובדי ה"שופים", המפעלים הגרמניים שבשטח הגטו וקרבתו, וכן פקידים ועובדי היודנראט, אנשי שירות הסדר היהודי, עובדי סעד, חולים במצב קשה ובני משפחה מדרגה ראשונה. המכסה שעל היודנראט לספק עמדה על 6,000 איש ליום, אשר יפונו אל ה"אומשלגפלץ" (גרמנית: כיכר השילוח) - רחבה שבין בנייני בית החולים ברחוב סטאבקי (Stawki). כל מפונה ייקח מטען של עד 15 ק"ג ומזון לשלושה ימים.

ביומיים הראשונים התנהל הפינוי כפי שדרשו הנאצים. ב-23 ביולי נדרש היודנראט להגדיל את הכמות ל-7,000 איש ביום, ויומיים אחר-כך ל-10,000 איש ביום. יו"ר היודנראט אדם צ'רניאקוב ידע כי כל היהודים הללו מיועדים להשמדה. בהבינו כי כל הבטחות הנאצים שניתנו לו בעבר הן חסרות שחר, נטל את חייו. עם התחלת השילוחים מהגטו, פעילי תנועת ההתנגדות היהודית בגטו החליטו שלא לצאת כנגד הוראות האס-אס, מתוך אמונה שהיהודים נשלחים למחנות עבודה ולא אל מותם.

לאחר התאבדותו החליטו הנאצים לתת "תמריץ" לאנשי שירות הסדר היהודי, והעניקו להם תעודות שחרור מהפינוי גם לקרובי משפחה מדרגה שנייה; ואכן, אנשי שירות הסדר היהודי פעלו בשיטתיות ולהיטות למשימה.

ב-19 באוגוסט חלה הקפאה בגירושים, אשר התחדשו לאחר מכן ב-3 בספטמבר. הנאצים הטילו סגר על שטחי המפעלים, ה"שופים", ודרשו לספק את מכסת היהודים בלי קשר למידת חיוניותו של העובד למפעל; היה זה מהלך בלתי צפוי לחלוטין - עד לאותו יום נחשבה תעודת העובד כמסמך של "ביטוח חיים" בשל החיוניות לכאורה של העובד לאינטרס הנאצי. למחרת, במוצאי שבת, פקדו הנאצים על שירות הסדר היהודי לגדר מתחם של רחובות בגטו ולהכניס לתוכו את כל יושבי הגטו, כשעימם מזון ליומיים. הפקודה בוצעה ביום המחרת והמוני היהודים הוזרמו למקום שזכה לכינוי "קוטיול" (הדוּד). במשך שבוע הוחזקו האנשים ב"דוד" הצפוף ועברו רישום מדוקדק על ידי אנשי אס אס. בכל יום פונו ממנו אנשים אל ה"אומשלגפלץ". בסך הכל פונו ממנו 50,000 בני אדם; 2,648 נורו בשל "הפרת הסדר" ו-60 התאבדו.

ב-21 בספטמבר, (יום כיפור), הקיפה פלוגת אס אס את גוש הבתים של הרחובות אוסטרובסקה וולינסקה - אזור מגוריהם של אנשי שירות הסדר היהודי ומשפחותיהם - הוציאו מהם 200 בני אדם וצרפו אותם אל הרכבת האחרונה של המפונים.

לפי מסמכי הגרמנים, במשך 58 ימי האקציה גורשו 300,000 גברים, נשים וילדים; כולם נשלחו להשמדה במחנה טרבלינקה.

בגטו נותרו לאחר מכן כ-50 עד 60 אלף יהודים בלבד. צביה לובטקין סיפרה על שחשו: "כשהתאספנו בגמר האקציה, ומאלפי חברינו נשארו מאות, התביישנו להביט איש בפני רעהו... התביישנו בכך שאנו חיים".^{[דרוש מקור: מדויק]}

האקציה השנייה וההתנגדות הראשונה

הגירוש הגדול שעבר הגטו הביא את היהודים למסקנה כי הגירוש הבא יבשר את סופו של הגטו. הגישה האקטיביסטית התחזקה משמעותית, וארגוני המחתרת גדלו. הארגון המחתרתי שהוקם זה מכבר, אי"ל, התרחב: אל בני הנוער נוספו פעילי מפלגות פוליטיות - הבונד, פועלי ציון שמאל והיהודים הקומוניסטים. ארגון המחתרת המקביל, אצ"י, המשיך בתהליך אגירת החימוש והציוד.

