ביקורת על הסיקור התקשורתי של יציאת משה קצב לחופשה, כמוה כירי עצמאי מכוון אל פיקת ברך הרגל. הייתי שם, ראיתי שם - אבל גם שנאתי שם כל רגע והתביישתי בעשייתנו, עם כל מילה שנאמרה או נכתבה על המתרחש ליד ביתו של האסיר בחופשה.
האם היה צריך לדווח על כך? כן - ולו בשל העובדה שהיציאה לשחרור הותרה על בסיס סיבות הקשורות למשך השהות במאסר, התנהגות האסיר בין כותלי הכלא ו"העדר מסוכנות", ואילו הצורך בהבעת חרטה על המעשים בהם הורשע נמוג מאחורי הנימוקים הטכניים. נימוק "הצורך שבתיקון הדרכים" נעלם והפך להיות תקדים לאסירים אחרים המורשעים בעבירות דומות.
אבל מעבר לעצם הסיקור, ישנה גם שאלת אופי הסיקור - וכאן, התשובה בכל מערכות התקשורת הייתה חד-משמעית: כמה שיותר גדול. אומר בלב שלם - בעיניי, זאת הייתה טעות קשה. הסיקור היה צריך להיות עובדתי בלבד - ידיעה במהדורות חדשות, הרצת "מבזק" בפסי המידע המתחלפים וכדומה. דברים שיאמר האיש אינם חשובים עוד כבעבר. אף אם יטיל ביקורת כלפי המערכת המשפטית, אין לכך משמעות. דומה היא לכל מילה מקבילה שישמיעו אסירים אחרים בהיותם בטוחים שנעשה להם עוול.
התגובות? בועת סבון
ריכוז המאמץ התקשורתי סביב יציאתו של קצב לחופשה נראה כמו היענות למהלך מתוכנן של גוף יחסי ציבור, שנועד להפעיל לחץ לקיום הליך חוזר בעניינו. בכך חטאנו למנהלים שלנו - הצופים, המאזינים, הקוראים. שוב הפכנו כל מילה של שכניו למידע חדשותי טהור; שוב קיבלו ידידיו חלון להציג בו את עמדתם, שאין בה ברירת הבנה להחלטת ערכאות השיפוט; שוב הפחנו פחד וחולשה במי שתחת מרותו נכפו לצרכיו ורצונותיו - והגרוע מכל: שוב קיבלו עברייני מין הוכחה, שבדרכם זו הם יכולים למלא משאלת נפש לפרסום רחב תפוצה.
בצדק יאמרו קוראים כי שוב החזרנו את משפחתו של קצב לכותרות, חרף ניסיונותיה להיעלם משם לאחר הרשעתו וכניסתו לכלא. התעלמנו מהעובדה שמרגע שהוכרע עניינו ונחרץ דינו, הוא הפך להיות אדם פרטי וכך גם בני המשפחה. זוהי זכותם, שיש לשמור ולכבד. ירצה האיש בעתיד להיחשף שוב ולהעמיד את עצמו למבחני ציבור - אפשר יהיה להתייחס לכך בהקשרים המתחייבים, כלומר להזכיר לו את עברו ולתבוע ממנו שוב הסברים. עם זאת, קשה לצפות מהלך כזה בעתיד הנראה לעין.
בהיותה אחראית במידה רבה לסדר היום הלאומי, צריכה התקשורת להקנות חשיבות רבה לנושאים המועלים לסיקור ולדיון ציבורי. מדי יום עומדת שאלה זו כרקע פעיל בישיבות שוטפות בערוצים ובעיתונים השונים. מרבית הסיקור נוגע לעניינים דומים, כאשר בכל מקום ניתנת חשיבות לזוויות מקוריות ולחדשנות.
אז איך קרה שכולם החליטו לסקר, ובגדול, את היציאה של קצב לחופשה? ראשי מערכות הבינו שכל מתחרה יעשה במקרה הזה את אותו הדבר כמעט. אני דווקא הייתי שמח להפסיד חלקית את הנקודות על היקף הסיקור - אך להכפיל, לשלש ולרבע אותן בהיצמדות לערכים שבעשיית חדשות בצורה נכונה. ועשייה נכונה היא סיקור עובדות, ולא יצירת עובדות.
התרשמות, במקרה הזה, מכמות התגובות לידיעות, משולה להתבוננות בבועת סבון. גם אם לתגובות יש חשיבות להבנת יחס הציבור אל האיש ומעשיו ואל הידיעה עצמה, הן ייעלמו מהר מאוד. זוהי למעשה דרכה של ידיעה ודרכם של מגיבים, אך זהו נימוק חלקי. הנימוק החשוב יותר הוא תוצאת ההתבוננות אל ההשקעה הציבורית שמחוץ לתקשורת, המתבטאת בין היתר במשוב פעיל. למשל - העדר ביטוי מחאה פומבי של הגופים העוסקים בטיפול בנפגעי עבירות מין, בעיקר בגלל חסר ברכיב החרטה, האמור להיות סמן כבד משקל בהחלטה על מתן אישור ליציאה לחופשה.
סדר היום הציבורי והלאומי ניזון מהעיתונות. במידה רבה מאוד, משפיעים כלי התקשורת על צריכת המידע החדשותי ומבליטים את מה שהם סבורים שעל הציבור לדעת ולצרוך: "לפניו שולחן ערוך, יברור לו צרכן המידע את הפריטים על פי בחירתו". במרבית המצבים המידע הוא נגיש. במקרה הזה המידע הוא "דחיף".
אז למה הייתי שם? ישנם מצבים, בהם כעיתונאי במערכת גדולה, חובתי היא להיענות לדרישת סיקור עבור מילוי צורכי השלמת התמונה. את התנגדותי לסיקור השמעתי באוזני שולחיי, ועם זאת מילאתי את דרישותיהם תוך תקווה שבמקרים דומים אחרים, תובא דעתי בחשבון במשקל גבוה יותר. הלקח שלי הוא שעליי להשמיע את עמדתי ולנסח אותה כך שתהיה מקובלת גם על עורכיי.
רמי שני הוא כתב וואלה! וגלי צה"ל בדרום
עוד בנושא:
בלי חרטה: חופשה שערורייתית לעבריין המין קצב