ב-18 בינואר 1943 החל גירוש נוסף בגטו. אקציה זו החלה בעקבות ביקור של היינריך הימלר בגטו 9 ימים קודם לכן, אשר בו הביע תרעומת על כך שתוכניות הפינוי אינן מתבצעות. הגרמנים פרסמו הוראה אשר לפיה על היהודים להתייצב מחוץ לבתיהם ולהציג את תעודותיהם; הוראה זו לא בוצעה על ידי יהודי הגטו. כיום ידוע כי כוונת הגרמנים לא הייתה לחסל את הגטו כליל, אולם ארגוני המחתרת ראו בכך סימן ופתחו בפעולות קרב. אל קבוצה בת כ-1,000 איש שאספו הגרמנים במטרה להעבירם אל עבר רחבת השילוחים הסתננו כ-30 לוחמי ארגון אי"ל. לאחר סימן מוסכם שלפו הלוחמים את כלי נשקם ופתחו בקרבות ירי פנים אל פנים כנגד השוטרים הגרמנים. מרדכי אנילביץ, אשר לחם עימם, היה הניצול היחיד מביניהם. במקום אחר בגטו התפתח קרב של קבוצה מבוצרת בפיקודו של יצחק צוקרמן, שבו נסוגו הגרמנים. אנשי הארגון אצ"י נלחמו בחוליות קטנות חמושות בנשק קל במספר קרבות רחוב, שחלקם הוכתרו כהצלחה. בסך הכל נפלו שישה מחברי הארגון.

בידי הגרמנים עלה לגרש בין 5,000 ל-6,000 יהודים באקציה זו, אשר נמשכה עד ה-22 בינואר. במהלכה סירבו היהודים להתייצב, חרף פקודת הגרמנים. בין היהודים שגורשו היו חברי יודנראט רבים, אשר התייצבו להוראת הגרמנים בסוברם כי תפקידם יקנה להם הגנה מפני הגירוש. היו גם יהודים לא מעטים אשר סירבו להיכנס אל קרונות הרכבות, או ברחו מהם.

תוצאותיו של הגירוש נתפסו ככישלון גרמני וכהצלחת כוחות ההתנגדות, תפיסה אשר דחפה את ארגוני המחתרת להעלות תוכנית אסטרטגית לקראת הקרבות העתידיים בגטו במקרה של גירוש סופי, וכן קירב את המחתרת הפולנית לסייע ליהודים בחימוש וכלי נשק. לאחר מאורעות ינואר איבדו היודנראט ושירות הסדר היהודי את האחיזה בגטו, וזו עברה לידי ארגוני המחתרת אשר אף החלו להתנקש במשתפי פעולה עם הנאצים. בזמן שלאחר מכן היו תושבי הגטו עסוקים בבניית בונקרים תת-קרקעיים ומקומות מסתור שבהם אוחסנו שתייה ומזון לתקופה ממושכת, לצד דרגשים, תרופות, פתחי אוורור וקווי חשמל מאולתרים. היו גם שניסו להימלט אל ורשה ה"ארית", אולם הגרמנים הפעילו מאמצים רבים ללוכדם. הכנות אלו של תושבי הגטו עלו בקנה אחד עם התארגנותם של אנשי המחתרות לקראת הקרבות האחרונים.

מרד גטו ורשה וחורבן הגטו

מבנה בגטו ורשה, סמוך לשריד מחומת הגטו (צולם ב-2009)

ערך מורחב – מרד גטו ורשה

החיסול הסופי של הגטו החל בערב פסח תש"ג, ה-19 באפריל 1943. הגטו כבר עמד בכוננות מסוימת, והרחובות היו ריקים מאנשים. כאשר נכנס אל הגטו כוח גרמני חמוש הוא הותקף על ידי לוחמי המחתרות היהודיות, אי"ל ואצ"י. טנק אשר הוכנס לגטו הוצת על ידי פצצות וחסם כוחות נוספים. בקֶרֶב הגרמנים נרשמו אבדות ומפקד כוח האס אס הסיג את כוחותיו לאחור. בשלושת הימים הראשונים של המרד התקיימו קרבות רחוב. ב-22 באפריל שינו הגרמנים את פעולתם והחלו להבעיר באופן שיטתי את בתי הגטו. בימים הבאים אחזו את הגטו להבות ענק, והשהייה בתוך מקומות סגורים הייתה לבלתי אפשרית. עם זאת, המשיכה להתנהל לחימה עיקשת של חוליות המחתרות בגטו. יהודים בגטו נאלצו לנטוש את בתיהם הבוערים וליפול לידי הגרמנים, אשר הובילו אותם אל רחבת השילוחים. לצד זאת היו רבים שהצליחו להמשיך ולהתחבא, מה שאילץ את הגרמנים לפוצץ ולשרוף את הגטו כולו. כ-6,000 יהודים נשרפו במחבואם או נחנקו בעשן. ב-8 במאי נפל הבונקר של מפקדת אי"ל, ובו מרדכי אנילביץ. בימי תחילת מאי כבר נפלו חלל גם רוב לוחמי האצ"י. ב-16 במאי הכריז הגנרל יירגן שטרופ, אשר הובא אל ורשה לצורך חיסולו של הגטו, כי הסתיימה האקציה. הוא דיווח כי "אין עוד רובע יהודי בורשה", ופקד לפוצץ את בית הכנסת הגדול של ורשה. עם זאת, שורדים בודדים ניהלו עוד מספר קרבות ירי עד יוני מתוך החורבות.

לפי רישומי שטרופ נתפסו 65,065 יהודים, שמתוכם נרצחו 13,292. 631 בונקרים ומקומות מחבוא נהרסו. הנותרים בחיים הועברו אל מחנה ההשמדה טרבלינקה.

לאחר חורבן הגטו

באוגוסט ובאוקטובר 1943 הובאו לשטח הגטו שתי קבוצת יהודים יווניים מאושוויץ-בירקנאו לצורך פירוק לבנים מהמבנים בגטו. לבנים אלו הוצאו מהגטו על ידי עגלונים פולנים שסיפרו על רעב כבד אצל פועלי הכפייה. לאחר מכן הגיעו פועלי כפייה יהודים נוספים, הונגרים ואחרים, כדי להחליף את העובדים שמתו.

במהלך פינוי הלבנים נמצאו בונקרים ומקומות מחבוא בהם הסתתרו עדיין יהודים. רובם נרצחו במקום ומקצתם נשלחו להשמדה באתרים אחרים.

בינואר 1944 פרצה מגפת טיפוס אצל עובדי הכפייה שעסקו בפינוי אבני הגטו, ועם התקרבות החזית ונסיגת הגרמנים הוצעדו הנשארים למחנה הריכוז דכאו. ומשם נשלחו למחנות עבודה אחרים.

חלק מהלוחמים היהודים ששרדו מהמרד בגטו ומצאו מסתור בעיר ובסביבותיה, השתתפו גם במרד ורשה באוגוסט 1944 בו המחתרת הפולנית נאבקה בכובש הנאצי. המרד דוכא, כ-200 אלף פולנים נהרגו, ורוב בתיה של העיר ורשה נהרסו.

מחנה הריכוז ורשה

ערך מורחב – מחנה הריכוז ורשה

בשנות התשעים של המאה העשרים החלו לעלות טענות שגויות כאילו לאחר חורבן גטו ורשה הפעילו הנאצים במקום מחנה ריכוז שבו נרצחו מאות אלפי פולנים. במקום פעל אמנם מחנה ריכוז קטן יחסית, אולם הוא היה מיועד לעבודות כפייה מקומיות - כמו פירוק מבני הגטו, כאמור לעיל - ולא להשמדה. אמנם בדיכוי מרד ורשה בשנת 1944 נהרגו מאות אלפי פולנים, ואלפים ואולי אף רבבות, נרצחו במחנות ריכוז מאלתרים בעיר. אך רצח זה לא היה בעל אופי מאורגן, והוא לא התקיים ברובו במחנה העבודה שהיה באתר הגטו.

אישים בולטים בגטו

אישים בולטים נספים

נספו בתחומי הגיטו או במחנות ההשמדה;

• הרב מנחם זמבה - רב וראש ישיבה
• הרב דוד בורנשטיין - אדמו"ר מסוכטשוב
• הרב מנחם מנדל אלתר האדמו"ר מפאביאניץ - אחיו של האדמו"ר מגור
• הרב קלונימוס קלמיש שפירא - אדמו"ר מפיאסצנא ומחנך
• מרדכי אנילביץ' - איש תנועת השומר הצעיר, ממנהיגי המרד בגטו ורשה
• פאוול פרנקל - איש בית"ר מנהיג מחתרת אצ"י ארגון צבאי יהודי
• יאנוש קורצ'ק - סופר ילדים ומחנך
• עמנואל רינגלבלום - היסטוריון הגטו, ממקימי ארכיון 'עונג שבת'
• אדם צ'רניאקוב - ראש היודנרט
• יצחק קצנלסון - משורר ומחנך. כונה "מקונן השואה"
• הרב אלכסנדר זושא פרידמן - רב, מנהיג ומחנך, מזכיר אגודת ישראל בפולין
• הרב יהודה לייב אורליאן - רב ומחנך, מנהל סמינר "בית יעקב" בקרקוב
• ולדיסלב שלנגל - משורר יהודי
• גרשון סירוטה - חזן מפורסם
• הלל צייטלין - סופר והוגה דעות

אישים בולטים ניצולים

• יצחק צוקרמן - מכונה "אנטק", ממייסדי ומנהיגי הארגון היהודי הלוחם (אי"ל);
• צביה לובטקין - מראשי המחתרת היהודית בפולין וממקימי ה'הארגון היהודי הלוחם';
• מארק אדלמן - ממנהיגי מרד גטו ורשה, איש תנועת הבונד ולימים חבר הסיים הפולני;
• שמחה רותם - אחד מהלוחמים הבולטים של מרד גטו ורשה. חבר בתנועת אי"ל ששימש כקשר הראשי. היה ידוע בכינויו קאז'יק;
• אורי אורלב - סופר ילדים ומתרגם;
• ולדיסלב שפילמן - פסנתרן, מלחין וכותב זיכרונות יהודי-פולני. הוא התפרסם כגיבור הסרט "הפסנתרן";
• ישראל גוטמן - היסטוריון ישראלי, חוקר השואה ופעיל בהנצחתה. לחם ונפצע במרד גטו ורשה, ניצול מיידנק ואושוויץ;
• עדה פגיס - סופרת ומתרגמת ישראלית, היסטוריונית וחוקרת השואה.
• ג'ק אייזנר - אחד מהלוחמים הצעירים של מרד גטו ורשה. חבר בתנועת אצ"י. הנער שהניף את הדגל היהודי מעל חומות הגטו במהלך המרד. ניצול מיידנק;
• דוד פלונסקי - השתתף באופן פעיל במרד גטו ורשה ושרד כשהסתתר בתעלות הביוב, סיפורו תועד בספר מוכרי הסיגריות מכיכר שלושת הצלבים (פול').
• הרב אברהם ווייס - דובר היודנראט של הגטו, סגן נשיא תנועת המזרחי בפולין וממייסדי המחקר המדעי של התלמוד.
• הלל זיידמן - מראשי הקהילה היהודית בוורשה ומנהל ארכיון הקהילה. לאחר המלחמה חיבר את הספר "יומן גטו ורשה" המתאר את קורות הגטו מיומו הראשון עד האחרון.

לאחר מלחמת העולם השנייה: הנצחה

מצבה מציינת את אתר הבור הגדול בבית הקברות היהודי בוורשה, אליו הוטלו גופות המתים בגטו

מרד גטו ורשה תואר במאמרים ובספרי זיכרון רבים, וזכה למחקר היסטורי.

בעיר ורשה ובמתחם הגטו לשעבר נמצאים כיום אתרי זיכרון ואנדרטות אחדים המספרים על אנשי הגטו ומרידתם.

ב-2017 הכריז שר התרבות הפולני פיוטר גלינסקי שיוקם מוזיאון גטו ורשה, בשיתוף עם המכון ההיסטורי היהודי, במבנה בו שכן בגטו בית החולים לילדים ברסון ובאומן . למנהלו מונה ההיסטוריון אלברט סטנקובסקי.

ראו גם

• התנגדות יהודית בשואה
• מחקר הרעב בגטו ורשה

לקריאה נוספת

• ישראל גוטמן, יהודי ורשה 1943-1939, ירושלים: הוצאת יד ושם, 2011
• מרים עופר, חלוק לבן בגטו, מבט על קורות הרפואה היהודית בפולין בתקופת השואה, הוצאת יד ושם, 2015
• הלל זיידמן, יומן גטו ורשה, תל אביב תש"ו-1946
• אדם צ'רניאקוב, יומן גיטו ורשה, 6.9.1939 - 23.7.1942, הוצאת יד ושם, 1970
• חוי דרייפוס, גטו ורשה - הסוף, אפריל 1942 - יוני 1943, הוצאת יד ושם, 2018
• בני מר, סמוצ'ה: ביוגרפיה של רחוב יהודי בוורשה, הוצאת מאגנס, 2018
• איתמר לוין, שוד ושבר: יהודי ורשה בין נאצים, פולנים ובוגדים, תל אביב: משכל, 2003 (הספר בקטלוג ULI)

• Gunnar S. Paulsson (2002), Secret City: The Hidden Jews of Warsaw, 1940-1945. New Haven: Yale University, ISBN 978-0-300-09546-3

קישורים חיצוניים

• ורשה (Warsaw), באנציקלופדיה של הגטאות, באתר יד ושם
• מירי פרייליך ומרטין דין, ורשה, אנציקלופדיה של המחנות והגטאות (כרך II, חלק A, עמ' 456–460), מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה והוצאת אוניברסיטת אינדיאנה, בלומינגטון ואינדיאנפוליס (באנגלית)
• "קולות מהתופת": תערוכת אינטרנט על החודשים האחרונים בגטו ורשה, באתר יד ושם
• אתר גטו ורשה, באתר "דעת"
• קטעים מדו"ח שטרופ על השמדת הגטו, באתר דעת
• דו"ח שטרופ המלא (אורכב 03.03.2006 בארכיון Wayback Machine), מתורגם לאנגלית
• אומשלגפלץ, באתר מטח
• על ארכיון עונג שבת שהנציח את גטו ורשה, באתר יד ושם
• שירים שנכתבו בגטו ורשה מתוך לקט שירים מהגטאות והמחנות באתר הספרייה הלאומית
• רוני לינדר-גנץ, רותם שטרקמן, "חלוק לבן בגטו": הסיפור המדהים על המרד הרפואי של היהודים בגטו ורשה, באתר TheMarker‏, 16 באפריל 2015
• עופר אדרת, נחשף יומן שכתב עורך דין אלמוני בגטו ורשה, באתר הארץ, 17 בינואר 2013
• צילום בגטו ורשה - אלבומי תמונות המתעדים את גטו ורשה, באתר יד ושם
• תצלומיו של החייל הגרמני היינץ יוסט (לא איש האס אס בשם זה) בגטו ורשה, באתר יד ושם
• משה גליקסברג, ‏החינוך התורני בוורשה בתקופת השואה, באתר "דעת"
• 'אל מלא רחמים' על חורבות גטו ורשה. סרטם של שאול גאסקינד ונתן גרוס, 1947
• ארכיון רינגנבלום התגלה בחורבות גטו ורשה, 1947
• 'עונג שבת', הארכיון המחתרתי בגטו ורשה, סרטון באתר יוטיוב
• מיכאל יעקובסון: סיבוב במוזיאון לתולדות יהודי פולין בורשה, באתר 'חלון אחורי', 1 במרץ 2017
• עופר אדרת, ראוותנות, שחיתות ומיתוסים: מחקר חדש חושף את החיים האחרים בגטו ורשה, באתר הארץ, 27 בינואר 2019
• מפת גיטו וארשא. אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית.
• איתמר אייכנר, תגלית בחפירות באזור גטו ורשה: אלפי פריטים של יהודים מלפני השואה, באתר ynet, 25 במאי 2024